רונלד רייגן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רונלד וילסון רייגן
6 בפברואר 1911; טמפיקו שבאילינוי - 5 ביוני 2004; לוס אנג'לס שבקליפורניה (בגיל 93)
Official Portrait of President Reagan 1981.jpg

רונלד וילסון רייגן, בתמונה רשמית מ-1981
שם בשפת המקור Ronald Wilson Reagan
מדינה ארצות הבריתFlag of the United States.svg  ארצות הברית
מפלגה המפלגה הרפובליקנית (1962–2004)
מפלגות קודמות:
המפלגה הדמוקרטית (עד 1962)
בת-זוג
נשיא ארצות הברית ה-40
תקופת כהונה 20 בינואר 198120 בינואר 1989 (8 שנים)
סגן ג'ורג' הרברט ווקר בוש
הקודם בתפקיד ג'ימי קרטר
הבא בתפקיד ג'ורג' הרברט ווקר בוש
מושל קליפורניה ה-33
תקופת כהונה 2 בינואר 19676 בינואר 1975 (8 שנים)
הקודם בתפקיד פט בראון
הבא בתפקיד ג'רי בראון
Disambig RTL.svg המונח "רייגן" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו רייגן (פירושונים).

רונלד וילסון רייגןאנגלית: Ronald Wilson Reagan‏; 6 בפברואר 19115 ביוני 2004) היה הנשיא ה-40 של ארצות הברית (1981–1989). בתקופת נשיאותו הסתיימה המלחמה הקרה ורבים מייחסים את תרומת מדיניותו הניצית כלפי ברית המועצות דאז והתעקשותו להמשיך ב"מלחמת הכוכבים" (פיתוח אמצעי הגנה כנגד טילים) למולה למאורע זה. הנהיג מדיניות כלכלית שמרנית, שכללה קיצוץ במסים והפחתת הוצאות הרווחה. קו כלכלי זה זוכה בשל כך, לעתים, לכינוי "רייגנומיקס" (או רייגניזם - תאצ'ריזם).

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת רייגן בשנת 1916–1917: מימין לשמאל, האם נלי, הבן הצעיר רונלד, האח הבכור ניל והאב ג'ק
רונלד רייגן המציל – דיקסון, אילינוי, 1927
רונלד רייגן בסרט ההוליוודי משנת 1938 "Cowboy from Brooklyn"

רונלד רייגן נולד ב-1911 בעיירה כפרית קטנה טמפיקו, שבצפון-מערב אילינוי, ארצות הברית, כבנם השני של ג'ק ונלי (וילסון) רייגן. הבן הבכור היה ניל רייגן (19081996). שני ההורים היו צאצאים של מהגרים, מצד האם מהגרים פרוטסטנטים מאנגליה ומסקוטלנד ואילו מצד האב מהגרים קתולים מאירלנד. ההורים נישאו בחתונה קתולית ב-1904.

רייגן כונה בצעירותו "דאץ' (הולנדי)". ראשית חייו לא הייתה קלה. אביו (18831941), היה סוכן מכירות של נעליים, אשר סבל מאלכוהוליזם. האב נהג לשמור על פכחון חודשים ארוכים, אך דווקא משהתבסס במקום עבודה מסוים, היה נכנס להילולת שיכרות בת ימים ארוכים ומאבד את מקום עבודתו. כתוצאה מכך, נאלצה המשפחה לנדוד ולעבור מעיירה לעיירה, במרבית ילדותו של רייגן. רק כשהיה בן 9 השתקעה המשפחה סוף כל סוף בעיירה דיקסון, אילינוי.

ככל הנראה כפעולת נגד לנוהגו זה של האב, חזרה אימו של רייגן (18831962), לנצרות פרוטסטנטית, לזרם הקרוי "חסידי ישו", אשר אחד מעיקריו החשובים ביותר היה המלחמה באלכוהוליזם. רייגן הצעיר נכנס לזרם זה בעקבותיה, ובגיל 15 היה מורה בשיעורי דת ומי שנשא את "דרשת הפסחא", רוכש אגב כך גם כישורי נואם מעולים. לאחר התבגרותו הוא עבר לזרם אחר בנצרות הפרוטסטנטית – פרסביטריאניזם.

רייגן הצטיין בבית הספר התיכון, בשחיה, ושימש כמציל. במהלך חמש שנות עבודתו כמציל הוא הציל למעלה מ-70 איש מטביעה. הוא נחשב לאחד התלמידים הפופולריים ביותר בבית ספרו.

