דבורה קובובי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ד"ר דבורה קובובי

דבורה קובובי (נולדה ב-1925) היא פסיכולוגית ומרצה בכירה בגמלאות בבית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית. הייתה ממעצבי תפקידיו של הייעוץ החינוכי בישראל, ויצרה שיטה ביבליותרפית מקורית לטיפול במצוקות נפשיות באמצעות טקסטים ספרותיים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קובובי נולדה והתחנכה בירושלים כדבורה בולוטין. אמה, חנה בולוטין לבית לונץ, בתו של אברהם משה לונץ, התייתמה מאמה בגיל 16, סייעה מגיל צעיר לאביה בעבודתו,[1] ואף כתבה סיפורים קצרים שפורסמו ב"דבר הפועלת".[2] אביה, זאב בולוטין, איש העלייה השנייה, עלה לארץ מסמולנסק, רוסיה, ולאחר עלייתו מונה על ידי ועד הצירים לתפקיד גזבר. היו לה שני אחים, ד"ר משה בולוטין (האח הבכור), אגרונום שחקר ולימד באוניברסיטת מסצ'וסטס אמרהסט, ארצות הברית, ועמנואל בולוטין, שלמד בבצלאל, ועבד בהמשך כפרסומאי.[3]

קובובי למדה ביסודי בבית ספר למל, ובתיכון בגימנסיה העברית רחביה (סיימה ב-1943).

לאחר שהתנדבה לכמה חודשי שירות בקיבוץ דגניה ב', למדה הוראה, בין השנים 1943–1945, בסמינר בית הכרם.

עם סיום לימודיה בסמינר, עברה ללמוד באוניברסיטה העברית, ולמדה בתואר השני פילוסופיה (מקצוע ראשי), פסיכולוגיה וחינוך.

המשיכה ללמוד לתואר שלישי, ובמקביל ללימודיה באוניברסיטה העברית עבדה במשך כמה שנים בשלושה בתי ספר בירושלים בתחום חינוך מיוחד.

בשנת 1969 סיימה תואר שלישי בפסיכולוגיה חינוכית. את עבודת הדוקטור שלה שעסקה בתכני הוראה כאמצעי לטיפוח בריאות הנפש אצל תלמידים כתבה בהדרכת פרופ' קרל פרנקנשטיין ופרופ' אברהם מינקוביץ.[4]

עם סיום לימודיה השתלבה כמרצה בבית ספר לחינוך של האוניברסיטה העברית, ושם הקימה את המגמה לייעוץ, אשר שימשה בהמשך מודל למגמות דומות לייעוץ באוניברסיטאות אחרות בארץ.

בשנת 1993 פרשה מעבודתה באוניברסיטה העברית בדרגת מרצה בכירה.

עבודתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קובובי הייתה מראשונות הפסיכולוגיות החינוכיות שפעלו בירושלים.

היא עבדה, במקביל לכתיבת עבודת הדוקטור, כפסיכולוגית חינוכית בשלושה בתי ספר ממלכתיים לחינוך מיוחד שפעלו אז בירושלים: בית ספר דוד ילין,[5] בית ספר בן יהודה ובית ספר ספיר, ובמסגרות נוספות של ילדים, שהיו מכונים במערכת, "קשי חינוך". במוסדות אלה ייסדה ועיצבה, בעידודה של ד"ר הלני ברט (שהייתה המנהלת של החינוך המיוחד במשרד החינוך והתרבות), את תפקיד היועצת החינוכית (שנקראה אז "מורה יועצת").

תרומתה העיקרית של קובובי הייתה בתחום ההוראה הטיפולית, כלומר בשיטת טיפול בהפרעות רגשיות אצל ילדים, המבוססת על שיטות דינמיות בפסיכולוגיה. היא הייתה חלוצה בהכנסת שיטת הטיפול הקרויה "ספרותרפיה" ושילובה בתחום החינוך. על פי השיטה, העיון והדיון ביצירות ספרותיות מאפשר למטפלים היכרות ותקשורת עם התהליכים הנפשיים המתרחשים אצל התלמידים.

