חנה קים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חנה קים

חנה (חני) קים (נולדה ב-27 באוקטובר 1957) היא עיתונאית ופובליציסטית ישראלית.

קורות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה בחיפה. בוגרת בי"ס תיכון "חוגים" בחיפה.

שירתה בצה"ל בשנים 1978-1976 בגדוד הקשר הארצי.

סיימה תואר ראשון בספרות עברית וכללית, בהיסטוריה של עם ישראל, בהיסטוריה של ארץ ישראל, בהיסטוריה כללית ובקולנוע ותולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב.

בשנת 1978 החלה לעבוד כעיתונאית ב"על המשמר" – בתחילה ככתבת לענייני תל אביב ואחר כך ככתבת פוליטית. בעקבות מותו של שמעון יהושע בכפר שלם בתל אביב, שנורה על ידי שוטר, לאחר שהתבצר על גג ביתו בעקבות עבירת בנייה שביצע – פרסמה שורה של תחקירים על עבירות בנייה שבוצעו על ידי אברהם שפירא, לאון רקנאטי, רמי אונגר ורחבעם זאבי כיו"ר מוזיאון ארץ ישראל. בעקבות התחקיר האחרון נאסרה כניסתה לשטח המוזיאון על ידי זאבי, ואגודת העיתונאים גינתה זאת.

פרסמה סיפורי ילדים ב"משמר לילדים" בעריכת שלמה ניצן. אחד מסיפורי הילדים שכתבה ("ראיתי את אליהו הנביא") הומחז ושודר ב"קול ישראל."

היא חשפה מסמכים חדשים מארכיון משרד החוץ הישראלי השופכים אור על הזדמנות לשלום בין ישראל למצרים שהוחמץ, שנתיים לפני מלחמת סיני. [1]

ב-1986 החלה לעבוד בעיתון "העיר". באותה שנה פרסמה לראשונה את יוזמת השלום של שר החוץ משה שרת, כשנתיים לפני מבצע קדש, ששיגר שליח מטעמו לנשיא נאצר במטרה להגיע להסכם שלום עם מצרים.

חשפה את היקף הסחר בין ישראל לדרום אפריקה (הכתבה צוטטה ב"וושינגטון פוסט"). [2]

פירסמה גילויים על הקשרים הכלכליים בין ישראל לברית המועצות, שכללו בין השאר יבוא פלדה, למרות ניתוק היחסים בין שתי המדינות. [3]

פרסום ראשון על עסקת נשק בין ישראל לאירן, כשנה לפני "איראנגייט", שבה היה מעורב יו"ר התעשייה האווירית, מוטי הוד, ואנשי קשר של רפסנג'אני באירן. [4]

התפרסמה כתבה שלה על הקשרים המסחריים בין ישראל למדינות ערב, שבה נחשפו עסקאות בין ישראל ללוב, עיראק, כווית, ערב הסעודית, אבו דאבי, בחריין ומרוקו. [5]

ערכה ראיון עם ראש ממשלת דומיניקה, מרי איגניה צ'ארלס, שבו סיפרה על הפלישה האמריקנית לגרנדה.[6]

חשפה את מכתב יצחק שמיר לג'ורג' שולץ מה-14 בינואר 88', מכתב שזירז את יוזמת השלום של שולץ במזרח התיכון. [7]

חשפה את המגעים והמסרים ההדדיים בין ישראל לאש"ף, זמן רב לפני ההכרה ההדדית. [8]

בשנת 1990 הקימה את "הפטיש", ירחון לענייני חברה. הייתה פעילה בתנועת מחוסרי הדיור שהוקמה באותה שנה, שבמסגרתה קמו מאהלים ברחבי הארץ, בעיקר בשכונות.

כשנה לאחר מכן התחילה לעבוד ב"חדשות" עד שנסגר ב-1993. הייתה כתבת לענייני מפלגות (דרשה לשנות את מינוח התפקיד כ"כתבת פוליטית", מונח שהושרש מאז).

הקימה ב"חדשות" את מוסף "לחץ", אותו ערכה, לענייני חברה וכלכלה שהופיע כל שבוע. במוסף "לחץ" ב"חדשות", שבעריכתה, פורסמה תחקירים על ילדים חסרי בית בישראל, תופעות של תת-תזונה בשכונות ובעיירות הפיתוח, גילויי גזענות כלפי העלייה אתיופית ועוני במגזר החרדי והערבי. על עבודתה זו זכתה בפרס צל"ש סוקולוב.

ב"חדשות" פרסמה כיצד קודם שמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, על ידי אורן שחור מדרגת רב"ט לדרגת סרן וכן תחקיר מקיף ראשון על בנימין נתניהו, שבו פורסם לראשונה "מועדון המיליונרים של ביבי", עם ציון שמות תורמיו. פרסמה ראיון עם המיליונר גבי תמן, שסיפר כי "ביבי הוא סוס המרוץ שלי".