לאחר סיום בית הספר התיכון למד רייגן לתואר ראשון ב-Eureka College באילינוי, וב-1932 קיבל BA בכלכלה וסוציולוגיה. בשל פופולריותו הרבה, גם בקולג', הוא נבחר במהלך לימודיו ליו"ר אגודת הסטודנטים. בנוסף, הוא גם היה קפטן נבחרת הקולג' בשחיה וחבר בנבחרת הפוטבול.

קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקריירה המקצועית של רייגן החלה כשדר ספורט בתחנות רדיו שונות, תחילה באוניברסיטת איווה ואחר כך בדבנפורט ובדה מוין איווה. הוא עסק בזה במשך כחמש שנים עד 1937. בביוגרפיה שלו הוא תיאר כיצד באחת הפעמים ניתק קו הטלפון שבו קיבל את המידע על משחק מסוים והוא בדה בשטף, תיאור של המשך המשחק.

קולו ומראהו החיצוני הנאה אפשרו לרייגן לפתח קריירה הוליוודית כשחקן קולנוע. בראשית 1937, כשהוא בן 26, התגלה על ידי צייד כשרונות, ובמאי 1937 חתם על חוזה ראשון כשחקן קולנוע עם "האחים וורנר". רייגן לא היה הכוכב המצליח ביותר בתקופתו, אך גם לא היה רחוק מכך. הוא קיבל תפקידים מרכזיים ביותר בכמה הפקות, גילם בין השאר את דמותו של סופרמן ובשלב מסוים בקריירה שלו היה שני רק לארול פלין. סך הכל הופיע בכ-70 סרטים שונים, מ-1937 עד 1964.

בעוד כוכבו הקולנועי דורך גילתה אותו גם הכוכבנית של אותה תקופה ג'יין ויימן (19172007), שהייתה כבר גרושה פעמיים באותה עת ושיחקה לצידו ב-1938, בסרט Brother Rat, כמו גם בסרט ההמשך. ב-26 בינואר 1940 השניים נישאו.

במלחמת העולם השנייה גויס גם רייגן בן ה-31, אך בשל גילו ובשל בעיות ראייה עשה את שירותו הצבאי בהוליווד, בהפקת סרטים עבור חיל האוויר של ארצות הברית. הוא השתחרר מהשירות הצבאי בדרגת קפטן.

רייגן הצעיר היה ליברל בדעותיו וחבר המפלגה הדמוקרטית. הוא תמך במדיניות הניו דיל של פרנקלין רוזוולט. משהשתחרר בסיום המלחמה הוא החל בפעילות פוליטית במסגרת המפלגה הדמוקרטית ואף הגיע לדרגת נשיא האיגוד המקצועי של שחקני הקולנוע. מאבקו במסגרת האיגוד המקצועי כנגד קבוצת אופוזיציה, שנחשדה כבעלת נטיות קומוניסטיות, גרם לכך שדעותיו הליברליות השתנו בהדרגה יותר ויותר לכיוון מרכז המפה הפוליטית וימינה. באוקטובר 1947 הוא אף העיד בתוקף תפקידו כנשיא האיגוד המקצועי, ושיתף פעולה עם ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקאית.

רונלד וננסי רייגן – קליפורניה, 1964

ב-28 ביוני 1948 התגרשה ממנו אשתו הראשונה ג'יין ויימן, בדיוק באותה שנה בה זכתה בפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר. לזוג הייתה אז בת אחת, מורין (19412001) ובן מאומץ, מייקל (נולד ב-1945 ואומץ סמוך מאד לאחר הלידה). בת נוספת שנולדה להם ב-1947 נפטרה מיד לאחר הלידה.

ב-4 במרץ 1952 נישא רייגן בשנית, לשחקנית ננסי דיוויס (19212016), אשר גם אימצה את שני ילדיו הראשונים. רייגן הכיר אותה לראשונה בנובמבר 1949, כשהיא פנתה אליו בתוקף תפקידו כנשיא האיגוד המקצועי כדי שיסייע לה להלחם בטענות שהופצו כנגדה אותה עת בעיתונות כאילו היא חברה במפלגה הקומוניסטית. לרייגן ואשתו השנייה ננסי נולדו שני ילדים: פטי דייוויס (1952) ורונלד פרסקוט "רון" רייגן (1958).

הפעילות הפוליטית האחרונה של רייגן במסגרת המפלגה הדמוקרטית הייתה כשנטל חלק במסע הבחירות של הנשיא הדמוקרטי הארי טרומן ושל ראש עיריית מיניאפוליס דאז שרץ לסנאט, יוברט המפרי (לימים סגן נשיא ארצות הברית) ב-1948. בשנות החמישים הוא הופיע בעיקר בטלוויזיה, בנאומים פוליטיים שהיו חלק ממסע פרסומת של ג'נרל אלקטריק. באותה תקופה הוא כבר הרבה להשתמש בהופעותיו הטלוויזיוניות כדי לגנות את הקומוניזם והחל לנטות יותר ויותר לכיוון השמרני. בחלק מההופעות הללו השתתפה גם ננסי אשתו ובהמשך גם הבת הבכורה המשותפת פטי.

