האימפריה הח'ווארזמית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האימפריה הח'ווארזמית
خوارزمشاهیان
Khwarezmian Empire 1190 - 1220 (AD).PNG
שפה נפוצה פרסית
עיר בירה קנאורגנץ' (1077-1212)
סמרקנד (1212-1220)
ג'אוזני (1220-1221)
תבריז (125-1231)
הקמה
תאריך
ההכרה במחמד הראשון כשליט עצמאי
1077
פירוק
תאריך
רצח ג'לאל א-דין ח'ווארזם-שאה
1231
ישות קודמת האימפריה הסלג'וקית
סולטנות ג'וריד
ישות יורשת האימפריה המונגולית
שטח בעבר 3,600,000 קמ"ר (נכון ל-1218)

האימפריה הח'ווארזמית שלטה בין השנים 1148–1220 תחת שושלת הח'ווארזם-שאה באזור שהשתרע מצפון מזרח טראנסאוקסניה ועד איראן, אותה כבשה בהדרגה מידי הסלג'וקים ששלטו באזור לפניהם[1]. ח'ווארזם נמצאת באזור הדלתא של אמו-דריה. במהלך ההיסטוריה ח'ווארזם השפיעה מבחינה תרבותית על סביבתה ושלטה על המדבר והרמה בטראנסאוקסניה וח'וראסאן הסובבים אותה. ח'ווארזם הוא אזור מבודד יחסית והחיבור לסביבה הרחוקה נעשה בעיקר באמצעות שיירות מסחר שעברו דרכה אל הוולגה, אל בוכרה ולצפון איראן. בידוד יחסי זה איפשר לאנשי האזור לשמר את זהותם הייחודית[2].

עליית האימפריה לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שליטי ח'ווארזם אימצו לעצמם בתחילת המאה ה-13 את התואר העתיק ח'ווארזם-שאה. שושלת הח'ווארזם-שאה הייתה שושלת צעירה ולא מבוססת יחסית שהחלה עם צאצאיו של האמיר הטורקי שהופקד על שלטון ח'ווארזם במאה ה-11[3]. שושלת ח'ווארזם-שאה עלתה לשלטון לאחר מפלת הסולטאן הסלג'וקי סנג'אר. לזמן קצר הצליח סנג'אר[2] לאחד את האימפריה הפרסית ואת ארצות אמו-דריה תחתיה, אך כדי להשיג את תמיכת ח'ווארזם היה חייב להכיר בח'ווארזם-שאה מחמד הראשון בן אנושתג'ין כוואסל שלו, ולהכיר בו כח'ווארזם-שאה, כלומר כשליט עצמאי על ח'ווארזם[4]. אתסיז ירש את מחמד הראשון והתמרד בסולטאן הסלג'וקי פעמיים, כאשר במרידתו השנייה עודד את הקרא-ח'יטאי למרוד גם כן כדי להסיח את דעתו של הסולטאן. במהלך מרידתו השנייה הצליח אתסיז להשתלט על שטחים סביב ח'ווארזם[5] וב-1141 סנג'אר הוכנע על ידי הקרא-חיטאי. כשנה לפני מותו של אתסיז ב-1157 א-אסרלאן ירש אותו, הרחיב וביסס את האימפריה הח'ווארזמית בעוד כוחם של הסלג'וקים במזרח התפוגג[6]. "עלאא'" א-דין תכש, בנו הבכור, ירש אותו ב-1174 לאחר מאבקי ירושה עם אחיו שמת ב-1193[5]. תכש קיבל לגיטימציה לשלוט על ידי הקרא-חיטאי[6] והצליח לבסס את שלטונו על כל שטחי האימפריה הח'ווארזמית[5]. שיאה של האימפריה הגיע עם יורשו של תכש, "עלאא'" א-דין מחמד השני שירש את תכש בשנת 1200. הוא כבש את טראנסאוקסניה ב-1210, וב-1215 כבש שטחים השייכים כיום לאפגניסטן מהסולטאן הגורידי[3].

הקשרים עם העולם המוסלמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיאה, האימפריה הח'ווארזמית הגיעה עד גבולה של הח'ליפות העבסית[7]. עוד כשתכש ח'ווארזם-שאה היה בשלטון הוא בא במגע עם הח'ליף העבאסי א-נאצר, ששלט בבגדאד[8]. תכש ציפה שהח'ליף יתיחס אליו כפי שהתייחס אל הסולטאן הסלג'וקי לפניו. משסירב הח'ליף החל סכסוך בין השנים שנמשך גם כאשר מחמד השני עלה לשלטון[6]. מחמד השני ביקש לערער את כוחו של הח'ליף, על ידי הסתת השיעים שתחת שליטת הח'ליפות נגד השלטון. המתיחות בין שני השליטים גברה עד כי מחמד השני הוביל צבא לכיוון בגדד אך נאלץ לשוב על עקבותיו בעקבות החורף הקשה בין השנים 18–1217 שהגיע מוקדם מהצפוי[8]. מקורות אחדים מדווחים כי הח'ליף א-נאצר פנה אל המונגולים בבקשה שייתקפו את האימפריה הח'ווארזמית שאיימה עליו[9].

