גריגורי יאבלינסקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גריגורי יאבלינסקי
Григорий Алексеевич Явлинский
לידה 10 באפריל 1952 (בן 72)
לבוב, ברה"מ עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ברית המועצות, רוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה האוניברסיטה הרוסית לכלכלה ע"ש פלחנוב עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפלגת יאבלוקו עריכת הנתון בוויקינתונים
www.yavlinsky.ru
חבר הדומה הממלכתית
18 בינואר 2000 – 7 בדצמבר 2003
(3 שנים ו־46 שבועות)
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
גריגורי יאבלינסקי, 2017

גריגורי אלכסייביץ' יאבלינסקירוסית: Григорий Алексеевич Явлинский באוקראינית: Григорій Олексійович Явлінський, נולד ב-10 באפריל 1952) הוא מדינאי יהודי רוסי ממוצא אוקראיני, מנהיג גוש "יאבלינסקי - בולדירב - לוקין" מאז 1993, גוש שידוע יותר כ"מפלגת יאבלוקו", מפלגת אופוזיציה ליברלית שישבה בדומה ב-1996, ב-1999 וב-2003.

יאבלינסקי הוא כלכלן במקצועו, שכיהן ב-1990 כסגן יו"ר הוועדה לניהול המשק העממי של ברית המועצות שהיה גוף ממלכתי זמני שעסק בארגון הכלכלה הסובייטית וארגון הרפורמות הכלכליות, אך עד מהרה פורקה הוועדה עקב התפרקות ברית המועצות.

יאבלינסקי התמודד 3 פעמים לתפקיד נשיא רוסיה. פעם אחת בבחירות לנשיאות רוסיה 1996, פעם שנייה בבחירות לנשיאות רוסיה 2000 ופעם נוספת בבחירות לנשיאות רוסיה 2018.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו, אלכסיי יאבלינסקי (1919 (?) - 1981, תאריך הולדתו המדויק אינו ידוע) איבד את הוריו במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה. בשנת 1930 התיישב בחרקוב. השתתף כחייל במלחמת העולם השנייה והתגייס לצבא בפברואר 1942. היה מפקד גדוד התותחנים במשמרות מס' 333 ונלחם בצפון הקווקז ובטורקסטן. על שירותו הצבאי זכה במדליה "בשל ההצטיינות הצבאית". בשנת 1947 התחתן עם ורה נאומובנה והשתקע בלבוב, אוקראינה הסובייטית, שם סיים את לימודיו במחלקה להיסטוריה של המכון הפדגוגי הממלכתי של לבוב והמשיך את לימודיו בבית הספר הגבוה של המשרד לביטחון פנים. עבד כמחנך במחנות לחינוך והשכלה לילדים.

אמו של יבלינסקי, ורה נאומובנה נולדה בשנת 1924 בעיר חרקוב, למשפחה יהודית. מיד לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה עברה עם משפחתה לעיר טשקנט, שם התגוררה המשפחה עד שהועברה ללבוב. האם סיימה בהצטיינות את לימודיה במחלקה לכימיה של אוניברסיטת לבוב ולימדה כימיה באוניברסיטה.

שני הוריו של יאבלינסקי התגוררו כל חייהם בלבוב נקברו בבית העלמין העירוני בלבוב.

יבלינסקי היה חובב ספורט מושבע בילדותו ואהב בעיקר אגרוף. בשנים 19641969 התאמן באגרוף ופעמיים היה אלוף אוקראינה הסובייטית באגרוף לנערים.

ב-1969, לאחר לימודיו בבית הספר, התחיל את לימודיו במכון לכלכלה במוסקבה. בשנת 1973 סיים את לימודיו לתואר כלכלן ובשנת 1976 השלים לימודים לדוקטורט.

בנוסף לשפה הרוסית הוא גם שולט באנגלית ובאוקראינית.

עבודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 19761977 עבד במכון המחקר המדעי לניהול תעשיית הפחם הסובייטית (VNIIUugol). בשנת 1980 הוא עבר לעבוד למכון של וועדה לתעסוקה ובעיות סוציאליות. יאבלינסקי התקדם למנהל מחלקת המחקר לתעשייה כבדה של מכון. ב-1984 היה לראש פיתוח האוכלוסייה בתחום החברה של הוועדה הממלכתית לעבודה ורווחה. ב-1989 התמנה לראש המחלקה הכלכלית של מועצת השרים הסובייטית.

מ-1985 ועד ה-20 באוגוסט 1991 היה חבר במפלגה הקומוניסטית.

מאז 2005 הוא פרופסור במכון המחקר של האוניברסיטה הלאומית - בית הספר לכלכלה במוסקבה.