ב-1962, עוד לפני שפרש מן המשחק הוא הצטרף רשמית למפלגה הרפובליקנית והתרכז מאז יותר ויותר בקידום הקריירה הפוליטית שלו. ב-1964 שיחק רייגן בסרטו האחרון. היה זה הסרט "הרוצחים", בבימויו של דון סיגל, שבו שיחק בפעם היחידה בקריירה שלו את תפקיד "האיש הרע".

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימים בודדים לקראת הבחירות לנשיאות 1964, בנאום מפורסם הנקרא "זמן לבחור", הביע רייגן תמיכה במועמדותו של ברי גולדווטר, שנתפס כבעל עמדות שמרניות רדיקליות, וכן זכה להכרה ציבורית כלל ארצית. ב-1966 הוא רץ לראשונה למישרה פוליטית ציבורית ונבחר לתפקיד המושל ה-33 של קליפורניה, כשהוא מביס את המושל המכהן פאט בראון. רייגן ניצח ב-56 מתוך 58 המחוזות במדינה. הוא גם שב וניצח בבחירות שלאחר מכן למושלות קליפורניה, ב-1970. הוא לא רץ בשלישית לכהונת מושל קליפורניה בבחירות בנובמבר 1974 וסיים את תפקידו זה בינואר 1975.

רייגן התמודד לראשונה על המועמדות לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית ב-1968, והגיע רק למקום השלישי אחרי ריצ'רד ניקסון ונלסון רוקפלר. ב-1976, בהתמודדותו השנייה על המישרה, הוא הצליח לנהל קרב צמוד כנגד הנשיא המכהן ג'רלד פורד,[1]; הוא זכה ב-24 מדינות וב-45.9% מקולות המצביעים, אך לבסוף נערך כנס רפובליקני פתוח בקנזס סיטי באוגוסט 1976, שבו הגיע רייגן עם עשרות צירים פחות מהנשיא פורד, ואף ניסה להשפיע על צירים לחבור אליו באמצעות בחירת מועמד לסגן נשיא טרם ההצבעה – הסנאטור מפנסילבניה ריצ'רד שווייקר – אך לבסוף הפסיד ופורד השיג רוב של הצירים. פורד הפסיד בהמשך בבחירות הכלליות לנשיאות למושל ג'ורג'יה לשעבר דאז, ג'ימי קרטר, והפריימריז המתוחים בינו לבין רייגן נתפסו כאחת הסיבות לכך. ב-1980 רץ רייגן שוב לנשיאות, ובפעם זאת נבחר לבסוף למועמד מפלגתו. לאחר שגבר בקלות בפריימריס הרפובליקניים על ג'ורג' הרברט ווקר בוש, בחר בו לבסוף כסגנו, חרף פריימריז מתוחים בהם האשים בוש את רייגן במי שמחזיק בעקרונות של "כלכלת וודו". בהמשך, בצל מצב כלכלי רעוע שכלל סטגפלציה מתמשכת – האינפלציה שעלתה כמעט פי שלושה (מ-4.8% ל-12.7% לשנה) והאבטלה שגדלה משמעותית; ועל רקע משבר בני הערובה באיראן – 52 בני הערובה האמריקאים שהוחזקו על ידי השלטון האסלאמי באיראן – אירועים שהעיבו על הנשיא המכהן ג'ימי קרטר, שהיה נתון גם לתחרות מתוחת וארוכה בפריימריז הדמוקרטיים מצד הסנאטור טד קנדי – הביס אותו רייגן בבחירות הכלליות בנובמבר 1980 בניצחון אלקטורלי מוחץ, כאשר זכה ב-44 מתוך 50 מדינות ארצות הברית וב-50.7% מסך קולות המצביעים; בעוד הרפובליקני המתון ג'ון אנדרסון, שרץ כעצמאי כמחאה על מועמדותו של רייגן, לקח 6.6% מהקולות.

מלבד היותו הנשיא הנכנס המבוגר ביותר בתולדות ארצות הברית, רייגן הוא גם הנשיא היחיד שהתגרש, אם כי נישואיו השניים נמשכו שנים רבות. משפחתו של רייגן משכה תשומת לב, ובמיוחד נחשפה לתקשורת בתו פטי, שנחשבה לכבשה השחורה של המשפחה ואשר הצטלמה למגזין עירום ותיארה יחסים משפחתיים מעורערים לכאורה.

נשיאותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא רייגן ואשתו ננסי במצעד יום השבעתו – ינואר 1981
רייגן בנאום מיוחד לשני בתי הקונגרס על חזונו להתאוששות כלכלית, מספר שבועות לאחר ששרד ניסיון התנקשות, 28 באפריל 1981

רייגן הושבע לנשיאות ב-20 בינואר 1981, כשהוא בן 69, הנשיא הנכנס המבוגר ביותר בתולדות ארצות הברית. 52 בני הערובה האמריקאים שהוחזקו באיראן שוחררו לבסוף אחרי 444 ימי שבי, 20 דקות בדיוק לאחר כניסתו של רייגן לתפקידו, עם מאמציו של הנשיא היוצא קרטר לשחררם בימים האחרונים של נשיאותו. ב-30 במרץ 1981, כחודשיים בלבד לאחר תחילת נשיאותו, נעשה ניסיון להתנקש ברייגן. המתנקש ג'ון הינקלי, מעורער בנפשו, ביקש להרשים את השחקנית ג'ודי פוסטר שבה היה מאוהב אהבה חד-צדדית. הוא ירה ברייגן ביציאה ממלון הילטון בוושינגטון. רייגן נפצע קשה מכדור בחזה, סמוך מאוד לאבי העורקים, במרחק של פחות מאינץ' אחד מלבו, דובר הבית הלבן ג'יימס בריידי נפצע קשה בראשו, וכמו כן נפצעו מאבטח ושוטר. רייגן הובהל לבית החולים לניתוח, אך למרות מצבו התעקש להיכנס בהליכה לבית החולים, בלא להיתמך באיש ממלוויו. הוא התעלף רק כשהיה כשישה מטרים בתוך בית החולים. לפני הניתוח שצריך היה לעבור, הוא התלוצץ עם סובביו, ולרופא שעמד לנתח אותו הוא אמר: "אני מקווה שאתה רפובליקאי" (תשובת הרופא: "היום כולנו רפובליקנים, אדוני הנשיא"). לאשתו ננסי אמר "יקירתי, שכחתי להתכופף" – ציטוט של דברי המתאגרף ג'ק דמפסי לאשתו, אחרי שהפסיד את תוארו ב-1926. ניסיון ההתנקשות העלה את רמת הפופולריות של רייגן באותה עת.

רייגן נותח והתאושש מניסיון ההתנקשות. הוא יצא מבית החולים 12 יום לאחר שנכנס אליו, כאשר גם ביציאתו הוא מתעקש ללכת במקום להיות מובל על ידי אחרים, או יושב על כיסא גלגלים. רייגן חלה גם במחלת סרטן העור וטופל, בין היתר, בידי פרופ' שלווה מרדי מרדכיאשווילי.[2] רייגן לא ערך פגישת קבינט עד שעברו 26 ימים ממועד האירוע; לא עזב את וושינגטון עד 49 ימים לאחר מכן; ולא ערך מסיבת עיתונאים עד 79 ימים מאז. רופאו האישי סבר כי התאוששותו הפיזית לא הושלמה עד אוקטובר 1981.[3]

מדיניות כלכלית-חברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקו הכלכלי שהנהיג רייגן היה שמרני והוא דגל בכלכלת צד-היצע, הדוחפת להפחתות מסים, הקטנת תקציבי הממשלה והפחתת הרגולציה במשק כדי להצמיח את הכלכלה. כדי להילחם בסטגפלציה קידם בשנים 19811982 במדיניות הפיסקלית המצמצמת של נגיד הבנק הפדרלי, פול וולקר. מדיניות זו הצליחה לרסן את האינפלציה, אך במחיר של מיתון, שהמשק האמריקאי אמנם יצא ממנו בהמשך ועלה על פסי צמיחה. הוא נקט עמדה נוקשה בסכסוכי עבודה. כאשר שבתו פקחי הטיסה, החליפם בפקחים צעירים ובכך נטל סיכון גדול, שכן חוסר ניסיונם של אלו עלול היה להוליד אסון, אולם בסופו של דבר גם המהלך הזה הצליח.

רייגן ערך פשרות דו-מפלגתיות עם יושב ראש בית הנבחרים הדמוקרטי שכיהן ב-6 שנים הראשונות של ממשלו, טיפ אוניל, וחתם על שני חוקים ב-1981 ו-1986 המכונים "קיצוצי המס של רייגן" (Reagan tax cuts), שהפחיתו בעיקר את מס ההכנסה האישי והעסקי. על אף שהייתה צמיחה כלכלית לאחר מכן, קיצוצי המס הובילו לירידה חדה בהכנסות המדינה, לצד הגדלות בתקציב המדינה בתחום הביטחוני. כתוצאה מזה רייגן נאלץ לעלות את תקרת החוב הלאומי 18 פעמים, ובמהלך כהונתו הגרעון והחוב הלאומי צמחו משמעותית.

