סימון הרביעי דה מונפור
 | |
| מטבע עם דמותו של סימון הרביעי דה מונפור | |
| לידה | 1165 |
|---|---|
| פטירה |
25 ביוני 1218 (בגיל 53 בערך) טולוז, צרפת  |
| מדינה |
צרפת |
  | |
סימון הרביעי דה מונפור (1165 – 25 ביוני 1218), הארל החמישי של לסטר, האדון של אחוזות מונפור ואמורי, היה מהאצילים הצרפתים שהשתתפו במסע הצלב הרביעי, מראשי מסע הצלב האלביגנזי ואביהם של אמורי דה מונפור וסימון החמישי דה מונפור.
הייחוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]סימון היה בנו של סימון השלישי ממונפור ונכדו, מצד אביו, של אמורי השלישי ממונפור, סינישאל של צרפת ומצד אימו היה בנה של אמיסיה דה בומון, הבת של רוברט דה בומון, הארל השלישי של לסטר. הוא נשא לאישה את אליס דה מונמורנסי, הבת של בושאר הרביעי ממונמורנסי ואחותו של מתיו השני ממונמורנסי, שכונה "הגדול" והיה עתיד להיות שליש-המלך (קונטאבל) של צרפת.
מסע הצלב הרביעי
[עריכת קוד מקור | עריכה]סימון הצטרף למתגייסים הצרפתים למסע הצלב הרביעי ויצא יחד איתם לדרך. הדוג'ה של ונציה, אנריקו דאנדולו, הציע לצלבנים לתפוס את העיר שהייתה אזד ההונגרית וכעת קרואטית, זארה, אולם סימון דה מונפור התנגד לכך ולא השתתף בכיבוש. בהמשך המסע, כשאלכסיס הרביעי, קיסר האימפריה הביזנטית בשותפות עם אביו, איסאק השני, ביקש את עזרת הצלבנים, כדי להדיח את אביו, נפרד דה מונפור מהצבא הצלבני העיקרי וביקש את רשות מלך הונגריה למעבר שלו ושל האבירים הצרפתים שהצטרפו אליו, דרך הונגריה לכיוון ארץ ישראל. הם הפליגו דרך הים התיכון ונחתו ביפו, שם הצטרף דה מונפור למלך ירושלים, אמלריך השני. מלך ירושלים ניהל משא ומתן להפוגה עם הסולטאן אל מאליק אל-אדין סייף א-דין ובינתיים דה מונפור הוביל פעולת עונשין נגד טבריה. מלך ירושלים התרשם מהפעולה, לכן נתן את רשותו לנישואי אחיו של סימון דה מונפור, גי, עם משפחת האצולה איבלין מיבנה. לאחר שהצלבנים כבשו את קונסטנטינופול דה מונפור הבין שהם כבר לא יגיעו לארץ ישראל ושב לאירופה. לאחר שדודו, רוברט הרביעי מת ללא בן יורש, תבע סימון דה מונפור את ירושתו את התואר של רוזן לסטר, אך ג'ון, מלך אנגליה החרים את אחוזותיהם של האצילים הצרפתים באנגליה, כדי לפצות את עצמו על אובדן אחוזות האצילים האנגלים בצרפת.
מסע הצלב האלביגנזי
[עריכת קוד מקור | עריכה]סימון דה מונפור נענה לקריאת האפיפיור אינוקנטיוס השלישי והצטרף למסע הצלב האלביגנזי. לאחר טבח בזייה וכיבוש קרקסון, מנהיגי הצלבנים שלא היו מעוניינים בקרקעות הבעייתיות של האזור, הרוזן של נוור והרוזן סן פול, שבו בסתיו לאחוזותיהם הצפוניות. הדוכס של בורגונדי נשאר עד ספטמבר עם 300 לוחמים. סימון דה מונפור, שפעל בצד הצלבנים, ביקש לעצמו את השלטון על קרקסון, אלבי, בזייה ואזור ראזס, נבחר לוויקונט החדש של מחוזות אלה ובדצמבר 1209 הכיר בו הכס הקדוש כווסל ישיר של האפיפיור.
לאחר נפילת קרקסון נכנעו ללא קרב יישובים רבים. הערים אלבי, קסטלנודארי, קאסטרוס, פאנג'אוס, לימו, לומבר, מונרֵיאל נפלו בסתיו של אותה שנה. בכמה מערים אלה פרצו לאחר מכן מרידות.
