האגם הפוקיני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האגם הפוקיני
Lake Fucine from space.jpg
תמונת לוויין של בקעת פוצ'ינו
מיקום איטליה
סוג אגם שיובש
שטח עד 140 קמ"ר
אורך מרבי 17.28 ק"מ
רוחב מרבי 10.85 ק"מ
גובה 661 מטרים מגובה פני הים
קואורדינטות 41°59′42″N 13°32′50″E / 41.99500°N 13.54722°E / 41.99500; 13.54722קואורדינטות: 41°59′42″N 13°32′50″E / 41.99500°N 13.54722°E / 41.99500; 13.54722

האגם הפוקיני או אגם פוקינוסלטינית Fucinus Lacus; באיטלקית Lago Fucino) היה אגם רחב-ידיים במרכז איטליה, בחבל אברוצו. בתקופת הקיסרות הרומית נעשו כמה ניסיונות לנקז את מי האגם ולייבשו, אך הוא יובש סופית רק ב-1875, וכיום הוא עמק בשם פוּצִ'ינוֹ.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרומאים הכירו את האגם בשם "פוקינוס", ובשם זה הוא מופיע בחלק השביעי של האינאיס מאת ורגיליוס, המתאר כיצד מבכה האגם את מותו של הכוהן אוּמְבּרו. הרומאים בנו יישובים לגדת האגם (כולל העיר מָרוּביוּם, כיום סן בנדטו דֵיי מָארְסִי), ונערך שם קרב חשוב בשנת 89 לפנה"ס במסגרת מלחמת בעלות הברית. אלא שהאגם, אף על פי שסיפק קרקע חקלאית פורייה ושפע של דגים, היה גם מקור ליתושי מלריה, ומאחר שלא היה לו ניקוז טבעי הוא היה מציף לעתים תכופות את האדמות החקלאיות שסביבו. הקיסר קלאודיוס ניסה לפתור את הבעיה באמצעות חציבת מנהרה באורך 5.6 ק"מ דרך ההרים, שתזרים את מי האגם אל נהר הלירי, משימה שארכה אחת-עשרה שנה ועבדו בה 30,000 פועלים, אלא שלא ברורה מידת הצלחתו.[1] את סיום העבודות, לפני פתיחת הסכר, הוא חגג בנאומכיה ראוותנית. שטח האגם המקורי, המשתנה על פי העונה, היה כ-140 קמ"ר, וייתכן שמפעלו של קלאודיוס צמצם אותו לכ-90 קמ"ר. אדריאנוס הרחיב והעמיק תעלת אגירה באורך 4.5 ק"מ, והקטין את שטח האגם לכ-57 קמ"ר. המנהרה הגדולה יותר שנבנתה במאה ה-19, פחות או יותר במסלול זהה לזו הרומית, חיסלה את רוב הממצאים הארכאולוגיים של המנהרה הרומית, ולפיכך קשה לאמוד אל נכון את מידת הצלחתו של קלאודיוס. התעלה שבנה אדריאנוס השמידה את שרידי התעלה של קלאודיוס. התעלה הרומית האחרונה, לעומת זאת, השאירה ממצאים ברורים: במרחק קילומטר מן האגם היא הייתה בעומק 7.5 מטר ורוחבה 19.5 מטר בשפתה ו-4.5 מטר בבסיסה. השיפוע שלה היה 0.05%.

לאחר נפילת הקיסרות הרומית, מערכת הניקוז הרומית לא תוחזקה ולבסוף נסתמה התעלה בסחף ובצמחייה. רעידת אדמה מוטטה את הקרקע לצד האגם והנמיכה את פני השטח ב-30-35 ס"מ ביחס לחיבור למנהרה, אבל הממצאים מצביעים על כך שהסחף נצבר בה עוד קודם לכן. קרוב לוודאי שעד סוף המאה החמישית חזר האגם למצב שבו היה לפני העבודות של קלאודיוס. במאות ה-13 וה-15 היו הצעות לשקם את הניקוז הרומי, אבל הן לא יצאו אל הפועל: פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה תכנן לייבש את האגם, וכמוהו גם אלפונסו החמישי, מלך אראגון.

במאה ה-19 שכר הנסיך אלסנדרו טורלוניה את המהנדס השווייצרי פרנץ מאיור דה מונטרישה (Montricher) לייבש את האגם אחת ולתמיד. העבודות החלו ב-1862 והסתיימו כעבור שלוש-עשרה שנה, שבמהלכן נחצבה תעלה באורך 6.3 ק"מ וברוחב 21 מטרים. האגם נוקז והתייבש, וכיום מישור פוצ'ינו הוא אחד האזורים הפוריים ביותר באיטליה. עתיקות רומיות ושרידים שנותרו מעבודות הניקוז הקדומות של האגם הם היום חלק מאוסף טורלוניה.

בקעת פוצ'ינו כיום, במבט מהר סִירֶנְטֶה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא האגם הפוקיני בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו סווטוניוס, שנים עשר הקיסרים, "קלאודיוס", 20.