דור שלום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דור שלום
סמליל התנועה
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך הקמה 5 בנובמבר 1995 עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך פירוק 3 בדצמבר 2009
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דור שלום (או דור שלם דורש שלום) הייתה תנועה חברתית-פוליטית שנוסדה ב-5 בנובמבר 1995 עקב הזעזוע שפקד את החברה הישראלית בעקבות רצח יצחק רבין. התנועה הוקמה על ידי טל זילברשטיין[1], נועם קדם, זיו תירוש, מוטי חבר, הקופירייטר אבירם פידל (שאף הגה עבור העמותה את שמה ואת הסיסמה "דור שלם דורש שלום"), נמרוד רובי, רפי ברזילי, רונן חכימי, תמי אייל, אודי נטע וגדי כץ, תחת חסותו של איש העסקים וזוכה פרס ישראל דב לאוטמן[2]. הזעזוע מהרצח סחף אחריו רצון לפעול פעולה מעשית לעיצוב פני החברה בישראל לדמוקרטית ושוויונית יותר. התנועה שאפה לחולל שינוי בישראל לקהילה הנוטלת אחריות על הנעשה בסביבתה, כמעין המשך ל"נוער הנרות" (בני הנוער, שלאחר הרצח, התאבלו בהמוניהם על רבין). כך למשל פעלו מתנדבי התנועה בשכונות מצוקה בחינוך ועזרה לילדים. בתקופת שיא פריחתה של התנועה עמד בראשה יובל רבין, בנו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין[3].

הקמה ופעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דור שלם דורש שלום הוקמה על ידי קבוצת נערים אשר התאחדו במטרה לפעול למען החזון שנקטע בעקבות רצח ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. התנועה החלה בפעילותה במהלך תקופת השבעה כאשר נוער הנרות נאספו במרכז תל אביב כחלק מתהליך ההתאבלות על הרצח[4]. מייסדי תנועה החליטו לשמר את המורשת של יצחק רבין. דב לאוטמן החל במימון התנועה ואליו הצטרפו ממנים נוספים[5]. הפעולה הראשונה הייתה עמידה מול ביתו של שמעון פרס (מחליפו של רבין) בימי שישי באות תמיכה וחלוקת אלפי שלטים של "דור שלם דורש שלום". דור שלום נרשמה כעמותה בפברואר 1996. מטרותיה של העמותה, לפי תעודת הרישום, הן: חינוך בני הנוער בפרט, והציבור בכלל, לתרבות דמוקרטית באמצעות הסברה, פרסום ופעילויות חברתיות וכן תמיכה בקידום תהליך השלום בין ישראל לשכנותיה[6]. חודש לאחר הקמתה הצטרפו לדור שלום אלפי מתנדבים ובתום חצי שנה היא מנתה מעל לעשרת אלפים פעילים בשבעה סניפים ברחבי הארץ[3].

במהלך תקופת היווסדות העמותה התגבש גרעין קטן של פעילים בשכר. טל זילברשטיין מונה לתפקיד המנכ"ל ונועם קדם מונה לתפקיד הדובר ומוטי חבר כאחראי סניפים ופעילים. בחודשים הבאים שורה של פעילויות העלתה את דור שלום לתודעה הציבורית, ביניהן :הפגנה מול בית נתניהו בקריאה להמשיך בדרך השלום, ארגון עצרת הזדהות עם חיילי צה"ל ומעקב אחר ההסתה בתקשורת ימנית. מאוחר יותר אורגנה עצרת גדולה בכיכר רבין בהשתתפותה של לאה רבין[3].

לאחר בחירות 96 לכנסת הועצם כוחה של דור שלום עם הצטרפותו של יובל רבין, בנו של ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין[7]. פעילותו הציבורית של יובל רבין החלה לאחר רצח אביו כחלק מהחזון לקדם את המורשת שנקטעה בטרם עת[8].הופעתו הציבורית הראשונה כמי שעומד בראש דור שלום הייתה בעצרת שקיימה התנועה ברחבת מוזיאון תל אביב. כאשר נדרש לייצג את דור שלום במפגשים ברחבי העולם הוא קיבל את התואר יו"ר התנועה[9]. כשנה לאחר הקמתה, דור שלום צברה מעל ל-30 אלף פעילים. במהלך כהונתו של יובל רבין התנועה הייתה מעורבת בפעילות חברתית חינוכית, והוא ייצג אותה במפגשים הנועדו לקדם את מטרותיה. תחושת הזעזוע מהרצח תועלה למסר פוליטי בעד השלום והושקעו משאבים למען צמצום פערים חברתיים[3].במסגרת דור שלום פעלו ארגוני נוער שעסקו בין היתר במפגשים בין בני נוער בעלי רקע שונה ומגוון שיוכים פוליטיים. בתנועה צמחו פעילויות לקידום המסר החינוכי-חברתי אשר התפתחו להיות גופים עצמאיים ששרדו גם שנים לאחר שתנועת דור שלום חדלה מלהתקיים: תנועת חינוך ישראלי (ח"י), עמותת צ.ב.ע - צעירים בונים עתיד ותנועת אחריי! (הכנת בני נוער לשירות). בשלהי 1998 יובל רבין התפטר מתפקידו והתנתק מתנועת דור שלום[3].