מסע הכיבושים של סימון דה מונפור
[עריכת קוד מקור | עריכה]עוד במהלך 1209 תקפו סימון דה מונפור והדוכס הבורגונדי את לאסטור המצויה צפונית לקרקסון. בלאסטור נתן השליט המקומי, פייר רוג'ה דה קברט (וסל של טרנקבל) מקלט להרבה קתרים נמלטים. המקום היה מבוצר מאוד ואיפשר למגינים להדוף את ההתקפות. במהלך גיחה של הנצורים שבו אלה את סגנו של מונפור, בוּשאר דה מארלי, שהיה גם בן דודו.
ב-1210 נבחר ארנו אמורי לתפקיד הארכיבישוף של נרבונה ועיר החוף הפכה לשער כניסה ראשי עבור צלבנים חדשים שהגיעו ממחוזות אירופאים שונים. במרץ 1210 כבש מונפור את בראם ביום המצור השלישי. הוא הטיל מומים במאה משבויו ושלח אותם אל פייר רוג'ה דה קברט ללאסטור.
ביוני הגיעו הצלבנים למבצר מינרב עם מכונות מצור. השליט המקומי, גייֵם דה מינרב, לא היה קתרי, אך חש חובה לתמוך באדונו מבית טרנקבל. פעילות מכונות המצור הביאה לכניעת העיר ב-22 ביולי. שלוש נשים קתריות, שהסכימו להמיר את דתן, ניחנו, אך 140 קתרים אחרים, שסירבו, הועלו על המוקד.
בתחילת אוגוסט מונפור הטיל מצור על טרם, שאדונה היה קתרי מסור. פייר רוג'ה דה קברט ערך פשיטות על הצרים, גרם נזקים לכלי המצור ובאחת ההתקפות חיסל את המשמר העורפי של מונפור והטיל מומים בשבויים, בנקמה על מעשי מונפור בשבויי בראם. המצור נמשך עד דצמבר, כשהנצורים נכנעו. אדון המקום הושם בצינוק בקרקסון ומת שם.
בינואר 1211 ארנו אמורי האשים בכפירה כמה מראשי הציבור של טולוז וכשרמון השישי, רוזן טולוז סירב לנקוט באמצעים נגדם נידה אותו מחדש. רמון, שקיבל עידוד מגיסו, פרו השני, מלך אראגון, ניסה לארגן קואליציה נגדית עם שכניו, רוזן דה פואה וקומנז'.
עם הגעת מחזור חדש של צלבנים מצפון צרפת הכוח של מונפור הפך למאיים יותר על פייר רוג'ה דה קברט המבוצר בלאסטור, לכן הסכים האחרון לשחרר את בוּשאר דה מארלי ומסר את כניעת מבצרו בתמורה לקרקעות באזור בזייה. במאי התקיף מונפור את לה וור, מבצרו של אֶמרי דה מונרֵיאל שמרד נגד מונפור. מאבק זה נגמר בתלייתם של אֶמרי דה מונרֵיאל ושמונים מאביריו ושריפתם של שלוש מאות עד ארבע מאות קתרים וכשהגרדום התמוטט תחת משקל הנתלים, טבחו אותם הצלבנים. באחותו של המנוצח, ז'יראלדה דה לוראק, התעללו החיילים ולאחר מכן השליכו אותה לבאר וסקלו אותה למוות[1]. במהלך המערכה על לה וור ניסו הרוזנים של דה פואה ושל קומנז' לתקוף קבוצת גרמנים שהגיעו במטרה לחבור לצלבנים.
קאסיס נכבשה במהירות בתחילת יוני וכחמישים קתרים הועלו על מוקד. בודואן, אחיו של הרוזן רמון השישי, מסר את כניעת המצודה הקטנה מונפראן לקבוצת צלבנים ואת ברוניקל לדה מונפור.
פרו השני, מלך אראגון, שהיה גיסו של רמון השישי מבית טולוז, היה גם האדון הפאודלי של רבים מאצילי חבל לנגדוק שנחלותיהם נכבשו על ידי סימון דה מונפור, כולל רמון רוג'ה טרנקבל. הוא לא הכיר בכיבושיו של דה מונפור על בזייה וקרקסון, שהיו כפופות לו פאודלית והציע את עצמו מספר פעמים כמתווך בין הניצים. בגלל מאבקו במורים לא היה מסוגל לתמוך צבאית בגיסו, הרוזן מטולוז וגם לא רצה להסתכסך עם הכנסייה הקתולית, איתה היו לו יחסים מצוינים. ב-16 ביולי 1212 נחל, יחד עם בני בריתו, ניצחון גדול על המורים בקרב לאס נאבאס דה טולוסה ועטור בניצחון זה ניסה ללמד זכות על גיסו בפני האפיפיור אינוקנטיוס השלישי שהחליט לפתוח ויעוד בלה ואור. הוויעוד לא יצא לפועל וב-21 בינואר 1213 החליט פרו השני לקבל תחת חסותו את הרוזנים מבית טולוז, לה פואה, קומינז' והוויקונט מביארן.
