דלקת התוספתן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תוספתן מודלק ומורחב בצורה חמורה פרוס לאורכו

דלקת התוספתןלעז: Appendicitis, אפנדיציטיס, ובלשון היומיום: אפנדיציט) היא סיבה נפוצה לכאב בטן פתאומי חד המצריך התערבות כירורגית. דלקת התוספתן היא מצב ידוע ברפואת חירום, המחייב במקרים רבים כריתה של התוספתן המודלק, בלפרטומיה או בלפרוסקופיה. אם מצב זה לא יטופל, ישנה סבירות גבוהה למוות, בעיקר בגלל דלקת הצפק או בגלל הלם.

סיבות ומהלך המחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חסימת חלל התוספתן נגרמת במקרים רבים על ידי פקק צואה. חסימה כזו אינה מאפשרת ניקוז של ריר המצטבר בחלל התוספתן וכתוצאה מכך הלחץ בתוספתן הולך ועולה. בדיוק כמו בלון שננפח בו עוד ועוד אוויר - הוא יתפוצץ בסוף, כך גם התוספתן מתנפח והלחץ בתוכו עולה. כשהסכנה מפני התנקבות של התוספתן ודליפת החומר בו לתוך חלל הבטן- אזור סטרילי בדר"כ - תוך יצירת זיהום קשה. גם בטרם מתרחשת ההתנקבות, העלייה בלחץ עלולה לגרום לנמק של התוספתן או לזיהום של דופן התוספתן. סיבות אחרות לחסימת חלל התוספתן - זיהום וירלי הגורם לתגובה של מערכת החיסון במסגרתה גדלים קשריות הלימפה הנמצאות בדופן התוספתן עד כדי חסימת החלל.

דלקת התוספתן שכיחה אצל כ- 8%-10% מהאוכלוסייה, מעט יותר אצל גברים, ובעיקר אצל אנשים בעשור השני והשלישי לחייהם.

סיבוכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דלקת התוספתן עלולה לגרום לקרישי דם, לקרע או נקב בתוספתן. הללו יגרמו לפליטה של תכולת התוספתן המודלק העמוסה בחידקים לחלל הבטן ולדלקת הצפק, תחלואה קשה ואף מוות. לכן דלקת התוספתן היא מצב חירום רפואי.

תסמיני המחלה ואבחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כאב עז בצד ימין תחתון של הבטן (בטן חריפה) (הכאב בדרך כלל מתחיל ככאב עמום במרכז הבטן, באזור הטבור). זהו כאב לא ספציפי, והוא ביטוי של הדלקת ברקמת הצפק העוטפת את המעי (במקרה זה עוטפת את התוספתן). כאשר הדלקת מחריפה, התוספתן מתנפח עוד והגירוי מגיע גם לרקמת הצפק החיצונית. במקרה זה הכאב חד וממוקם בימין הבטן התחתונה. הכאב מתחזק כאשר החולה נמצא בתנועה, נושם עמוק, משתעל, מתעטש או כאשר האזור הדלקתי בא במגע עם גוף זר.

מלבד זאת ישנם מספר תסמינים למחלה (לא תמיד):

בדיקות גופניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבדיקה גופנית לרוב לחולה יהיה חום. בהאזנה לבטן קולות הניע של המעי יהיו רחוקים עד חסרים. הכאב יתרכז באזור התוספתן עצמו, אולם מיקומו המדויק יכול להשתנות עקב מנחים שונים שיכולים להיות לתוספתן. הפקת שיעול (dunphy's sign) יכולה להגביר את הכאב. מישוש של הבטן השמאלית התחתונה דווקא עלול לגרום לכאב (rovsing sign), והפקת כאב נוספת יכולה להיות על ידי רוטציה פנימית של הירך אשר גורמת לכאב בשריר ה-obturator‏ (obturator sign) או על ידי ביצוע אקסטנציה (מתיחה) של הירך הימנית- iliopsoas sign.

אם חלה התנקבות של דופן התוספתן, כאב הבטן מוגבר והופך להיות מפושט יותר, ויש קשיחות של שרירי הבטן. קצב פעימות הלב עולה וטמפרטורת הגוף עולה מעל 39 מעלות.