חולשת האימפריה הח'וווארזמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לסכסוך בין הח'ווארזם-שאה לח'ליף, האימפריה הח'ווארזמית סבלה מחולשות נוספות. גודלה של האימפריה היווה מכשול, כיוון שהכיבושים המשמעותיים ביותר של מחמד השני התרחשו לקראת הפלישה המונגולית ועל כן לא היה מספיק זמן לאימפריה להתאחד תחת שלטונו של הח'ווארזם-שאה לפני האיום החיצוני הגדול. חולשה נוספת הייתה היחסים המתוחים של מחמד השני עם אימו, תרכאן ח'אתון, שהייתה מעוניינת שאחיו ירש את תכש. יחסיו עם אימו הובילו לבעיה נוספת: נאמנותו של הצבא. תרכאן ח'אתון הייתה נסיכה לשבט שחי בצפון ח'ווארזם וכוחה בח'ווארזם עצמה היה רב מזה של מחמד השני. צבא האימפריה הח'ווארזמית היה מורכב רובו משכירי חרב מאזור זה ונאמנותם לא הייתה נתונה בהכרח למחמד השני. שאר הצבא הורכב מפרסים שהיו יריבים לשבטים הטורקים להם השתייך הח'ווארזם-שאה. נוסף על כך, לח'ווארזם-שאה היו היתקלויות עם הרשויות הדתיות הסוניות בתוך האימפריה, על כן הוא נטה לתמוך בשיעים בניסיון לקבל מהם לגיטימציה דתית לשלטון[10].

היחסים עם האימפריה המונגולית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1215 שלח הח'ווארזם-שאה שגריר למונגולים שהיו הכוח העולה במזרח, אך לא התרשם מתיאורי שגריריו אודות כוחם של המונגולים. ג'ינגיס חאן היה מעוניין לחדש את נתיב המסחר בין המזרח והמערב ולכן שלח שלושה סוחרים מוסלמים במטרה ליצור קשרי מסחר עם הח'ווארזם-שאה[11]. אף על פי שמחמד השני ראה בסוחרים ששלח ג'ינגיס חאן מרגלים[12] ועל אף שג'ינגיס חאן כינה את הח'ווארזם-שאה כ"בנו" בהודעה ששיגר אליו עמם (מטבע לשון מקובל שכוונתו להפוך להיות וואסל)[11] קיבל מחמד השני את ההסכם[13]. בשנת 1218 שלח ג'ינגיס חאן שיירת סוחרים גדולה לח'ווארזם. כשהגיעה השיירה לאוטרר, השליט המקומי, שחמד את הסחורות ונעלב מהתנהגות הסוחרים, האשים את השיירה בריגול. לאחר שקיבל אישור מהח'ווארזם-שאה, הרג מושל אוטרר את אנשי השיירה והחרים את הסחורה[14]. מושל אוטרר היה אחי אימו של הח'ווארזם-שאה, אשר סרבה להעניש את אחיה על מעשיו[15]. כשהגיעה הידיעה לג'ינגיס חאן, הוא רצה להגיע לפתרון דיפלומטי ודרש מהח'ווארזם-שאה להוציא להורג את השליט שביצע את הטבח ולהחזיר את הסחורות. בתגובה, הח'ווארזם-שאה הרג את אחד משליחיו של ג'ינגיס חאן, בניגוד למוסכמה שלא הורגים שגרירים ושליחים, ואת שני השליחים הנותרים שחרר לאחר שגילח את זקנם לאות השפלה. התנהגות זו של מחמד היוותה עילה למלחמה[14].

