דומיניקוס הקדוש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דומיניקוס
SaintDominic.jpg

דומיניקוס הקדוש בציור של קלאודיו קואלו
תאריך לידה 1170 בקלרואגה, ממלכת קסטיליה
תאריך פטירה 6 באוגוסט 1221 בבולוניה (בגיל 51 בערך)
קנוניזציה 1234
מקום פולחן עיקרי הבזיליקה של דומיניקוס הקדוש, בולוניה
חג 8 באוגוסט (הכנסייה הקתולית); 4 באוגוסט (קתוליות מסורתית)
פטרון של אסטרונומיה ואסטרונומים; המואשמים על לא עוול בכפם; הרפובליקה הדומיניקנית; סנטו דומינגו פואבלו

דומיניקוס הקדוש (ספרדית: Domingo; לטינית: Dominicus, ידוע גם כדומיניקוס מאוסמה או דומינגו דה גוסמן גארסס - Domingo de Guzmán Garcés; ‏1170 - 6 באוגוסט 1221) הוא קדוש נוצרי ומקים מסדר "האחים המטיפים", הידוע יותר בתור המסדר הדומיניקני. דומיניקוס הוא הקדוש המגן של האסטרונומיה והאסטרונומים ושל הרפובליקה הדומיניקנית.

לידתו וראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דומיניקוס (הקרוי על שם דומיניקוס מסילוס) נולד בשנת 1170 בעיר קאלרואגה (אנ') שליד בורגוס, אשר באותה תקופה הייתה חלק מממלכת קסטיליה.[1] הוריו פליקס דה גוסמן וחואנה דה אסה (אנ') (במהלך המאה ה-13 הוכרה כקדושה),[2] השתייכו למשפחות אצולה מקומיות ונודעות, שנלחמו בשם ספרד והנצרות במשך מאות שנים.[2] אחיו הגדולים של דומיניקוס, אנתוני ומאנה, הקדישו את חייהם לאל ושירתו את הכנסייה והקהילה במגוון תפקידים.[2]

לדברי ג'ורדן מסקסוניה (אנ'), יורשו של דומיניקוס, טרם לידתו של דומיניקוס חזתה אמו בחיזיון המבשר את לידת בנה.[3] החיזיון כלל מראה של האם נושאת ברחמה כלב שבורח ממנה בעודו אוחז בלפיד שמצית את העולם. לפי פירושו של ג'ורדן מסקסוניה החיזיון מרמז על העתיד הצפוי לעובר, דרשן בחסד שילהיט בעזרת דרשותיו את האהבה לאל.

השכלתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דומיניקוס נשאר בקרב משפחתו עד הגיעו לגיל שבע, בשלב זה החליטו הוריו כי עליו לרכוש השכלה רשמית ועל כן הוא נשלח לאחי אמו, ארכיבישוף ששכן לא רחוק מכפר הולדתו של דומיניקוס.[2] על פי הידוע דומיניקוס התחנך אצל דודו בחינוך לטיני מסורתי בהתאם למסורת החינוך של בני אצולה באותה העת.[2]

לאחר כשבע שנים בהם התחנך אצל דודו, עבר דומיניקוס למורה מלומד יותר בעיר פלנסיה(אנ'), אחת מן הערים החשובות ביותר בממלכת לאון. דומיניקוס שהה בפלנסיה כשלוש עשרה שנים. בחלקן הראשון התמקד בלימודים הומניסטים ולאחר מכן התמקד בלימודי תאולוגיה.[2] על פי המסופר, במהלך לימודיו דומיניקוס הפגין רצינות רבה ואף נמנע מתענוגות העולם הזה. במקביל ללימודי הדת, דומיניקוס פעל רבות למען עניי העיר ואף מכר את כל רכושו כולל ספריו בעקבות רעב כבד שהשתולל באותה התקופה.[1]

תחילת הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיום לימודיו בפלנסיה עקר דומיניקוס בשנת 1194 לעיר אוסמה(אנ') ובה החל לכהן ככומר מן המניין.