החלה לעבוד בעיתון "הארץ"בשנת 1994, פרסמה טור פוליטי-חברתי-כלכלי, פרסמה מאמרים שבועיים בעמוד המאמרים. התמקדה בנושאי שלטון החוק, עצמאות מערכת המשפטית ושמירה על טוהר המידות של בכירי השלטון וכן בקשר שבין ההון לשלטון.

ב"הארץ" פרסמה גילויים על מלחמות השב"כ על אדמת קונגו, בהם היו מעורבים ראש לשכת ראש השב"כ וכמה מבכירי השב"כ בבניית צבא השליט מול צבא האופוזיציה. וכן פרסום ראשוני על הפנסיה המוגדלת של ארתור ישראלוביץ' וגיורא עיני, מבכירי ההסתדרות, והפנסיה המוגדלת של שמעון שבס. כמו כן פרסמה כי ערכות המחשב הראשונות בפרויקט "מחשב לכל ילד" שיועד לילדים נזקקים – ניתנו לשני ילדיו של ראש הממשלה, נתניהו. פרסמה את המאמר הראשון בעמוד הדעות של "הארץ" בעד שביתת עובדים במשק. [9] בשנת 2004 פרשה מעיתון "הארץ".

פרסמה שירים במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות".

קיבלה את פרס אביר איכות השלטון לשנת 1999 בתחום תקשורת ועיתונות. בנימוקי הפרס נכתב:

"בעבודתה העיתונאית גילתה גברת חנה קים את התכונות הנדרשות מעיתונאי מקצועי, הגון, לוחם וערכי. איסוף קפדני של חומר מהשטח, הצלבה, אימות החומר והצגתו לקורא בצורה הבהירה והקולחת ביותר מאפיינים את עבודתה לאורך כל הקריירה המקצועית שלה. במהלך עבודתה כיסתה תחומים מגוונים של ההוויה החברתית והפוליטית הישראלית: חשיפת עסקאות נשק שהוסתרו מעין הציבור, אוולות שנגרמו לרבדים חלשים בחברה כגון עולים, מיעוטים ועובדים זרים. ראויים במיוחד לציון הישגיה העיתונאיים בביטוי וטיפול בנושאי פוליטיקה ושלטון החוק. בתחומים אלה גילתה נחישות, אומץ לב ועזרה לקהל הקוראים להבין את המציאות הישראלית בהוויתה, חרף תעתועי הפוליטיקאים".

בשנת 2009 ייסדה יחד עם קבוצת הורים את בית הספר "הרים" בגבעת עדה לתלמידים ותלמידות מהספקטרום האוטיסטי. חברה בוועדת הביקורת של העמותה לאפוטרופסות שהוקמה על ידי הורים ואנשי ציבור כדי לדאוג לעתידם של אוטיסטים חסרי-ישע.

פרסמה מאמרים רבים שהיו השראה למחאה החברתית בשנת 2011, שהציגו מחשבה כלכלית שנחשבה לא פופולרית אז כנגד הפרטת משאבי-המדינה ובעד המשך קיומה של מדינת רווחה. הייתה ממקימי "המשמר החברתי בכנסת" וקבוצת "ישראל יקרה לנו" הפועלת נגד יוקר המחיה בישראל.

לפני הבחירות לכנסת התשע עשרה, פרסמה בעמוד הפייסבוק שלה סדרה של פתקים ומסמכים של נתניהו המאירים את אופן עבודתו ואת דעתו על הסובבים אותו.[10]

ממובילי המחאה נגד השחיתות השלטונית ובעד השוויון בפני החוק. ארגנה והובילה את ההפגנות בפתח תקווה, ליד ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, ואחר כך את ההפגנות ההמוניות והראשונות שהחלו בתל אביב. פתחה את ההפגנה הראשונה בת"א, בנאום שבו קראה לישראלים למצוא מנהיג שיהיה מגדלור, איש מופת, ולזנוח את מנהיגים החשודים בשחיתות. באותה הפגנה הצטרף למחאה הפרופ' עוזי ארד, שאותו הציגה קים כמי שהיה שותף למעבר המחאה מפתח תקווה לתל אביב, בשיחות שקיימו ביניהם כחצי שנה לפני המעבר.[11]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על המשמר, 12 ביוני 1986
  2. ^ העיר, 30 בינואר 1987
  3. ^ העיר, 4 בספטמבר 1987
  4. ^ העיר, 23 בספטמבר 1987
  5. ^ העיר, 7 באוקטובר 1987
  6. ^ העיר, 25 בדצמבר 1987
  7. ^ העיר, 19 בפברואר 1988
  8. ^ העיר, 26 בפברואר 1988
  9. ^ הארץ, "כן, לשבות", 3 בדצמבר 1996
  10. ^ חנה קים, פתקים של ביבי: פרויקט עיתונאי בפייסבוק (תמונות), באתר "חורים ברשת", 2 בדצמבר 2012
  11. ^ רונית ורדי, "ליברל", פברואר 2018.