דייוויד רייך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף דיוויד רייך)
דייוויד רייך
David Reich
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 14 ביולי 1974 (בן 49)
וושינגטון די. סי., ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה David Emil Reich עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי גנטיקה, גנטיקה של אוכלוסיות עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
מנחה לדוקטורט David B. Goldstein עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
פרסים והוקרה
  • פרס דן דוד (2017)
  • פרס האקדמיה הלאומית למדעים בביולוגיה מולקולרית (2019)
  • Nature's 10 (2015)
  • פרס מסרי (2021)
  • פרס ניוקומב קליבלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
reich.hms.harvard.edu
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

דייוויד אמיל רייך[1]אנגלית: David Emil Reich; נולד ב-14 ביולי 1974) הוא גנטיקאי יהודי-אמריקאי שנודע במחקריו הגנטיים העוסקים באדם הקדמון, בדפוסי הנדידה שלו ובהתערבבות אוכלוסיות אדם קדומות. רייך הוא פרופסור במחלקה לגנטיקה בבית הספר לרפואה של הרווארד. רייך קיבל את פרס דן דוד במאי 2017, את פרס NAS בביולוגיה מולקולרית באפריל 2019, את מדליית דרווין-וואלאס ביוני 2019 ואת פרס מאסרי ב-2021.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רייך גדל במשפחה יהודית בוושינגטון הבירה. אמו היא הסופרת טובה רייך (אחותו של הרב אבי ווייס, מוביל הפלג הליברלי של האורתודוקסיה המודרנית בארצות הברית). אביו, וולטר רייך, פרופסור באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, כיהן כמנהל הראשון של מוזיאון השואה בארצות הברית.[2][3] רייך התחיל בלימודי סוציולוגיה אך מאוחר יותר הפנה את תשומת לבו לפיזיקה ולרפואה. לאחר סיום הלימודים למד באוניברסיטת אוקספורד, במקור מתוך כוונה להתכונן לבית הספר לרפואה. בשנת 1999 הוענק לו תואר דוקטור לפילוסופיה.

רייך הוא גנטיקאי ופרופסור במחלקה לגנטיקה בבית הספר לרפואה של הרווארד.

צוות המחקר של רייך באוניברסיטת הרווארד הראה שגנום האדם התרחק לאורך ארבעה מיליון שנה בהדרגה מהגנום של השימפנזים.[4] הפיצול בין שושלת האדם והשימפנזה התרחש מיליוני שנים מאוחר יותר ממה שהיה ידוע בהסתמך על ממצאי עצמות. העדויות הגנטיות מצביעות על כך שגם אחרי ההפרדה ההתחלתית בין שני המינים, הם המשיכו להתרבות זה עם זה במשך כמה מיליוני שנים. הפיצול הגנטי הסופי התרחש לפני 6.3–5.4 מיליון שנה.[5]

מאמרו של רייך משנת 2009, ששחזר את היסטוריית האוכלוסייה ההודית[6] היה מחקר פורץ דרך בהבנת הודו ומקורות אוכלוסייתה. רייך ועמיתיו בדקו גנום באורך 560,000 פולימורפיזם חד-נוקלאוטידים (SNP), זאת לעומת 420 SNPs שנבדקו בעבודות קודמות. הם גם השוו אותם עם הגנום שמאפיין תושבי אזורים אחרים הקיים במאגר הגנום העולמי.[7] באמצעות מחקר זה הם הצליחו להבחין בשתי קבוצות גנטיות ברוב האוכלוסיות בהודו, שכונו "צפון-הודים קדומים" (ANI) ו"דרום-הודים קדומים" (ASI). הם גילו כי הגנים של ה-ANI קרובים לאלו של תושבי המזרח התיכון, מרכז אסיה ואירופה ואילו הגנים של ה-ASI ייחודיים להודו ושונים מכל שאר האוכלוסיות הידועות. שתי הקבוצות הנבדלות הללו, שהתפצלו בקירוב לפני 50,000 שנה, היוו את הבסיס לאוכלוסייה הנוכחית בהודו.[8]

מחקר המשך של מורג'אני ועמיתים חשף כי שתי הקבוצות התערבבו בתקופה שבין 1,900 ל-4,200 שנה לפני זמננו (2200 לפני הספירה – 100 לספירה). לאחר מכן התבססה בהודו אנדוגמיה והתערובת הפכה נדירה. ההודים התחתנו רק בתוך הקאסטה שלהם. רייך הסביר הממצאים באומרו שלפני 4,200 שנה היו הקבוצות לא מעורבות. מתישהו בעבר, לפני 1,900 עד 4,200 שנה, התערבבו הקבוצות. רייך ציין כי עבודתם אינה מראה כי הגירה משמעותית התרחשה במהלך תקופה זו.