בשנת 1203 הטיל מלך קסטיליה אלפונסו השמיני (אנ') משימה על דייגו דה אסבו (אנ') - בישוף אוסמה (אנ'). הוטל על הבישוף להיפגש עם מלך דנמרק במטרה לקבל את הסכמתו לשידוך בין בתו לבנו של אלפונסו, פרננדו.[2] דייגו צירף למשלחת המלכותית את דומיניקוס שיסייע לו בשליחותו.[2] במהלך המסע עברה המשלחת באזור דרום צרפת. בהגיעם לעיר טולוז שאף דומיניקוס לנצר את מארחם, אך על פי המסורת נכשל במאמץ זה.[2] המשלחת הגיעה ליעדה וקיבלה הסכמה מהמלך. חברי המשלחת שבו חזרה לספרד כדי לחזור עם משלחת גדולה יותר במטרה ללוות את הנסיכה לבעלה המיועד. במהלך מסעם השני השניים נתבשרו כי הנסיכה חלתה ומתה ועל כן שליחותם פסקה.[2] בעקבות מותה הטרגי של הכלה המיועדת, החלו דייגו דה אסבו ודומיניקוס במסע לרומא כדי לבקש מהאפיפיור להמיר את שליחותו של דייגו, מבישוף אוסמה לשליחות חדשה שתכליתה ניצור קומנים רבים ככל האפשר.[1] האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, סירב לבקשה זו, משום שראה באלביגנזם, שהחל להתפשט בתוככי אירופה, איום משמעותי יותר. האפיפיור שלח את דייגו דה אסבו לחבל הארץ הצרפתי לנגדוק במטרה לנצר את התושבים המקומיים כחלק מ"עסקי השלום והאמונה" אותם שאף ליישם באזור.[1]

הטפות למינים וייסוד המסדר הדומיניקני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין 1204–1206, מילאו דייגו דה אסבו ודומיניקוס אחר ההוראות החדשות שקיבלו מהאפיפיור והמשיכו במסעם. השניים הצטרפו לשליחי האפיפיור שכבר פעלו באזור במטרה לנצר את האוכלוסייה המקומית.[1] בין האזורים בהם פעלו ניתן למצוא את סיטו, לנגדוק, מונטפייה, ורפיול, פנג'ו ועוד. חלק ניכר מהאוכלוסייה המקומית השתייך לכת הקתרית (הידועים גם כאלביגנזים), שהורכבה מרעיונות שונים שבסיסם באמונה הדואלית והגנוסיס. בניגוד לדרכיהם הצנועות והסגפניות של השליחים מאוסמה, שליחי האפיפיור שכבר פעלו באזור נהגו במהלך מסעות ההטפה שלהם להתלבש בלבוש רברבני, לרכוב על גבי סוסים מפוארים, עובדה שגרמה לאוכלוסייה המקומית להביע סלידה מדרכיהם.[1] השניים המליצו למטיפים להשיל מעליהם את סממני העושר והגאווה ובכך[4]מעשיהם יבטאו באופן מוחלט את אמונת המשיח.[5] כחלק מהמאבק בין המינים לכנסייה החלה תופעה של ויכוחים תאולוגיים בין הצדדים. המפגשים נערכו באופן פומבי ובמהלכם נציגים שטחו והתווכחו אודות האמונה. בחלוף הזמן דומיניקוס התגלה כמטיף בעל יכולות רטוריות מרשימות, אך למרות זאת הוא לא זכה להצלחה מרובה בניסיונותיו להמיר את דתם של המינים.[6]

בשנת 1209 ובהמשך למסע הצלב הרביעי, הורה האפיפיור לצאת למסע צלב כנגד הקתרים. הכוח הכנסייתי הובל על ידי סימון הרביעי דה מונפור, שבמהלך השנים יצר עם דומיניקוס קשרי ידידות משמעותיים. לקשר חברי זה נודעה משמעות רבה בעתיד, שכן לאורך כיבושיו הרבים הסמיך סימון הרביעי את דומיניקוס כאחראי על טיהורם הרוחני של המינים הכבושים. בנוסף לכך דומיניקוס קיבל את טירת קאסניי (casseneuil), מידיו של סימון הרביעי. הטירה שימשה הן כמקור הכנסה והן כמרכז לפעילותו המיסיונרית.

בעקבות עבודתו רבת השנים ולהיטותו של דומיניקוס במלחמתו במינות בדרום וצרפת, החלה להתגבש סביבו חבורה של מטיפים שפעלה תחת הכוונתו.[5] באפריל 1215, פיטר סילה (seila), צעיר מאחת המשפחות העשירות בעיר טולוז, החל להתקרב לדומיניקוס במטרה להצטרף לחבורת המטיפים. סילה אף תרם לחבורה דירה שהייתה בבעלותו בעיר טולוז כדי שתשמש כמקום מושבם.[2] בשלב זה זכה דומיניקוס לאישור מבישוף טולוז על הקמת מסדר מטיפים שיפעל באופן מקומי.[4] במקביל לכך, בחודש נובמבר של 1215, האפיפיור אינוקנטיוס השלישי כינס בארמון לטראנו (שעל שמו קרויה הועידה: ועידת לטראנו הרביעית), ועידה אקונומית לכלל הבישופים הקתולים. דומיניקוס שנכח בוועידה, שאף לנצל את ההזדמנות כדי לקבל אישור מהאפיפיור עצמו אישור על הקמת המסדר והפעלות באופן נרחב.[2] בעקבות ההחלטה האוסרת על הקמת מסדרים חדשים שהתקבלה בוועידה,[4] אינוקנטיוס השלישי נמנע מלהשיב בעת ההיא להצעה, ודומיניקוס נאלץ לשוב לצרפת ולהמשיך לפעול באופן מקומי.[2]