הרפורמות הכלכליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחד עם מיכאיל זאדורנוב ואלכסיי מיכאילוב עבד על פרויקט לרפורמה רחבה בכלכלה הסובייטית, תוכנית שהוצעה אחר כך על ידי בוריס ילצין, אז נשיא הסובייט העליון. התוכנית הוצעה כתוכנית לרפורמות כלכליות ברוסיה. מנהיגי רוסיה וברית המועצות הגיעו להסכם לפתח אמצעים משותפים לביצוע רפורמה כלכלית בברית המועצות על בסיס תוכנית הרפורמה של יאבלינסקי, זאדורנוב ומיכאילוב, שכונתה תוכנית "500 ימי הביטחון". כדי לפתח את תוכנית הרפורמה שיזם גורבצ'וב בוריס ילצין הורה על הקמת קבוצת עבודה, בראשות האקדמאי סטניסלב שטאלין וגריגורי יאבלינסקי.

יאבלינסקי מונה לסגן יו"ר הוועדה לענייני רפורמות כלכליות ופעל להגיש 20 הצעות חוק שהוכנו, ואושרו לבסוף על ידי הסובייט העליון של רוסיה.

במקביל ראש הממשלה ניקולאי ריז'קוב פיתח פרויקט חלופי - "כיווני ההתפתחות העיקריים". החלטות נדרשות לא התקבלו ומעשית הרפורמה לא יצאה אל הפועל.

ב-17 באוקטובר 1990 התפטר גריגורי יאבלינסקי מצוות המכין את הרפורמה ועבר לעבוד במכון המחקר של מרכז "אפיצנטר" לחקר מדיניות כלכלית ופוליטית (Центр экономических и политических исследований ЭПИцентр).

שנות ה-90[עריכת קוד מקור | עריכה]

יאבלינסקי עבד במסגרת מרכז "אפיצנטר" לחקר מדיניות כלכלית ופוליטית, יחד עם מדענים מאוניברסיטת הרווארד בארצות הברית. חרף התמיכה הפוליטית בתוכנית של הנשיא הסובייטי מיכאיל גורבצ'וב לפיתח האינטגרציה של הכלכלה הסובייטית במערכת הכלכלית העולמית, התוכנית לא יצאה לפועל.

ב-24 באוגוסט 1991, לאחר ניסיון ההפיכה הכושל, מונה יאבלינסקי לחבר בוועדה המייעצת הפוליטית שתחת נשיא ברית המועצות.

יאבלינסקי נואם (1997)

יאבלינסקי עמד בראש קבוצת העבודה שהכינה את "ההסכם לשיתוף פעולה כלכלי בין הרפובליקות של ברית המועצות", שנודע כהסכם בלובז'. מטרת ההסכם - לחסוך מקום כלכלי לקראת כינון כלכלת שוק בכל שטחי ברית המועצות ללא התחשבות במבנה הפוליטי של היחסים שבין הרפובליקות הסובייטיות. החוזה נחתם ב-18 באוקטובר 1991 באלמטאיי, קזחסטן כשבטקס החתימה נכחו נציגי 10 רפובליקות.

ליאבלינסקי הוצע תפקיד ראש הממשלה, אך הוא סירב. יום לאחר חתימת הסכמי בלובז' יאבלינסקי וצוותו עזבו את העבודה בממשלה בשל מחלוקת עם פעולותיו של ילצין, שלדעתם פגע לא רק ביחסים הפוליטיים אלא גם הכלכליים עם הרפובליקות הסובייטיות לשעבר, שערערו את האפשרות לביצוע ממשי של רפורמה כלכלית אמיתית ברוסיה. הוועדה לפיתוח ויישום הרפורמה הכלכלית חדלה מלהתקיים.

לאחר הצו הנשיאותי של ילצין שהורה על פיזור הסובייט העליון בספטמבר 1993 והתגובה של הסובייט העליון, שניסה להדיח את הנשיא מהשלטון, יאבלינסקי, בהתחשב בהחלטת נשיא הסובייט העליון, מסיבות חוקיות סותרות הציע לדחות את ההחלטות לקיים בחירות לנשיאות ולפרלמנט.

ב-28 בספטמבר, כשהבין כי פשרה אינה מציאותית, קרא הסובייט העליון לקיים בחירות בחודשים פברואר ומרץ 1994.

לאחר לכידתם של תומכי הסובייט העליון בבית הלבן וההסתערות של כוחות הקומנדו באוקטובר 1993 על מרכז הטלוויזיה אוסטנקינו, החליט יאבלינסקי להתמודד ולהשתתף בבחירות למושב הראשון של הדומה הממלכתית כמנהיג גוש הבחירות "יאבלוקו" - גוש שגרף לבסוף 7.86% מהקולות ו-27 מושבים בדומה.

בנובמבר 1994, לאחר ניסיון כושל להסתער על גרוזני, בירת צ'צ'ניה, יאבלינסקי ועמיתיו בסיעת "יאבלוקו" נסעו לצ'צ'ניה תוך ניסיון לנהל משא ומתן עם ג'וחר דודייב, הם הציעו את עצמם כבני ערובה תמורת חיילים שבויים שנשבו על ידי הכוחות הצ'צ'ניים. יאבלינסקי ובני בריתו נקטו עמדה חריפה נגד המלחמה, בניגוד לרוב צירי הדומה שתמכו בפעולות הממשלה. מאוחר יותר יאבלינסקי ומפלגת יאבלוקו פעלו להדיח את הנשיא ילצין בעקבות פעולותיו במלחמת צ'צ'ניה הראשונה.