בדיקות עזר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספירת דם- תמחיש את הזיהום, ברגע שרמת הלויקוציטים תהיה גבוהה מן הרגיל יהיה אפשר לקבוע כי קיים תהליך דלקתי. אצל כ- 10% מן החולים ספירת הלויקוציטים תהיה תקינה. כאשר ספירת הלויקוציטים עולה על 20,000 ייתכן כי מדובר בסיבוך של אפנדיציטיס (עבר נמק או התנקב).

בכל אופן, על מנת לברר את טיבו של התהליך הדלקתי, יש לערוך בדיקות הדמיה נוספות כגון אולטראסאונד או CT.

לבדיקת אולטראסאונד באבחון אפנדיציטיס יש רגישות של 85% וספציפיות של יותר מ- 90%. ממצאים באולטראסאונד המרמזים על דלקת בתוספתן כוללים תוספתן בקוטר העולה על 7 מ"מ, קיום אפנדיקוליט, נוזל הסובב את אישור התוספתן (periappendiceal fluid) ועוד. עם זאת יש לזכור כי בדיקת אולטראסאונד תלויה במיומנות הבודק עצמו.

בדיקת CT נעשית גם היא באופן שכיח על מנת להדגים אפנדיציט. הרגישות של בדיקת אולטראסאונד הינה 90%, והספציפיות נעה בין 80%-90%. קיים ויכוח, האם בדיקת CT צריכה להיעשות באופן רוטיני (שגרתי) אצל חולים עם חשד לאפנדיציט, מאחר שהיא צורכת זמן ויותר מכך- חושפת את המטופל לנזקים של קרינה וחומר ניגוד. אצל ילדים ביצוע CT מעלה עוד יותר את הסיכוי לסרטן כתוצאה מקרינה (0.18%) ועל כן לגבי ילדים (ונשים בהריון) בדיקת הבחירה תהיה ביצוע אולטראסאונד. בדיקת CT הינה בעלת תועלת בעיקר אצל אנשים מבוגרים, בהם ניתן למצוא פתולוגיות אחרות שעלולות להיות קיימות.

במקרים מסוימים, בהם לא ניתן לאבחן אפנדיציטיס על אף בדיקות מעבדה, בדיקה פיזיקלית של החולה ובדיקות הדמיה, ניתן לערוך לפרוסקופיה דיאגנוסטית (הכנסת לפרוסקופ לחלל הבטן וסקירת הבטן). אלו מקרים מועטים יחסית, אולם כאשר החשד הקליני גבוה ולא ניתן לאמתו עם ממצאי ההדמיה והבדיקות יש לשקול אפשרות זו.

הטיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרת תוספתן מודלק בניתוח פתוח

הטיפול בדלקת התוספתן לאחר אבחונה הוא ניתוח לכריתה של התוספתן. טרם הניתוח יש לתת מנה אחת של אנטיביוטיקה לכיסוי חיידקים אירוביים וא- אירוביים, ולהפחית את הסיכון לזיהום לאחר הניתוח.

בנוסף לטכניקה הרגילה של חתך בדופן הבטן וכריתת התוספתן, ("ניתוח בשיטה פתוחה") ניתן היום להשתמש, במקרים מסוימים, בניתוח בעזרת לפרסקופ. בשיטה זו, המנתח מבצע מספר חתכים זעירים בדופן הבטן (בדרך כלל שלושה), דרכם הוא מחדיר מכשירי ניתוח זעירים שבהם גם מצלמת טלוויזיה, שמצלמת את אזור הניתוח ומציגה אותו על גבי צג טלוויזיה אגב ההליך הנתוחי. המנתח כורת את התוספתן ומוציא אותו דרך אחד החתכים הזעירים.

כיום הולך ועולה מספרם של הניתוחים המתבצעים בשיטה לפרוסקופית, כאשר מספר מחקרים פרוספקטיביים באשר להשוואה בין ניתוח פתוח לניתוח באמצעות לפרוסקופ נעשו ומציגים הבדלים מינוריים באשר לתוצאה. ניתוח לפרוסקופי מקטין את משך האשפוז, ולעתים מקטין את הסיכוי לזיהום בעיקר אצל חולים עם התנקבות דופן התוספתן. השיטה הלפרוסקופית מאפשרת גם בדיקה של יתר חלקי הבטן למציאת פתולוגיות נוספות, ולכן היא עדיפה במקרים כגון חולים שמנים מאד, מקרים בהם קשה לדעת האם אכן מדובר בדלקת התוספתן, או אצל נשים בגיל הפוריות.