תלמידתה, ד"ר רבקה ברגר, סיכמה בקצרה את שיטתה של קובובי:

"נקודת המוצא של קובובי היא שהיצירה הספרותית מסייעת להבין ולחוות מהויות כלל אנושיות באמצעות התוכן הייחודי הגלום בה. יצירות ספרות חושפות ומבטאות את רובדי הנפש האנושית החומקים מהמשגות פסיכולוגיות; הן עוקפות מחסומי התנגדות ומגבלות של תודעה, מקרבות אותנו למקומות חבויים בנפשנו ומעוררות בנו חוויות רדומות ומעורבות אישית. הטקסט הספרותי מתווך בין חלקי האישיות, תיווך שהוא תנאי לתפקוד נפשי בריא. הדיון הספרותרפי בשיעור ספרות או בשיעור חינוך, טוענת קובובי, עשוי לאפשר לתלמיד לבטא במילים בעיות, רגשות או חרדות שקשה לו לדון בהם בגלל פחד, בושה או אשמה. דרך דיון קבוצתי ביצירה התלמיד מגלה שבעיות וקשיים דומים מאפיינים גם אחרים; הוא אינו חריג. הוא לומד גם על דרכי התמודדות חדשות. שיטת הספרותרפיה מבוססת על דיון מובנה ומונחה שבו התלמיד מוזמן לשקוע בעולם היצירה הספרותית ולהבין את התהליכים הנפשיים היסודיים המתחוללים בטקסט".[6]

כשקובובי התחילה להשתמש בשיטתה, קראו לשיטה "הוראה טיפולית". בהמשך, כינתה קובובי את השיטה "ספרותרפיה". לאחר עוד כמה שנים השתנה השם ל"ביבליותרפיה", שם שבו מוכרת השיטה כיום בקרב אנשי המקצוע.

קובובי גידלה דורות של תלמידים (אנשי חינוך, מורים, יועצים ופסיכולוגים חינוכיים), אשר מפיצים ומיישמים את שיטת הטיפול שהגתה ("שיטת קובובי") במסגרות חינוכיות בכל הארץ.

משפחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הייתה נשואה לשאול קובובי (ד"ר למשפטים, מומחה לדיני עבודה ולדיני ביטוח לאומי, שופט בבית הדין הארצי לעבודה וסגן נשיא של בית הדין הארצי לעבודה), מ-15 אפריל 1951 ועד לפטירתו בשנת 2019.

אם לשתיים (דפנה איתן-קובובי, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, וענת קובובי-זילברמן, עובדת סוציאלית, פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית).

דודיה (האחים של אמה חנה) הם: מתתיהו לונץ (בנקאי ופעיל ציבור בתקופת היישוב), ויעקב לונץ (הידוע גם בשם העט יעקב אסיא, שתרגם, בין היתר, את הספר בת ירושלים הקטנה לעברית).[7]

אחייניה (הבנים של אחיה עמנואל) הם: רון בולוטין, דנדן בולוטין ופרופ' גיל בולוטין.

מתגוררת בשכונת קריית שמואל בירושלים.

פרסומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הוראה טיפולית, ירושלים, בית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית, 1970.
  • בין מורה לתלמיד: המורה הטוב בעיני תלמידו, מרחביה, ספרית פועלים, 1977.
  • ספרותרפיה: ספרות, חינוך ובריאות הנפש, ירושלים, הוצאת מאגנס, 1992.
  • ספרותרפיה: הוראה טיפולית במבחן השנים, ירושלים, הוצאת מאגנס, 2008.

מבחר ממאמריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שאול קובובי, פרקי חיים וכתובים, ירושלים, הוצאה עצמית, אפריל 2007.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חנה לונץ-בולוטין, מאיר נתיבות ירושלים - חיי אברהם משה לונץ, (תרט"ו-תרע"ח, 1918-1854), ירושלים: אחיעבר, 1968
  2. ^ יפה ברלוביץ, סיפורי נשים בנות העליה הראשונה, אסטרולוג, 2001
  3. ^ שאול קובובי, פרקי חיים וכתובים, ירושלים: הוצאה עצמית, אפריל 2007, פרק "הקמת בית בירושלים", עמ' 40-41
  4. ^ דבורה קובובי, תכני הוראה כאמצעי לטיפוח בריאות הנפש של התלמידים (בהנחיית קרל פרנקנשטין ואברהם מינקוביץ), ירושלים: האוניברסיטה העברית, בית ספר לחינוך, 1969
  5. ^ אין לבלבל בין בית ספר זה לחינוך מיוחד לבין בית ספר ממלכתי (רגיל) דוד ילין הפועל כיום בירושלים.
  6. ^ רבקה ברגר, להתקרב לפינות הנסתרות בנפשנו, הד החינוך, יוני 2008, עמ' 136
  7. ^ מרים הרי, בת ירושלים הקטנה, תרגם: יעקב אסיא, הוצאת לוינסון, 1975, הוצאה מחודשת על ידי הוצאת אריאל, 1999