בתחום הפנים הכריז על מלחמת חורמה בסמים ועל הטלת עונשי מאסר כבדים על הקשורים בסחר בהם. הייתה לו תרומה עקיפה, אם כי חשובה ביותר, לדיוקנה החברתי של ארצות הברית, על ידי מינויים של ארבעה שופטים שמרנים לבית המשפט העליון של ארצות הברית, שהשליטו בו קו השונה לחלוטין מהליברליזם האקטיביסטי שאפיין אותו בעבר. אחת ממינויי רייגן, השופטת סנדרה דיי אוקונור הייתה האישה הראשונה לשבת במוסד שיפוטי רם זה.

בחירות לכהונה שנייה

ההתאוששות הכלכלית המהירה בשנתיים האחרונות של כהונתו הראשונה, לאחר מיתון שהיה בשנתיים הראשונות לנשיאותו שהמשיך את הסטגפלציה שפרצה בשנות השבעים, עזרה לו לנצח ב-1984 את יריבו הדמוקרטי, סגן הנשיא לשעבר וולטר מונדייל, כשזכה ב-49 מתוך 50 מדינות עם 58.8% מקולות המצביעים.

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

8 בדצמבר 1987, נשיא ארצות הברית רונלד רייגן והמזכיר הכללי מיכאיל גורבצ'וב חותמים על הסכם INF בחדר המזרחי בבית הלבן
פיסגה אחרונה עם מיכאיל גורבצ'וב, גברנרז איילנד, ניו יורק, דצמבר 1988

רייגן הביא לשינוי מרכזי במדיניות החוץ של ארצות הברית ובכך שינה כנראה את פני המלחמה הקרה והעולם כולו. מדיניות הדטאנט, שהחלה על ידי הנשיא ריצ'רד ניקסון ויועצו הנרי קיסינג'ר, והומשכה על ידי הנשיאים פורד וקרטר; דוגלת באיזון הכוח הגרעיני בין המעצמות ו-Mutual Assured Destruction )(MAD – השמדה הדדית מובטחת – במלחמה גרעינית שנינו יכולים להרוס את העולם ושנינו נושמד, ולכן אף אחד מאיתנו לא יפתח במלחמה גרעינית. רייגן, לעומת זאת, ראה בברית המועצות "אימפריית רשע", אותה יש לנצח ולא להכיל. הוא סבר שיש בעולם רק מעצמה לגיטימית אחת – ארצות הברית, משום שרק מנהיגיה נבחרים על ידי עמה, בעוד מנהיגי ברית המועצות מדכאים את עמם. ובהתאם לדעות אלה, הוא השקיע הון עתק ב"יוזמת ההגנה האסטרטגית" שאמורה הייתה לשבור את מאזן האימה בין ארצות הברית לברית המועצות, ולאפשר לאמריקנים להתגונן מפני טילים גרעיניים סובייטיים.

תוכנית זו, שכונתה "מלחמת הכוכבים", הייתה לפחות לדעת חלק מסוים מהציבור, בלתי מציאותית ולא מומשה, אך נטען כי ההוצאות הצבאיות שברית המועצות נגררה להן בעקבותיה תרמו להתמוטטותה. אחרים מייחסים את קריסתו של הקומוניזם רק לגורמים פנימיים, בפרט פעילותו של מיכאיל גורבצ'וב, ולירידת מחירי הנפט והגז שעליהם התבססה כלכלת ברית המועצות. עם זאת, שתי המעצמות דאז ייחסו לתוכנית זו חשיבות עצומה. פיסגת ז'נבה בנובמבר 1985 הייתה פגישת ההיכרות בין רייגן לגורבצ'וב, אולם פיסגת רייקיאוויק, באוקטובר 1986 הייתה "הדבר האמיתי". ברית המועצות הסכימה לכל דרישות ארצות הברית בתחום הנשק הגרעיני ובלבד שארצות הברית תסכים לוותר על "יוזמת ההגנה האסטרטגית" שלה. רייגן סירב ובמקום זה רק הגביר את הלחץ. ביוני 1987, בנאום מפורסם בברלין, למול חומת ברלין המחלקת את העיר למזרח ומערב, הוא קרא במפורש וכנגד העצות שקיבל ממשרד החוץ שלו: "מר גורבצ'וב, הרוס את החומה!". חצי שנה אחר כך, בדצמבר 1987, בפיסגת וושינגטון, נחתם הסכם ה-INF, הסכם פירוק נשק גרעיני לטווח בינוני בין שתי המעצמות, אשר פתח שורה ארוכה נוספת של הסכמים לצמצום הנשק, במקביל לתהליכי הפנים שהובילו בסופו של דבר להתמוטטות ברית המועצות ונפילת הקומוניזם.