בינואר 1217, מספר חודשים לאחר מיניו של הונוריוס השלישי לאפיפיור בעקבות מותו של אינוקנטיוס השלישי, זכה דומיניקוס לאישור מלא על הקמת מסדר מטיפים. כדי להתמודד עם המכשול שהציבה ההחלטה מוועידת לטראנו, הוחלט כי המסדר יקום תחת התקנון הנזירי של אוגוסטינוס. לבחירה בתקנון האוגוסטיני פן נוסף מלבד הבירוקרטי. כזכור, דומיניקוס החל את דרכו ככומר בעיר אוסמה, כנסייה ששויכה למסדר האוגוסטיני. בנוסף לכך חברי המסדר הדומיניקני מצאו בתקנון האוגוסטיני זהות רבה לדרך שבה שאפו לעצב את המסדר החדש: צניעות, דאגה לחלשים והטפה.[4]

מאפייני המסדר הדומיניקני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדומיניקנים ראו עצמם קודם כל כמשרתי האמונה האורתודוקסית,[4] ועל כן מטרתם העיקרית היא הטפה נוצרית, בין אם לחיזוק הקהילה המקומית ובין אם בתהליך המרת דת בחלק ממאבק במינות של אוכלוסייה מקומית. כדי לייעל את פעילות המסדר הוחלט על חלוקה לשלוש חטיבות שפעלו במקביל: הראשונה הורכבה מנזירים וכמרים שסייעו לאנשי דת מקומיים; השנייה סייעה לנזירות בהסגר; והשלישית פעלה להפצת עקרונות המסדר בקרב המקומיים.[7] מאפיין בולט נוסף במסדר הדומיניקני הוא חינוך רחב כחלק אינטגרלי ומהותי בחייו של חבר במסדר. החשיבות שהחברי המסדר ראו בחינוך הייתה כה גדולה עד הכנסתו לתקנון הראשון של המסדר לצד הטפה וישועת הנשמות.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1219 הזמין האפיפיור הונוריוס השלישי את דומיניקוס וחברי המסדר להתאכסן בבזיליקה הישנה של סנטה סבינה, שעד היום נחשבת ככנסייה הראשית של המסדר. תקופת חייו האחרונה של דומיניקוס הוקדשה לביסוס המסדר שהקים ועתה עמד בראשו. בשל זאת, דומיניקוס הרבה בנסיעות ארוכות ברחבי אירופה במטרה לסייע לבתי המסדר שהחלו להתרבות ברחבי היבשת. דומיניקוס נפטר ב-6 באוגוסט 1221 בגיל 51, במהלך ביקור שערך בבולוניה שבאיטליה. דומיניקוס הוכר כקדוש על ידי האפיפיור גרגורי התשיעי בשנת 1234.

יום חגו הוא ה-8 באוגוסט, קודם לוועידת הוותיקן השנייה היה זה ב-4 באוגוסט.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דומיניקוס הקדוש בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 Jonathan Sumption, The Albigensian Crusade, London: Bloomsbury House, 1978, עמ' 86-90
  2. ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 2.12 Jean Guiraud, Saint Dominic, תרגום: Katharine de Mattos, London: R & I Wasbbourne Ltd, 1913, עמ' 68
  3. ^ אביעד קליינברג, רגל החזיר של האח ג'ינפרו, תל אביב: כנרת זמורה ביתן, 2000, עמ' 313
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימיי הביניים – אידיאולוגיה ופוליטיקה, כרך א', רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 241
  5. ^ 5.0 5.1 Joseph, Reese, Staryer, The Albigensian Crusade, Michigan: The University of Michigan State, 2000, עמ' 42
  6. ^ Michael Costen T, he Cathars and the Albigensian Crusade, Manchester: Manchester University press, 1997, עמ' 119
  7. ^ Philip Kennedy, Christianity an Introduction, London: I. B. Tauris Ltd, 2011, עמ' 69