מפלגת יאבלוקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מ-1993 ועד 2008 גריגורי יאבלינסקי היה יושב ראש מפלגת יאבלוקו. בשנים 1993–2003 הוא היה מנהיג סיעת המפלגה בדומה, אך בשנת 2003, המפלגה לא הצליחה להתגבר על סף 5% בבחירות לפרלמנט, שנחשב לאחוז החסימה והמפלגה גרפה 4.3% בלבד מהקולות. בבחירות לפרלמנט ב-2007 המפלגה גרפה 1.6% בלבד והפכה למפלגת אופוזיציה ולנציגת האופוזיציה הליברלית. בבחירות 2011 קיבלה המפלגה 3.4%.

בשנת 1996 יאבלינסקי היה מועמד לתפקיד נשיא רוסיה מטעם האופוזיציה הדמוקרטית אך הוא צבר 7.4% אחוזי תמיכה בלבד (וסיים במקום הרביעי אחרי בוריס ילצין, גנאדי זיוגאנוב ואלכסנדר לבד), בשנת 2000 התמודד שוב לתפקיד וגרף 5.8% בלבד (במקום השלישי מאחורי ולדימיר פוטין וגנאדי זיוגאנוב).

ב-21 ביוני 2008 גריגורי יאבלינסקי עזב את תפקיד יושב ראש המפלגה והתרכז בפעילות אקדמית בתחום הכלכלה.

בבחירות הנשיאותיות ב-2012 הגיש את מועמדותו לבחירות כנשיא מטעם מפלגת יאבלוקו, אך נפסל על ידי ועדת הבחירות המרכזית בטענה כי ב-2 מיליון החתימות הדרושות לכך היה אחוז גבוה של זיופים.[1] יאבלינסקי הצהיר שההחלטה לפסול אותו היא פוליטית (של ולדימיר פוטין) ואין לה בסיס חוקי. בערעור שהגיש לבית המשפט העליון של רוסיה, שופט יחיד החליט כי הפסילה הייתה חוקית, מאחר שבבדיקה חוזרת של 200 אלף חתימות, אחוז החתימות שלא אושרו היה כרבע מהן. כאשר אחוז החתימות הפסולות היה אכן פחות מ-5% כפי שהחוק דורש כדי שהמועמד יוכל להשתתף בבחירות.

למעשה החתימות שבגללן יבלינסקי נפסל היו אמיתיות אבל נעשו על טפסים שהורדו מהמחשב ונשלחו בפקס כי לא היה אפשרות להדפיס אותם בבתי דפוס שהיו סגורים ובשל חוסר הזמן המועט שהיה נתון לרשות המועמדים לאסוף חתימות (כ-20 יום בזמן חג המולד וחג ראש השנה החדשה). אוספי החתימות הורידו את הטפסים מהאינטרנט. לעומת זאת מועמד אחר, האוליגרך מיכאיל פרוחורוב כן הורשה להשתתף אף על פי שלא הגיש את מועמדותו בזמן הדרוש בחוק.

כל זאת תומך בדעת רבים כי ולדימיר פוטין מחליט מי יתמודד נגדו, ומועמדים בלתי תלויים שלדעתו מסכנים את שלטונו לא מורשים לקחת חלק בבחירות, ואחרים שתלויים בקרמלין הם למעשה מועמדי סרק שנדרשים לייצר תמונה של בחירות דמוקרטיות כביכול.

בני משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גריגורי יאבלינסקי נשוי ואב לשני בנים.

רעייתו היא ילנה סמוטרייבה, מהנדסת וכלכלנית במקצועה, עבדת במכון להנדסת פחם ("Giprouglemash").

בנו הצעיר, אלכס יאבלינסקי (נולד ב-1981), הוא מהנדס תוכנה.

בנו הבכור מנישואיה הראשונים של אשתו, מיכאיל יאבלינסקי (יליד 1971) הוא בוגר הפקולטה לפיזיקה של אוניברסיטת מוסקבה והוא מומחה לפיזיקה גרעינית, עובד כיום כעיתונאי. באביב 1996, בעת מערכת הבחירות לנשיאות רוסיה, מיכאיל היה קורבן לסחיטה פוליטית. הוא נחטף על ידי אלמונים, שזהותם לא נודעה, גריגורי יאבלינסקי קיבל חבילה ובה אצבעו הקטועה עטופה בפתק: "אם לא תצא מהפוליטיקה, נכרות את ראש בנך." מיד לאחר מכן, שוחרר מיכאיל. הרופאים ביצעו ניתוח שחזור מוצלח של אצבע ידו הימנית. לאחר המקרה, מיכאיל יאבלינסקי עבר להתגורר בלונדון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]