גרדה וייסמן קליין
.jpg) | |
| לידה |
8 במאי 1924 ביילסקו, הרפובליקה הפולנית השנייה  |
|---|---|
| פטירה |
3 באפריל 2022 (בגיל 97) פיניקס, ארצות הברית |
| מדינה |
פולין, ארצות הברית |
| שם עט |
Gerda Klein |
| שפות היצירה |
פולנית, אנגלית, גרמנית |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
גרדה וייסמן קליין (באנגלית: Gerda Weissmann Klein; 8 במאי 1924 – 3 באפריל 2022) הייתה סופרת פעילת זכויות אדם יהודייה-אמריקאית. ספרה האוטוביוגרפי "הכל פרט לחיי" משנת 1957, עובד לסרט קצר בשנת 1995, "ניצולה אחת זוכרת – גרדה וייסמן קליין", שזכה בפרס אוסקר לסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר ובפרס אמי, ונבחר לארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית. היא ובעלה קורט קליין עסקו בפעילות למען זכויות אדם וחינוך ופעלו לשימור זיכרון השואה. בני הזוג הקדישו את רוב חייהם לקידום סובלנות ושירות בקהילה. היא ייסדה את "Citizenship Counts", ארגון ללא מטרות רווח הפועל למען חיזוק הקשר עם הקהילה. ויסמן קליין כיהנה במועצת המנהלים של מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה, המציג את עדותה בתערוכת הקבע. ב-15 בפברואר 2011, הוענקה לוייסמן-קליין מדליית החירות הנשיאותית.
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
 | |
| לידה |
8 במאי 1924 ביילסקו, הרפובליקה הפולנית השנייה |
|---|---|
| פטירה |
3 באפריל 2022 (בגיל 97) פיניקס, ארצות הברית |
| מדינה |
פולין, ארצות הברית |
| שם עט |
Gerda Klein |
| שפות היצירה |
פולנית, אנגלית, גרמנית |
| פרסים והוקרה |
|
| | |
גרדה וייסמן, ילדתם השנייה של מנהל ייצור הפרוות יוליוס וייסמן והלן (לבית מואנקברון) וייסמן (עקרת בית), נולדה ב-8 במאי 1924 בבילסקו (כיום ביילסקו-ביאלה), פולין. היא למדה בגימנסיה נוטרדאם בבילסקו עד פלישת גרמניה לפולין ב-1939. שני הוריה ואחיה הגדול ארתור (יליד 1919) נרצחו במהלך השואה.
ב-3 בספטמבר 1939 פלשו כוחות גרמנים לביתה של גרדה וייסמן בת החמש עשרה בבילסקו, פולין. זמן קצר לאחר תחילת הפלישה, קיבלה המשפחה מברק מדודה של גרדה שבישר על התקדמות הגרמנים במהירות. במברק זירזה דודתה את המשפחה לעזוב את פולין מיד. הם נשארו כי אביה של גרדה לקה בהתקף לב. הרופאים שלו המליצו שלא להזיז אותו או להיות נתון ללחץ מיותר. [1]
לאחר הפלישה, גרדה ומשפחתה צפו בגרמנים אתניים שחיו בפולין, שנחשבו לחברים, מניפים את הדגל הנאצי ומצדיעים במועל יד. באמצע אוקטובר 1939, אחיה הגדול של גרדה, ארתור (בן 19), קיבל פקודה מהגרמנים, כזכר בין 16 ל-50, להירשם לצבא. ב-18 באוקטובר 1939 נענה ארתור לזימון. משפחתו לא ראתה אותו שוב. גרדה והוריה נאלצו לגור במרתף ביתם ולאחר מכן בגטו.