בסוף שנות השבעים של המאה העשרים ערק למערב יון מיחאי פצ'פה, מראשי הביון הרומני. פצ'פה כתב ספר בשם "אופקים אדומים" ובו חשף את מדיניותו של ניקולאה צ'אושסקו, שנהנה מיחס מועדף במערב. חבר קונגרס אמריקאי, פרנק וולף, נתן לנשיא רונלד רייגן עותק מהספר והנשיא קרא את הספר ולמחרת קריאתו ביטל את המעמד של רומניה כחברת סחר מועדפת של ארצות הברית. מאוחר יותר אמר רייגן שהספר הזה הפך להיות עבורו התנ"ך שלו לדרך בה יש לטפל בדיקטטורים[4].

מיכאיל גורבצ'וב, מסייר בדצמבר 1988 על גברנרז איילנד (אי המושלים) בניו יורק, בלוויית נשיא ארצות הברית רונלד רייגן וסגן נשיא ארצות הברית דאז, ג'ורג' הרברט ווקר בוש. ברקע נראה פסל החירות.

רייגן גילה מעורבות רבה במדיניות הבינלאומית גם באזורים נוספים ובין השאר, בהתאם למדיניות האנטי קומוניסטית הנוקשה והעקבית שלו, הוא שלח את כוחותיו באוקטובר 1983 לאי הקריבי הקטן גרנדה, שם התחוללה הפיכה קומוניסטית וכבש את האי בתוך זמן קצר, ניצחונה הראשון של ארצות הברית בפעולה צבאית, מאז התבוסה בווייטנאם, באמצע שנות השבעים.

בשנת 1984 חידש רייגן את יחסי ארצות הברית-הכס הקדוש, לארצות הברית לא היו יחסים דיפלומטיים עם הוותיקן מאז 1867.[5]

על מדיניותו במזרח התיכון ראו להלן.

רייגן והמזרח התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת השערוריות הגדולות של ממשל רייגן היא פרשת איראן-קונטראס: בכירים בממשל רייגן ערכו עסקה נפתלת שבמסגרתה נמכר נשק למשטר האייתולות באיראן, תוך שנעשה שימוש בישראל כמתווכת שהעבירה את הנשק. העסקה נבנתה כך שישראל מכרה נשק לאיראן, באישור אמריקאי, ובתמורה שחרר חזבאללה בלבנון בני ערובה אמריקאים שהחזיק. התשלום שהתקבל מאיראן תמורת הנשק, בניכוי הוצאות ועמלות, הועבר לממשל האמריקאי מבלי שנרשם בספרים. כך יכול היה הממשל להשתמש בכסף זה ללא פיקוח או ידיעה של הקונגרס למימון המורדים במשטר הסנדיניסטי בניקרגואהקונטראס), שהואשם על ידי הנשיא רייגן בתמיכה במרידות קומוניסטיות במרכז אמריקה.

ניסיונו של רייגן לסייע בהשלטת סדר בלבנון, בעקבות האנדרלמוסיה בזמן מלחמת האזרחים, לא צלח. מותם של 241 חיילי מארינס בפיגוע התאבדות של חזבאללה, שעורר אצל האמריקנים חששות ל"וייטנאם חוזרת", הביא אותו להסיג את כוחותיו משם.

זמן קצר בלבד לאחר תחילת כהונתו התעמת רייגן לראשונה עם שליט לוב דאז מועמר קדאפי. מטוסים אמריקאים הפילו באוגוסט 1981 שני מטוסי סוחוי לוביים במימי מפרץ סידרה שליד לוב, בעקבות נסיונותיו של קדאפי לספח את המפרץ ולהופכו לחלק מהמים הטריטוריאליים של לוב. בתקופת כהונתו השנייה של רייגן, באפריל 1986, הניחו טרוריסטים פצצה בדיסקוטק בברלין והרגו שלושה אנשים ובהם חייל אמריקאי אחד ופצעו רבים. עשרה ימים אחר כך הגיב רייגן בהפצצת ארמונו של קדאפי בלוב, בטענה שעקבות הטרוריסטים הובילו לקדאפי. קדאפי הצליח להימלט מארמונו ברגע האחרון ללא פגע, אך כששים לובים אחרים נהרגו ובהם מי שנטען כי היא בתו המאומצת של קדאפי.