לעתים בחלק מהניתוחים לכריתת התוספתן נצפה התוספתן במצב בריא שאינו מודלק (נצפה בצבעו הטבעי - לבן). כיוון שתפקיד התוספתן אינו חשוב, מתבצעת כריתה מיידית של האיבר גם אם הוא אינו מודלק - מה שמונע בלבול שנים אחר כך: כשרואים את הצלקת האופיינית לניתוח כריתת תוספתן על פני העור ברור שאין תוספתן ולכן כאב בטן דומה לא יגרם מדלקת התוספתן.

דלקת תוספתן ממושכת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרה בו נמשכה הדלקת זמן מה, לרוב מעל שלושה או ארבעה ימים, המטופל מגיע בשלב מאוחר של המחלה, לרוב עם חום ולויקוציטוזיס, אולם במצבים כאלו קיימת העדפה לטיפול שמרני על ידי אנטיביוטיקה ונוזלים (ללא ניתוח להוצאת התוספתן). מצב זה קרוי peri-appendiceal abscess והוא נגרם כתוצאה מתהליך של אבצס בסביבת התוספתן, אשר תחום היטב באזור זה. נמצא, כי אחוז הסיבוכים בניתוח במצב כזה הינו גבוה יחסית, מאחר שהאזור בצקתי ויש חשש לגרימת נזק לאזורים סמוכים. הטיפול מתבסס על הערכת גודלו של האבצס. נמצא כי הטיפול המועדף באבצסים גדולים, מעל 4-6 ס"מ בגודלם, יחד עם חום גבוה, הינו ניקוז האבצס בגישה מלעורית (ניקוז דרך העור בהנחיית אולטראסאונד או CT). אבצסים קטנים יותר, לעומת זאת, יטופלו באנטיביוטיקה בלבד; אם החום ממשיך וקיים עדיין לויקוציטוזיס, יש לערוך ניתוח.

לאחר טיפול שמרני ב-peri-appendiceal abscess אצל מבוגרים, יש לערוך קולונוסקופיה תוך מספר שבועות לאחר האשפוז, כדי לשלול גידולים של המעי הגס (אשר הביאו לאפנדיציטיס עצמו). זאת מאחר, ובכ- 5% מהמקרים של אפנדיציטיס אצל מבוגרים נמצא כי הסיבה הינה סרטן המעי הגס.

הסיכוי לחזרה של אפנדיציטיס אצל חולים אשר טופלו שמרנית נע בין 15% ל- 25%. ההחלטה האם לבצע כריתה אלקטיבית של התוספתן לאחר כ-6 שבועות תלויה בגיל המטופל ובמצבו הבריאותי הכללי.

ההחלמה ואורח החיים לאחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההחלמה מניתוח לכריתת התוספתן נחשבת לקלה יחסית והצלקות גם הן קלות (במיוחד כאשר הניתוח מבוצע בעזרת לפרוסקופ). אורח החיים לאחר הריפוי מניתוח כריתת התוספתן תקין לחלוטין, אך חשוב לדעת כי יש לנוח בבית כשבוע עד שבועיים לאחר השחרור מבית החולים ובנוסף, כחודש עד שישה שבועות אין לעשות כל פעילות מאומצת כמו משחקי כדור, משחקי מים (שחייה ודברי פעילות במים) בבריכה ובים, ספורט מאומץ, התכופפות לצורכי הרמת דברים בין כבדים לבין קלים יותר, ובעיקר לא להרים דברים כבדים. אין צורך בשינוי הרגלי אכילה, הרגלי הפעילות הגופנית (לאחר ששת השבועות), או כל דבר אחר המתייחס לסגנון החיים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוידסון אונליין - מאגר מדע: אפנדיציט סרטון עם הסברים.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.