פרו השני הטיל ב-8 בספטמבר 1213 מצור על אחת ממצודותיו של דה מונפור, מירה. אל צבאו התחברו במהרה הרוזנים דה פואה וקומינז' ורמון השישי הגיע עם מיליציה גדולה. לרשות צבאו של פרו השני ובני בריתו עמדו כאלפים ומאתים פרשים ועשרים עד שלושים אלף לוחמים רגליים. לדה מונפור ולבן בריתו, הוויקונט מ-Corbeil, היו כ-900 פרשים ו-700 קשתים בין מגיני החומות. פייטרו הציב את מחנהו כך שאגף אחד נשען על נחל מקומי והאגף השני על ביצה.
ב-12 בספטמבר פרו השני שלח את המיליציה הטולוזית להתקפה על חומות מירה. ההתקפה נהדפה וגיחה מהירה של הפרשים הצלבנים המיומנים, שהתפצלו לשלושה ראשי חץ בהנהגתם של Guillaume des Barres, בוּשאר דה מארלי ודה מונפור עצמו, הפתיעה את צבאו של פרו השני שנאלץ להשתתף בתגרה שלא התכונן לה. שני פרשים צלבנים, אלן דה רוּאֶה ו-Florent de Ville החליטו לצאת ולהתקיף את מלך אראגון. פרו השני, שיצא בראש צבאו, הופל מסוסו ולמרות שצעק שהוא המלך, הרגו אותו. צבאו של פרו השני נכנס לפאניקה ונפוץ לכל עבר ודה מונפור זכה בניצחון מוחץ.
בנו בן השש של פרו השני, מי שעתיד להיות חיימה הראשון, מלך אראגון, "הכובש", נשבה על ידי דה מונפור, אך האפיפיור אסר על דה מונפור לנצל עובדה זו והוא נאלץ לשלוח את הילד, עם ליווי מתאים, לממלכתו. הרוזנים דה פואה וקומינז' שבו לאחוזותיהם ורמון השישי נמלט לאנגליה, אל חצרו של ג'ון, מלך אנגליה והשאיר לחברי מועצת העיר טולוז להתדיין עם הצלבנים.
קביעת הגבול הצפוני
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1214 האפיפיור אינוקנטיוס השלישי מינה נציג חדש במקומו של ארנו אמורי והרוזנים דה פואה וקומינז' ניצלו את ההזדמנות כדי לקבל באפריל את מרות הכנסייה הקתולית. רמון השישי, חסר הישע במצב שנוצר, מצא מקלט באנגליה בתקווה לחזור עם הצבא האנגלי שנלחם בצבא הצרפתי. האפיפיור הכריז על רוזנות טולוז כחלק ממלכת צרפת, כדי לעורר בכך את עניינו של פיליפ השני, מלך צרפת.
בחודש נובמבר התקדם דה מונפור אל הגבול הצפוני של חבל לנגדוק, אל המבצרים הניצבים לאורך נחל דורדון, באזור שליטתו של ברנאר דה קאסנאק, מהמנהיגים הצבאים של הקתרים. מבצר דום נעזב לפני הגעתו של דה מונפור וגם מבצר מונפור (על אף הדמיון בשם אין למבצר קשר ידוע עם דה מונפור) שנעזב כאשר דה מונפור התקרב אליו. בהמשך מסעו של דה מונפור הגיע לשני המבצרים המרשימים, קסטֶלנוֹ ובֵּנאק.
דה מונפור מצא גם מבצרים אלה ריקים והציב בהם חיל משמר. הוא פירק את הביצורים, אך לא פגע באוכלוסייה שהייתה תחת חסות מלך צרפת.
החלטות ועידת לטראנו הרביעית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בולת ההכרזה על ועידת לטראנו הרביעית, שהתכנסה בארמון לטרן הרומאי, פורסמה ב-19 באפריל 1213 (שנתיים לפני הכינוס) עם הכותרת Vineam Domini Sabaoth. המועצה נועדה לטפל בבעיות השונות שעמדו בפני הכנסייה הקתולית במערב ובהן המאבק להכפפת השליטים החילוניים לסמכות הכס הקדוש, המאבק בפריחת המינות, גיוס לוחמים למסע צלב אל ארץ ישראל ועוד.