בשנת 1942 נשלח אביה של גרדה למחנה השמדה. הוא נפטר באפריל 1942. ביוני 1942 הופרדה ויסמן קליין מאמה עם חיסול הגטו בו הוחזקו. כשהן עלו למשאיות, וייסמן קליין ירדה מהמשאית כדי לא להיפרד מאמה. על פי דיווחה של וייסמן קליין, ראש היודנראט, משה מרין, החזיר אותה למשאית שלה, שקבע: "את צעירה מכדי למות". [2]
במחנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
וייסמן קליין נכלאה בכמה מחנות במהלך המלחמה: ראשית, בבולקנהיין, מחנה משנה של מחנה הריכוז והעבודה גרוס-רוזן (מיולי 1942-אוגוסט 1943). לאחר מכן היא הועברה למחנה הריכוז מרצדורף שם עבדה בעבודות כפייה מאוגוסט 1943. כאשר וייסמן קליין כמעט מתה מתשישות בשל עומס יתר בעבודה במרצדורף, חברת ילדות, בשם אילזה קליינזאלהר, עזרה בהעברתה למחנה הריכוז לאנדנשוט, מחנה משנה שהיה מסונף לגרוס-רוזן שם עבדה על מכונת אריגה. כאשר לאנדנשוט נסגר במאי 1944, וייסמן קליין הועברה למחנה הריכוז גרונברג גם שם עבדה על מכונת אריגה.
צעדת המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויסמן קליין הייתה בין 4000 נשים, כולל שלוש חברות שאיתן הייתה במחנות, אילזה קליינצאהלר, ליסל סטפה וסוזה קונץ, והחלה בצעדת מוות של 350 מייל. במהלך צעדת המוות, לפי דיווחה של וייסמן קליין, מתה חברתה, אילזה קליינצאהלר, בשנתה, לאחר שאמרה לה שלא תמשיך הלאה.
צעדת המוות עברה דרך דרזדן, קמניץ, זוויקאו, רייכנבאך, פלאואן, גרמניה, וולארי (צ'כיה של ימינו), וייסמן קליין הייתה אחת מ-120 נשים ששרדו את הצעדה בחורף הקשה שכללה הרעבה והוצאות להורג.
וייסמן קליין ייחסה את הישרדותה במהלך צעדת המוות להוראה של אביה לנעול את נעלי הסקי שלה, שאותם שמרה. חברותיה של ויסמן קליין, אילזה קליינצהלר, ליסל סטפה וסוזה קונץ, נקברו בבית קברות בוולארי, צ'כיה לצד 92 אסירים שמתו בצעדת המוות.
השחרור[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאי 1945 שוחררה וייסמן קליין על ידי כוחות צבא ארצות הברית בוולארי, צ'כוסלובקיה; [3] בין החיילים האמריקאים היה סגן קורט קליין, [4] שנולד בגרמניה והיגר לארצות הברית כדי להימלט מהנאציזם כנער ב-1937. הוריו של קליין נרצחו באושוויץ-בירקנאו.
כשקורט קליין נתקל לראשונה בגרדה וייסמן, יום לפני יום הולדתה ה-21, היא הייתה לבנת שיער, שקלה כ-30 קילו, לבושה בסמרטוטים ולא התרחצה כשלוש שנים. הם התארסו בספטמבר 1945 ונישאו בפריז . [5]
לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
גרדה וקורט קליין התיישבו בקנמור, ניו יורק (אנ') ונולדו להם שלושה ילדים ושמונה נכדים. היא הפכה מעורבת בכמה ארגוני צדקה מקומיים ולאומיים ודיברה על חוויותיה במהלך המלחמה.
סיפור הפגישה והחיים המשותפים של גרדה וקורט הוצג בתוכניות הטלוויזיה המופע של אופרה וינפרי, 60 דקות, ותוכנית הבוקר של CBS . ספר מכתביהם, "השעות שאחרי", אוסף התכתבויות בין גרדה לקורט קליין בעקבות המלחמה, יצא לאור ב-2011.