נפילת האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הח'ווארזם-שאה לא ניסה להתמודד עם ג'ינגיס חאן בשדה הקרב אף על פי שצבאו היה גדול יותר. הוא כנראה חשש מהתקוממות צבאו כשם שחשש מהמונגולים. הוא חילק את הצבא ליחידות קטנות והציב אותן בערים שונות ברחבי האימפריה[16]. המונגולים כבשו את אוטרר לאחר חמישה חודשי מצור והחריבו את העיר עד היסוד בתגובה לרצח השגרירים. ב-1219 התקדמו המונגולים לבוכרה, מרכז מסחרי ודתי חשוב בטראנסאוקסניה, אך מבוצר פחות מסמרקנד, בירת האימפריה הח'ווארזמית. ג'ינגיס ח'אן הפתיע את הצבא הח'וואריזמי שניסה לברוח, ומשם התקדם לכיוון סמרקנד וכבשה ב-1220 אחרי שמחמד השני ברח מערבה[17]. המונגולים רדפו אחריו עד שמת על אי קטן בים הכספי[16][18] ב-1221[19]. בנו של מחמד השני, ג'לאל א-דין ח'ווארזם-שאה הוביל צבא התנגדות למונגולים כשהצבא המונגולי הראשי נעדר מהאזור. אך לא יצר איום ממשי על המונגולים ושיקום האימפריה נכשל[20]. בעקבות היחלשות צבאו ג'לאל ברח להודו והקים לעצמו כוח צבאי טורקי. במשך שלוש שנים נשאר הח'ווארזם-שאה בהודו עד שנרצח ב-1231 ובכך הסתיימה שושלת הח'ווארזם-שאה[19].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ותרפורד, ג'ק. ג'ינגיס ח'אן. תרגום: בן-ברוך, ברוריה. ישראל: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2010.
  • Biran, Michal. Chinggis Khan. Oxford: Oneworld Publications, 2007.
  • Brockelmann, Carl. History of the Islamic Peoples. Edited by Carl Brocklemann and Moshe Perlmann. Translated by Joel Carmichael and Moshe Perlmann. New York: G.P. Putnam’s sons, 1947.
  • Hodgson, Marshall G S. The Venture of Islam: Conscience and History in a World Civilization: V. 2: The Expansion of Islam in the Middle Periods. Chicago: University of Chicago Press, 1977.
  • Morgan, David. Mediaeval Persia, 1040-1797. London: Longman, 1988. Spuler, Bertold. The Muslim World - Part II: The Mongol Period. Translated by F. R. C. Bagley. Netherlands: Leiden E.J. brill, 1969.
  • Spuler, Bertold. The Muslim World - Part II: The Mongol Period. Translated by F. R. C. Bagley. Netherlands: Leiden E.J. brill, 1969.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Marshall G. S. Hodgson, The Venture of Islam: Conscience and History in a World Civilization: V. 2: The Expansion of Islam in the Middle Periods (Chicago: University of Chicago Press, 1977). p 258
  2. ^ 2.0 2.1 Michal Biran, Chinggis Khan (Oxford: Oneworld Publications, 2007). p 21.
  3. ^ 3.0 3.1 David Morgan, Mediaeval Persia 1040-1797 (London: Longman, 1988). p 48.
  4. ^ Carl Brockelmann, History of the Islamic Peoples, ed. Carl Brocklemann and Moshe Perlmann, trans. Joel Carmichael and Moshe Perlmann (New York: G.P. Putnam’s sons, 1947). p 240
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Carl Brockelmann, History of the Islamic Peoples, ed. Carl Brocklemann and Moshe Perlmann, trans. Joel Carmichael and Moshe Perlmann (New York: G.P. Putnam’s sons, 1947). p 241
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 Michal Biran, Chinggis Khan (Oxford: Oneworld Publications, 2007). P 22
  7. ^ Michal Biran, Chinggis Khan (Oxford: Oneworld Publications, 2007). p 25
  8. ^ 8.0 8.1 Carl Brockelmann, History of the Islamic Peoples, ed. Carl Brocklemann and Moshe Perlmann, trans. Joel Carmichael and Moshe Perlmann (New York: G.P. Putnam’s sons, 1947). p 243-4
  9. ^ Bertold Spuler, The Muslim World - Part II: The Mongol Period, trans. F. R. C. Bagley (Netherlands: Leiden E.J. brill, 1969). p.8
  10. ^ David Morgan, Mediaeval Persia 1040-1797 (London: Longman, 1988). p 49-50
  11. ^ 11.0 11.1 Michal Biran, Chinggis Khan (Oxford: Oneworld Publications, 2007). p 54
  12. ^ Bertold Spuler, The Muslim World - Part II: The Mongol Period, trans. F. R. C. Bagley (Netherlands: Leiden E.J. brill, 1969. p.8
  13. ^ Carl Brockelmann, History of the Islamic Peoples, ed. Carl Brocklemann and Moshe Perlmann, trans. Joel Carmichael and Moshe Perlmann (New York: G.P. Putnam’s sons, 1947). p 246
  14. ^ 14.0 14.1 Michal Biran, Chinggis Khan (Oxford: Oneworld Publications, 2007). p 54-55
  15. ^ ג'ק ותרפורד, ג’ינגיס ח’אן, תרגום: ברוריה בן-ברוך, (ישראל: כנרת, זמורה-ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, 2010). עמ' 160
  16. ^ 16.0 16.1 David Morgan, Mediaeval Persia 1040-1797 (London: Longman, 1988. p 57
  17. ^ Michal Biran, Chinggis Khan (Oxford: Oneworld Publications, 2007). p 57-8
  18. ^ Michal Biran, Chinggis Khan (Oxford: Oneworld Publications, 2007). p 59
  19. ^ 19.0 19.1 Carl Brockelmann, History of the Islamic Peoples, ed. Carl Brocklemann and Moshe Perlmann, trans. Joel Carmichael and Moshe Perlmann (New York: G.P. Putnam’s sons, 1947). p 547
  20. ^ David Morgan, Mediaeval Persia 1040-1797 (London: Longman, 1988). p 58