הכינוס נפתח ב-11 בנובמבר 1215, בנוכחות האפיפיור, נציגים של 80 מחוזות כנסייתיים, 412 בישופים ו-800 אבות מנזרים. במהלך הכינוס התקבלו החלטות שנועדו לסיים את המלחמה בלנגדוק ולהסדיר נושאי ריבונות ובעלות על חבלי ארץ ונשיאה בתארים שונים. אל הכינוס הגיעו גם הרוזנים רמון השישי, רמון רוג'ה דה פואה שלמדו זכות על עצמם וגי דה מונפור שטען לזכויות אחיו, סימון דה מונפור הרביעי.
על פי החלטות הוועידה, סימון דה מונפור הוכרז רוזן של טולוז, בנוסף לתוארי ויקונט ודוכס של חבלים אחרים, כמו כן בנוסף לתואר שנלקח מהרוזן רמון השישי, איבד הלז לטובת סימון דה מונפור את כל האדמות שדה מונפור כבש מידיו[2].
החלטה נוספת קבעה שבנו של רמון השישי, רמון השביעי, מקבל את התואר ויקונט פרובאנס וחבל פרובנס יוחזק בנאמנות עבורו עד הגיעו לגיל בגרות.
המרד בחבל לנגדוק
[עריכת קוד מקור | עריכה]את המרידות נגד הרוזן (הטרי) סימון דה מונפור הרביעי התחיל ברנאר דה קאסנאק ששב אל ארמון קסטלנו והרג את חיל המצב שהשאיר שם דה מונפור. דה מונפור חזר באוקטובר עם כוח משלוח לכיבוש מחודש של המבצרים והריגת המגינים הקתרים. ברנאר דה קאסנאק התנהל בצורה שמנעה את לכידתו והמשיך להעסיק את חילות דה מונפור.
באפריל 1216 דה מונפור נשבע אמונים למלך פיליפ והכיר בו כריבון על כל כיבושיו.
בוקר
[עריכת קוד מקור | עריכה]בין נחלותיו של רמון השישי הייתה גם בוקר, ששכנה בפרובאנס, אך למרות זאת השתלט עליה סימון הרביעי דה מונפור והעמיד שם חיל מצב בראשותו של Lambert de Thury. באפריל 1216 נחת המרקיז רמון השביעי, בנו של רמון השישי, שהגיע לגיל בגרות, במרסיי ולקח לידיו את השלטון על פרובנס. רמון השביעי שם מצור על בוקר ואביו חיפש תגבורת בממלכת אראגון. דה מונפור נחפז לבוא לעזרת העיר, אך חיל המצב הצלבני הנצור החזיק מעמד שלושה חודשים עד שאזל מזונם. דה מונפור נכשל בהתקפותיו על הצרים ולבסוף נאלץ לשאת ולתת איתם על כניעת המבצר, בתאי שיינתן לנצורים לצאת. זו הייתה המפלה הגדולה הראשונה שספג דה מונפור.
זמן קצר לאחר אובדן בוקר נאלץ דה מונפור להיחפז לדיכוי מרד שפרץ בבירתו, טולוז. לאחר זאת יצא למאבק בביגור וספג מפלה נוספת בסוף 1216, בלורד שבהרי הפירינאים.
המערכה על טולוז ומות סימון דה מונפור
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת 1217 יצא סימון דה מונפור למערכה נגד הרוזן דה פואה ובמהלך חודשי פברואר–מרץ כבש את מוֹנגרֶנייה והמשיך הלאה. המרקיז הצעיר, רמון השביעי, ניצל את היעדרו של דה מונפור והעביר קבוצה גדולה של אראגונים, שחצו את הרי הפירינאים, אל תוככי העיר טולוז, אליה נכנסו ב-13 בספטמבר. דה מונפור שב והטיל מצור על העיר, אך כוחותיו לא התאימו למשימה זו והוא נאלץ לבנות מתקני מצור, כי ביצורי העיר נותרו חזקים. באביב התחיל דה מונפור לתכנן את כיבוש העיר, אך במהלך הכנותיו, כשיצא לעזרת אחיו, גי דה מונפור, שנפגע מחץ, פגע בסימון אבן שהרגה אותו.
מותו של סימון דה מונפור, זמן לא רב לאחר מות האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, הביאו לשינוי במהלך מסע הצלב, שאיבד מתנופתו ונשאר ללא מנהיג. רמון השביעי והרוזן דה פואה ניצלו את הנסיבות והביסו צבא של אבירים צפוניים. האפיפיור החדש, הונוריוס השלישי, פנה אל מלך צרפת וביקשו לסייע בידי הבן הבכור של סימון דה מונפור, אמורי דה מונפור. אמורי דה מונפור המשיך במערכה, אך בהצלחה פחותה בהרבה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סימון הרביעי דה מונפור, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ וולטר, De la Croisade Contre les Languedociens, 1756.
- ^ Concile de Latran IV – 1215 – douzième concile œcuménique