מעורבות בפוליטיקה ופירוק העמותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה התמודדה בבחירות המוניצפאליות ב-1998 וזכתה במספר מושבים במועצות המקומיות ברחבי הארץ, מתוכם שלושה בעיריית תל אביב-יפו[10] ובאשדוד. כמו כן זכתה התנועה ברוב גדול בבחירות לאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב באותה שנה[11], ומנהיגה, ארז אשל, היה הרוח החיה בהפגנות הסטודנטים להורדת שכר הלימוד, שנערכו בתחילת שנת הלימודים 1998-9[12]. אחד מפעילי התנועה, אודי נטע, שימש כסגן ראש עיריית תל אביב ומחזיק תיק החינוך. הוא השתלב לקראת בחירות 2003 ברשימת מפלגת עם אחד של עמיר פרץ לכנסת, אך במקום שלא היה ריאלי[13].

העמותה תמכה בקמפיין הבחירות של אהוד ברק ב-1999, באמצעות עמותת "רבין אליאנס" בארצות הברית, שייעודה הרשמי היה סייע בפעילות של עמותות שפועלות בתחום החינוך, ברוח מורשתו של יצחק רבין. משפחת רבין הביעה תרעומת על השימוש שנעשה בעמותה, מבלי לשתף את בני המשפחה בדרכי פעולתה ובהחלטות שהתקבלו בה[14].

בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21 חדלה פעילותה של העמותה. ב-3 בדצמבר 2009 היא נסגרה רשמית על ידי רשם העמותות[15].

הסרט דור שלם דורש שלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2010, הפיק ערוץ yes דוקו סרט תעודי בבימוי אורי רוזנווקס, על העמותה. הסרט תיעד ועקב אחרי הפעילים המרכזיים בעמותה ומה עלה בגורלם מאז שפעלה[16].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שוקי שדה, "בסוף הכסף הגדול מדבר": כך הגיע הלוחש על אוזניהם של מיליארדרים ופוליטיקאים לתא המעצר, באתר הארץ, 18 באוגוסט 2017
  2. ^ אבירמה גולןקדימה לאחור, באתר הארץ, 6 בספטמבר 2001
  3. ^ 1 2 3 4 5 שרה ליבוביץ-דר, מדוע נפלה עמותת דור שלם דורש שלום? הסיפור המלא, מעריב, ‏10.10.2015
  4. ^ יובל קרני, דור שלום כבר לא תנועת שמאל, ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 20/03/1998, עמ' 14-16
  5. ^ מודי קרייטמן וגיא לשם, יובל רבין: הזהרתי אותם בפני מה שעלול לקרות, ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 17.03.2000, עמ' 22-23
  6. ^ אליעזר גולדברג, מבקר המדינה, דין וחשבון על תוצאות ביקורת חשבונות הסיעות לתקופת הבחירות לכנסת החמש-עשרה ולראש הממשלה, אתר הכנסת, ‏27.01.2000
  7. ^ יובל קרני, דור שלום כבר לא תנועת שמאל, ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 20.03.98, עמ' 14-15
  8. ^ ענת מידן, "מאז הרצח החיים שלי הם גיהנום", ידיעות אחרונות, 22.10.1997, עמ' 12-13
  9. ^ אורי אורבך, מלחמה נגד דור שלום, ידיעות אחרונות, מוסף לשבת, 23.01.1998, עמ' 20
  10. ^ נעה ווסרמן, ‏שפרלינג ועניי עירו, באתר גלובס, 2 במרץ 1998
  11. ^ דוד רטנר, נאסרה לשבועיים פעילות פוליטית בקמפוס מחשש להפרות סדר, באתר הארץ, 20 באוקטובר 2001
  12. ^ חנה קיםבוקר טוב, אמצע, באתר הארץ, 28 במרץ 2002
  13. ^ תנועת דור שלום מצטרפת לרשימת עם אחד, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2002
  14. ^ יואב יצחק, ‏דור שלום קיבל תשלום, באתר גלובס, 6 ביולי 1999
    יואב יצחק, ‏הפרקליטות מבקשת מהתביעה בארה"ב לחשוף את ספריה של עמותת רבין-אליאנס, באתר גלובס, 12 בדצמבר 2000
  15. ^ יצחק דנון, ‏רשם העמותות מבקש מביהמ"ש צו פירוק לעמותת דור שלום, באתר גלובס, 6 במאי 2009
  16. ^ מורן שריר, דור שלם דרש שלום: מסיכת המוות של השמאל הציוני, באתר הארץ, 20 באוקטובר 2010