הסרט התיעודי, "ניצולה אחת זוכרת - גרדה וייסמן קליין", (1995) המבוסס על האוטוביוגרפיה של גרדה קליין, "פרט לחיי" [6] בהפקה ובימויה של קארי אנתוליס, והופץ על ידי HBO וזכה בפרס אוסקר לסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר לשנת 1995. [7]
וייסמן קליין פרסמה מספר זיכרונות וסיפורי ילדים, כולל "The Windsor Caper" משנת 2013. הספר מספר את סיפורן של שתי נערות אמריקאיות במהלך שנות ה-80, שעוברות הרפתקה לילית בטירת וינדזור, אנגליה. וייסמן קליין מתארת זאת כיצירתה היחידה ש"לא נטועה בכאב".
פרסים והכרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מדליית החירות הנשיאותית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-15 בפברואר 2011, העניק הנשיא ברק אובמה לגרדה וייסמן קליין ול-14 אישים נוספים את מדליית החירות הנשיאותית לשנת 2010. [8] בטקס בחדר המזרחי של הבית הלבן הכריז הנשיא אובמה: "מקבלי מדליית החירות השנה חושפים את הטוב ביותר במי שאנחנו ומי שאנחנו שואפים להיות". הוא נשא את הדברים הבאים כאשר קליין קיבלה את מדליית החירות הנשיאותית שלה:
כשהייתה בת 21, גרדה קליין בילתה שש שנים תחת השלטון הנאצי - מהן שלוש שנים במחנות ריכוז. הוריה ואחיה נלקחו משם. חברתה הטובה מתה בזרועותיה במהלך צעדת מוות של 350 מייל. והיא שקלה רק 30 קילו כשהיא נמצאה על ידי כוחות אמריקאים במפעל אופניים נטוש. אבל גרדה שרדה. היא התחתנה עם החייל שהציל אותה. ומאז - כסופרת, היסטוריונית ולוחמת למען זכויות אדם וסובלנות - היא לימדה את העולם שלעיתים קרובות ברגעים חסרי התקווה שלנו אנו מגלים את מידת הכוח שלנו ואת עומק האהבה שלנו.
הנשיא אובמה קרא אז הצהרה מאת קליין: "אני מתפלל שלעולם לא תעמוד בצומת דרכים בחייך, אבל אם כן, אם החושך נראה כה מוחלט, אם אתה חושב שאין מוצא, זכור, לעולם אל תוותר. ." [9]
קליין נבחרה להיות הנואמת המרכזית ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה הבינלאומי השנתי הראשון של האו"ם בינואר 2006. [10] היא דיברה עם ילדי בית ספר וטיילה בעולם כדי להפיץ את המסר שלה של סובלנות ותקווה, ונפגשה עם מנהיגי העולם. בשנת 1996 הייתה קליין אחת מחמש נשים שקיבלו את פרס אריה יהודה הבינלאומי בירושלים. היא גם הופיעה על הכריכה של ספר הלימוד בתיכון מקדוגל-ליטל, "האמריקאים", עם דמויות בולטות אחרות כמו פרנקלין ד' רוזוולט, מרטין לותר קינג, רונלד רייגן ונורמן שוורצקופף. היא קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד ממכללת דימן ב-1975.
בשנת 1997, הנשיא ביל קלינטון מינה אותה לחברה בחבר המנהלים של מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה. בשנת 2007, העניק המוזיאון לקליין את הכבוד הגבוה ביותר שלו בנוכחות 1,000 אורחים. [11]
במאי 2001, אוניברסיטת צ'פמן העניקה לקורט קליין ולגרדה וייסמן קליין תואר דוקטור לשם כבוד, הזוג הנשוי היחיד שזכה לכבוד זה על ידי האוניברסיטה. קליין נאמה בפני סטודנטים באוניברסיטת צ'פמן מספר פעמים, לאחרונה בנובמבר 2011.
מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2008, קליין ייסדה יחד עם נכדתה, אליסה קופר, את הארגון "Citizenship Counts", ארגון ללא מטרות רווח שמטרתו לחנך את הסטודנטים לזכויות וחובות של אזרחות, לעורר את גאוותם ולעודד אותם להתנדב בקהילה.
פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1995: ""ניצולה אחת זוכרת - גרדה וייסמן קליין""
- 1996: 60 דקות: "ניצולה אחת זוכרת - גרדה וייסמן קליין""
- 2005: "אודות הפנים: סיפורם של חיילי הפליטים היהודים ממלחמת העולם השנייה"
ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1957: All But My Life. New York: Hill & Wang, 1957, expanded edition 1995. ISBN 0809024608
- 1974: The Blue Rose. Photographs by Norma Holt. New York: L. Hill, 1974. ISBN 0882080474
- 1981: Promise of a New Spring: The Holocaust and Renewal. Illustrated by Vincent Tartaro. Chappaqua, N.Y.: Rossel Books, 1981. ISBN 0940646501
- 1984: A Passion for Sharing: The Life of Edith Rosenwald Stern. Chappaqua, N.Y.: Rossel, 1984. ISBN 0940646153
- 1986: Peregrinations: Adventures with the Green Parrot. Illustrations by Chabela. Buffalo, N.Y.: Josephine Goodyear Committee, 1986. ISBN 096166990X
- 2000: The Hours After: Letters of Love and Longing in the War's Aftermath. Written with Kurt Klein. New York: St. Martin's Press, 2000. ISBN 0312242581
- 2004: A Boring Evening at Home. Washington, D.C.: Leading Authorities Press, 2004. ISBN 0971007888
- 2007: Wings of EPOH. Illustrated by Peter Reynolds. [S.l.]: FableVision Press, 2007. ISBN 1891405497
- 2009: One Raspberry. Illustrated by Judy Hodge. Klein, 2009. ISBN 0615356230
- 2013: The Windsor Caper. Illustrated by Tim Oliver. Martin Good, 2013. ISBN 9780956921352
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נטשה מוזגוביה, בוש האב, ניצולת שואה ואנגלה מרקל יקבלו את מדליית החירות של נשיא ארה"ב, באתר הארץ, 19 בנובמבר 2010
החייל האמריקאי, קורט קליין, מספר על הפגישה הראשונה בצריף בוולרי עם הניצולה גרדה וייסמן, לימים רעייתו, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 2:37)- ניצולת השואה, גרדה קליין, מספרת על העבודה ליד מכונת האריגה במחנה גרינברג, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 2:13)
- ניצולת השואה, גרדה קליין, מספרת על הפגישה הראשונה עם הקצין האמריקאי קורט קליין, לימים בעלה, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 2:21)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Gerda Weissmannn". United States Holocaust Memorial Museum. USHMM. נבדק ב-27 בדצמבר 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Klein, Gerda Weissmann (1995). All But My Life (A new, expanded ed.). New York: Hill and Wang. ISBN 0809024608.
- ^ Gerda Weissmann Klein's testimony at "THE DEATH MARCH TO VOLARY" - an exhibition at Yad Vashem website
- ^ "Voices on Antisemitisim interview with Gerda Weissmann Klein". United States Holocaust Memorial Museum. 2006-12-07. אורכב מ-המקור ב-2007-06-22.
- ^ Klein, Gerda Weissmann (2000). The hours after : letters of love and longing in the war's aftermath (1st ed.). New York: St. Martin's Press. ISBN 0312242581. נבדק ב-27 בדצמבר 2020.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Klein, Gerda Weissmann (1995). All But My Life (A new, expanded ed.). New York: Hill and Wang. ISBN 0809015803. נבדק ב-27 בדצמבר 2020.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Klein, Gerda Weissmann. "One Survivor Remembers". IMDB. נבדק ב-27 בדצמבר 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Gerda Klein: An Outstanding American by Choice". Department of Homeland security. DHS.
- ^ White House Press Office, Remarks by the President Honoring the Recipients of the 2010 Medal of Freedom, February 15, 2011. Retrieved 2013-06-15.
- ^ "Remembrance and Beyond". The Holocaust and United Nations Outreach Program. United Nations.
- ^ "One Survivor Remembers". Shushterman Center for Jewish Studies. The University of Texas at Austin.