די ולט (שבועון ציוני)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הודעתו של קלמנט היל ממשרד החוץ הבריטי לעוזרו של הרצל על תמיכה ב"תוכנית אוגנדה", פורסמה בשער העיתון הציוני "די ולט", ב-27 באוגוסט 1903

"די ולט" (גרמנית: Die Welt, "העולם") היה שבועון מיסודו של תיאודור הרצל, שיצא לאור בווינה ובקלן מיום 4 ביוני 1897 ועד שנת 1914. החל משנת 1903 שימש כביטאון התנועה הציונית.

העיתון הווינאי בו עבד הרצל, ה"נויה פרייה פרסה", התעלם מהציונות וסירב להזכירה אפילו ברמז. לאחר שנכשלו מאמציו של הרצל לייסד עיתון יומי מתחרה לו, החליט בתחילת מאי 1897 לייסד שבועון פוליטי. "די ולט" היה מוקדש אך ורק לנושא הציונות ושיקף את דעותיו של הרצל. הרצל החליט לממנו בעצמו, בתוספת עזרה מאביו. הרצל סיפר למקס נורדאו על החלטתו: "'נויה פרייה פרסה' היא אשתי החוקית. ב'די ולט' אני קונה לי פילגש, ואני מקווה כי לא תהרוס אותי". כמעט כל המאמרים נכתבו על ידי הרצל עצמו, שטיפל בעצמו גם בכל הפרטים הטכניים והמנהליים. הוא טיפל בעימוד, קרא את ההגהות והשיג מודעות. העיתון הפך להצלחה ובאמצע מאי 1898[1] הגיעה תפוצתו לעשרת אלפים עותקים. הוא סימן מפנה בעיתונאות היהודית הקהילתית במערב אירופה, משום שהיה תוקפני ופולמוסי ודן בגילוי לב בצרותיהם של היהודים. עמוד השער היה צהוב, כצבע אות הקלון שענדו היהודים על בגדיהם בימי הביניים. במאמר המערכת הראשון, שהתפרסם בתחילת יוני, כתב הרצל: "כתם הקלון שלנו ייהפך פה לאות־כבוד". במאמר הזה הגדיר את מהות העיתון: "השבועון שלנו הוא עיתון יהודי. אנו נוטלים מלה זו, שרואים בה לשון השמצה, ורוצים לעשותה תואר־כבוד". מטרתנו "להקים בית ונחלה".[2] במאמר המערכת הראשון, ב-4 ביוני 1897, נכתב:

"די ולט יהיה עיתונם של האישים, הרוצים להוליך את העם היהודי מן העת הזאת אל עתים טובות יותר. תחת דגלה של ציון מתכנסים אנו כולנו. אך אם גם נשואות עינינו אל מטרה רחוקה, הנה אסור לנו להסיח את דעתנו, וגם לא נסיח אותה, ממצבם הנוכחי של היהודים. די ולט צריך לשמש לעם היהודי מגן ונשק, ודווקא נשק טהור. כנגד מי? כנגד אויביו – בלי הבדל דת".[3]

פרסום השבועון חידש את העימות בין הרצל לשני המוציאים לאור של "נויה פרייה פרסה", שדרשו ממנו לסגור אותו. אחד מהם, מוריץ בנדיקט, ניסה לשכנעו וטען כי הוא מזיק לעצמו וגורם לעיתון בו הוא מועסק "מבוכה עצומה", משום עתה הם "נראים כבטאון יהודי". כעבור מספר ימים עבר בנדיקט לאיומים והרצל כבר ציפה שיפוטר, מה שגרם למריבה קשה עם אשתו החרדה.[4]

המו"ל הראשון של העיתון דה יורה היה פאול נאשאואר (Naschauer;‏ 1867–1900), גיסו של הרצל (אחי אשתו יוליה), וזאת מאחר שהרצל לא רצה לסכן את מעמדו שלו בעיתון "נויה פראיה פרסה". מו"לים נוספים היו ברתולד פייבל (עורך ראשי ומו"ל מ-1 בינואר 1900 ועד סביבות אוגוסט 1901), א"ה רייך, לאופולד קאהן (Kahn), יוליס אופרימני, זיגמונד ורנר,[5] נחום סוקולוב (עד 1904), איזידור שליט (כיהן כעורך משנת 1897), ארווין רוזנברגר,[6] לאון קלנר (מ-1 ביוני 1900), איזידור מרמורק,[7] יעקב קלצקין (בין השנים 1901–1911) ומרטין בובר. עורכי העיתון: שאול רפאל לנדאו (שיזם את ייסוד העיתון ושימש עורכו הראשי עד לסכסוך עם הרצל ביולי 1897), זיגמונד ורנר, ארווין רוזנברגר, ברתולד פייבל, א"ה רייך, יוליס אופרימני, א' קורלניק (Coralnik), יוליוס ברגר ומוריץ צובל.[8] אחד הכותבים לעיתון היה דוב גולדברג.

לאחר ששינה את דעתו ופסק להיות ציוני, האשים קרל קראוס את העיתון בהצתת מלחמת-דת ובהענקת צידוק לאנטישמיות.[9]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 284.
  2. ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 256–257.
  3. ^ די ולט, גיליון ראשון, 4 ביוני 1897
  4. ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 258.
  5. ^ זיגמונד ורנר (1867–1928), רופא שיניים ועיתונאי וינאי, שימש גם עורך ראשי בין השנים 1897–1899 ושוב ב-1903–1905.
  6. ^ ארווין רוזנברגר (1875–1966), רופא ספינה בחברת הספנות האוסטרית "Österreichischer Lloyd", כיהן כמו"ל עד שנת 1900.
  7. ^ ד"ר איזידור מרמורק (1864–1924) - עורך דין וינאי, אחיהם של אוסקר ואלכסנדר מרמורק.
  8. ^ מוריץ צובל (Zobel;‏ 1876-1962), המזכיר העברי של לשכת הקונגרס הציוני בווינה ומתרגם המאמרים העבריים שנשלחו ל"די ולט".
  9. ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 337–339.
Flag of Israel.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא ציונות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.