רייגן נפרד ביומו האחרון כנשיא – 20 בינואר 1989
פסל הברונזה של רונלד רייגן, שהוצב ב-2009 ברוטונדה המרכזית בוושינגטון, מתחת לכיפת הקפיטול ומייצג את מדינת קליפורניה

באופן כללי נחשב רייגן לאחד מאוהדי ישראל הגדולים שישבו בבית הלבן ובתקופת שלטונו התרחב משמעותית הסיוע הצבאי והכלכלי של ארצות הברית לישראל. הנשיא רייגן תמך בגלוי במאבקם של אסירי ציון והתנה בפני גורבצ'וב את שיפור היחסים בין המדינות וחתימה על הסכמים כלכליים בשיפור יחסה של ברית המועצות ליהודיה, ובפרט הצליח להביא לשחרורו של אנטולי שרנסקי, שהיה אחד מסמלי המאבק. בשל דימויו החיובי הזה, זכה רייגן לתמיכה רבה בקרב יהודי ארצות הברית, דבר יוצא דופן עבור נשיא מהמפלגה הרפובליקנית. למרות זאת, ביקורת הוטחה בו ב-1985, כאשר התעקש להניח זר בבית קברות גרמני שבו נקברו גם אנשי אס אס.

עם זאת, רייגן ביקר את ישראל בעקבות הפצצת הכור העיראקי ואחרי טבח סברה ושתילה. כמו כן, בתקופתו הכירה ארצות הברית באש"ף כנציג העם הפלסטיני. מזכיר המדינה בממשלו, ג'ורג' שולץ, עמל על תוכניות שיאפשרו לפלסטינים בשטחים אוטונומיה, למורת רוחה של ממשלת ישראל, אך סופן שלא יצא מהן דבר. ב-31 ביולי 1983 הכריז רייגן כי "יותר לא יקומו התנחלויות ישראליות בשטחים". יום לאחר ההכרזה הזו קמה היאחזות נח"ל חדשה בשומרון, ליד הר גריזים. כתגובה על הכרזת רייגן, קראו לה מייסדיה "רוגן". ההיאחזות התאזרחה כעבור כשנה והיא היישוב יצהר.[6]

לאחר נשיאותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארונו של רייגן בהלוויתו

ב-1992 אובחן רייגן כלוקה במחלת אלצהיימר, ובנובמבר 1994 הוא פרסם לציבור הודעה, בכתב ידו, על מחלתו: "אני הולך אל שקיעת חיי", אמר במכתב, "אך יודע אני שלאמריקה צפוי תמיד שחר זוהר". רייגן נפטר ממחלת האלצהיימר ב-5 ביוני 2004. הוא נקבר באתר הספרייה הנשיאותית שהוקמה על שמו, בסימי ואלי, קליפורניה.

ב-1999 מצא סקר של גאלופ כי רונלד רייגן נחשב בציבור האמריקאי לאחד מ-18 האישים הפופולריים ביותר במאה העשרים. ב-2005 קבעו רשת הטלוויזיה CNN ועורכי הטיים מגזין, ביחד, כי רונלד רייגן היה האדם המרתק ביותר בעולם ב-25 השנים האחרונות[7] ואילו טיים עצמו מצא כי הוא היה בין 100 המשפיעים ביותר בעולם במאה העשרים. ביוני 2005, במשאל שנערך בקרב צופי ערוץ דיסקברי הטלוויזיוני, נבחר רונלד רייגן לאמריקאי החשוב ביותר בהיסטוריה (לפני אברהם לינקולן, מרטין לותר קינג, ג'ורג' וושינגטון בנג'מין פרנקלין ואחרים).[8]

בכל מהלך כהונתו ניהל הנשיא רייגן יומן מפורט. ב-2007 פורסם יומן זה, כספר – "יומני רייגן", בהוצאת הרפר קולינס ובעריכת דאגלס ברינקלי. הספר הגיע למקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.

פרסים ואותות כבוד אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדליית הזהב של הקונגרס שהוענקה בשנת 2002 לרונלד רייגן ולגברת הראשונה ננסי רייגן

רייגן קיבל בחייו מספר רב של פרסים ואותות כבוד. בין השאר הוא קיבל ב-1985 תואר דוקטור לשם כבוד לפילוסופיה ממכון ויצמן למדע. ב-1989 הוא קיבל את פרס סילבנוס ת'אייר של האקדמיה הצבאית האמריקאית בווסט פוינט, תואר אביר הצלב הגדול של מסדר האמבט הבריטי (GCB) ו"סרט גדול" של מסדר החרצית היפני. ב-1993 העניק לו סגנו לשעבר, הנשיא ג'ורג' הרברט ווקר בוש, את מדליית החירות הנשיאותית, עיטור הכבוד האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית. ב-2002 קיבלה רעייתו ננסי בשמו וגם עבורה את מדליית הזהב של הקונגרס.