צוות המחקר של רייך תרם משמעותית לגילוי כי האדם הניאנדרטלי וההאדם הדניסובי התערבבו באוכלוסיות אנושיות מודרניות כאשר התפשטו מאפריקה לאירואסיה לפני 70,000–30,000 שנה.

המחקרים הגנטיים של רייך מתמקדים בעיקר במציאת דפוסים גנטיים מורכבים הגורמים לרגישות למחלות שכיחות בקרב אוכלוסיות גדולות. המעבדה של רייך גילתה סמן גנטי המקושר לסיכוי מוגבר להתפתחות סרטן הערמונית.[9]

רייך מעריך שמקור השפות ההודו-אירופיות נמצא דרומית לקווקז, באיראן של ימינו או בארמניה. האנשים שדיברו את שפת המקור התפתחו מאוחר יותר לבני היאמניה (אנ'), רועים נוודים ממערב אסיה, ולתושבי אסיה הקטנה הקדומים. בשלב מסוים, לפני כ-4,000 שנה, בני היאמניה נדדו לאירופה. ייתכן שבמסע כיבוש והשמדה, אם כי הדבר אינו ברור לגמרי. הדנ"א שלהם ניכר באחוזים גבוהים במטען הגנטי של בני מערב אירופה בימינו. בנוסף, הדנ"א שלהם נמצא בשיעורים ניכרים גם במטען הגנטי של חלק מהאוכלוסיות בתת-היבשת ההודית, שגם לשם הגיעו. בני היאמניה הביאו את השפה שלהם איתם. בכך נמצא פתרון אפשרי לחידה שהטרידה את הבלשנים שנים רבות – הדמיון בין הלשונות ההודיות הקדומות ללשונות האירופיות.

ב-2018 פרסם רייך מאמר בניו יורק טיימס שבו גרס כי על המדע להתייחס להבדלים הגנטיים בין הגזעים השונים ופקפק בתפיסת התקינות הפוליטית, שמבטלת את ההבדלים הללו ורואה בגזעים הגדרה תרבותית בלבד. דעותיו עוררו תגובות ביקורתיות ופולמוס.[10]

בשנת 2021 זכה בפרס מאסרי על תרומתו לחקר הדנ"א העתיק, ביחד עם פרופסור סוונטה פבו (שזכה לימים בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה) ופרופסור לירן כרמל.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "David Reich | Genetics". genetics.hms.harvard.edu. נבדק ב-2018-01-08.
  2. ^ Zimmer, Carl (2018-03-20). "David Reich Unearths Human History Etched in Bone". The New York Times. נבדק ב-2018-03-20.
  3. ^ Rincon, Paul (11 באפריל 2018). "How ancient DNA is transforming our view of the past". BBC. נבדק ב-11 באפריל 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ ScienceNews.org - 'Hybrid-Driven Evolution: Genomes show complexity of human-chimp split: Not only did the evolutionary parting of human from chimpanzee ancestors occur more recently than had been indicated by previous data, but it also played out over an extended period during which forerunners of people and chimps interbred', Bruce Bower, Science News (May 20, 2006)
  5. ^ Patterson, N.; Richter, D. J.; Gnerre, S.; Lander, E. S.; Reich, D. (2006). "Genetic evidence for complex speciation of humans and chimpanzees". Nature. 441 (7097): 1103–1108. Bibcode:2006Natur.441.1103P. doi:10.1038/nature04789. PMID 16710306.
  6. ^ Reich 2009.
  7. ^ Chakravarti, Aravinda (24 בספטמבר 2009). "Tracing India's invisible lthreads" (PDF). Nature (News & Views). אורכב מ-המקור (PDF) ב-2015-09-03. נבדק ב-2019-10-19. {{cite news}}: (עזרה)
  8. ^ Elie Dolgin (2009), Indian ancestry revealed. The mixing of two distinct lineages led to most modern-day Indians, Nature News
  9. ^ https://reich.hms.harvard.edu/sites/reich.hms.harvard.edu/files/inline-files/2007_NG_Haiman_colorectal_and_prostate.pdf
  10. ^ אתר למנויים בלבד ניר חסון, קסם או מלכודת? הדנ"א מחולל מהפכה בחקר העבר, באתר הארץ, 20 באוקטובר 2019