ב-2007, כשלוש שנים לאחר מותו קיבלה ננסי רייגן עבור בעלה את פרס "מסדר הנשר הלבן", שהוא אות הכבוד הגבוה ביותר שמעניקה פולין. נשיא פולין העניק לרייגן את הפרס בגין תמיכתו הבלתי נלאית בכל מהלך נשיאותו, בסולידריות ובתנועה האנטי קומוניסטית הפולנית. לדברי לך קצינסקי, בלי נחישותו של רייגן ועזרתו לא ניתן היה להשיג את שחרורה של פולין מהקומוניזם.[9]

ב-1998 נחקק חוק מיוחד של הקונגרס ששינה את שם נמל התעופה המשמש את וושינגטון די. סי. (הנמצא בסמוך לה, על גדת נהר הפוטומק בווירג'יניה, להבדיל מנמל התעופה הבינלאומי וושינגטון דאלס, שממערב לה ומנמל התעופה בולטימור וושינגטון) לנמל התעופה רונלד רייגן וושינגטון נשיונל. באותה שנה נחנך גם בניין רונלד רייגן ומרכז הסחר הבינלאומי בשדרות פנסילבניה 1300 בוושינגטון. ב-2001 קרא הצי האמריקאי את אחת מנושאות המטוסים הגרעיניות שלו, מסדרת נימיץ, על שם רונלד רייגן. ב-2005 הנפיקה רשות הדואר האמריקאית בול לזכרו וב-2011 הונפק בול שני, לציון 100 שנה להולדתו.

ב-2008 הקימה העיר קובינגטון שבמדינת לואיזיאנה פסל ענק של רייגן, בגובה 3 מטר בערך, לזכרו. הפסל הזה נחשב לפסלו הגדול ביותר של רייגן עד היום.[10] ב-2009 הוצב פסל ברונזה של רייגן ברוטונדה המרכזית בוושינגטון, מתחת לכיפת הקפיטול, שם הוא מייצג את מדינת קליפורניה. שנתיים אחר כך, כחלק מחגיגות 100 שנה להולדתו, הוצב פסל נוסף שלו בכיכר גרוונר, בלונדון, ליד השגרירות האמריקאית שם, לצידם של פסלי פרנקלין דלנו רוזוולט ודווייט אייזנהאואר, כהכרה בפועלו של רייגן לסיום המלחמה הקרה. לצידו של הפסל הוצבה פיסה מחומת ברלין המנותצת.[11] גם בוורשה בירת פולין הוקם ב-2011, ממול לשגרירות ארצות הברית, פסל של רייגן[12] וכנ"ל גם בטביליסי, גאורגיה,[13] ב"כיכר החירות" בבודפשט, הונגריה, ובערים נוספות, בתוך ומחוץ לארצות הברית.

בנוסף לכל זאת, מדינות וערים רבות בארצות הברית ומחוצה לה קראו על שמו בניינים שונים, בתי חולים, בתי ספר, פארקים, כיכרות (כיכר רונלד רייגן בקרקוב, פולין למשל), רחובות (רחוב רונלד רייגן בפראג, צ'כיה למשל) ודרכים בינעירוניות.

קפטן נבחרת פורטוגל בכדורגל ושחקן ריאל מדריד, כריסטיאנו רונאלדו יליד 1985, קרוי על שם רונלד רייגן.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רונלד רייגן, חיים אמריקאים אוטוביוגרפיה, הוצאת סימון ושוסטר, 1990

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פורד וריגן מחזרים, מעריב, 17 באוגוסט 1976
  2. ^ יעל פז מלמד, מעור לחושך, מעריב, 21 באוגוסט 1987 (לקריאת המאמר כולו יש לדפדף קדימה ואחורה באמצעות החצים שבקצה השמאלי התחתון של הדף).
  3. ^ "Health and Medical History of President Ronald Reagan: Chronology of the Shooting". Doctorzebra.com. בדיקה אחרונה ב-2 באפריל 2015. 
  4. ^ Cum a schimbat cartea lui Pacepa politica SUA fata de Romania lui Ceausescu (ברומנית)
  5. ^ היסטוריית יחסי ארצות הברית-הכס הקדוש
  6. ^ "חדר החדשות", 8 ביוני 2004
  7. ^ [1]‏ 19 ביוני 2005, באתר CNN
  8. ^ באתר דיסקברי
  9. ^ באתר השגרירות האמריקאית בפולין, 18 ביולי 2007
  10. ^ באתר RoadsideAmerica
  11. ^ [2]‏ 4 ביולי 2011, באתר BBC
  12. ^ באתר השגרירות האמריקאית בפולין, 22 בנובמבר 2011
  13. ^ 23 בנובמבר 2011, באתר Civil Georgia