האישי הוא הפוליטי
"האישי הוא פוליטי", או "הפרטי הוא פוליטי", הוא טיעון פוליטי שהפך למטבע לשון נפוץ. "האישי הוא הפוליטי" מדגיש את ההשפעה של מבנים חברתיים והפוליטיים על הניסיון האישי. מצבים שנחשבו כמצבים אישים, למשל יחסים בין בני זוג, או ההחלטה אם ללדת או להפיל, מושפעים ונקבעים על בסיס נורמות פוליטיות וחברתיות. נושאים שנחשבו כפרטיים ולכן לא מתאימים לדיון בעולם הציבורי, כמו אלימות במשפחה, אמצעי מניעה, אונס וכדומה – הם נושאים שהתנועה הפמיניסטית דורשת שיתקיים בגינם דיון ציבורי והכרעות בתחום הפוליטי.
הטיעון "האישי הוא הפוליטי" שולל את התפיסה הפילוסופית המודרנית של הפרדה בין הספרה הפרטית לציבורית.[1] הבסיס התאורטי להפרדה המודרנית בין פרטי לציבורי הונח על ידי הפילוסוף ג'ון לוק, שטען שקיימים שני סוגים שונים של צרכים אנושיים, המתמלאים באמצעות שני מוסדות שונים ונפרדים: המשפחה והמדינה: הצורך האינטימי, הרגשי והמיני, מנגנונים של עזרה ותמיכה מתמלאים על ידי המשפחה. אלו הם צרכים טבעיים. ואילו הצורך בסדר חברתי, מניעת קונפליקטים ופתרון בעיות מתמלאים על ידי המדינה.[2]
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל פמיניזם | ||
המאמר של קרול האניש[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרול האניש (Carol Hanisch) הייתה פעילה בקבוצה "נשות ניו יורק הרדיקליות" (New York Radical Women), ודמות בולטת בתנועה הפמיניסטית. היא כתבה מאמר על החשיבות הפוליטית של קבוצות להעלאת תודעה פמיניסטית בפברואר 1969 בגיינסוויל, פלורידה.[3] במקור היא כתבה את המאמר עבור Southern Conference Educational Fund,[3] אך הוא פורסם בספר Notes from the Second Year: Women’s Liberation ב-1970
האניש ביקשה להפריך את הרעיון שנושאים כמו מין, מראה חיצוני, הפלות, טיפול בילדים וחלוקת העבודה בין בני זוג הן רק בעיות אישיות, ללא משמעות או השלכות פוליטית. היא רצתה להוכיח שאילו אינן בעיות אישיות אלא סוגיות חברתיות שנשים רבות מתמודדות איתן. היא עודדה נשים להתגבר על האשמה עצמית, לדון על הסוגיות הללו עם נשים אחרות, ולהתארגן באופן קולקטיבי נגד השליטה הגברית בחברה.[3] האניש לא השתמשה בביטוי "האישי הוא הפוליטי" במסה, אך כתבה:
אחד הדברים הראשונים שאנו מגלות בתוך הקבוצות האלה, זה שבעיות אישיות הן בעיות פוליטיות. אין בשלב זה פתרונות אישיים. יש רק פעולה קולקטיבית עבור פתרון קולקטיבי.
המאמר פורסם תחת הכותרת, "האישי הוא פוליטי", בספר Notes from the Second Year: Women’s Liberation ב-1970. נראה שעורכות הספר, שלומית פיירסטון ואן קוד (Anne Koedt), נתנו למאמר את כותרתו המפורסמת,[3] אך לדברי קרי ברץ, עורכות הספר ופמיניסטיות אחרות לא לקחו קרדיט על חיבור האימרה. "במקום זאת," ברץ כתבה, "היא מצטטת מיליוני נשים בשיחות פרטיות וציבוריות, כאילו הביטוי נולד מהחוויות הקולקטיביות של המחברות".[4] המאמר פורסם שוב בספר Radical Feminism: A Documentary Reader.[5]
השימוש הרחב באמרה החל באספות של קבוצות פמיניסטיות רדיקליות עם פרסום המאמר כחלק מביקורת על מבנה המשפחה הגרעינית וערכי המשפחה.[6] האמרה הפכה למטבע לשון ביקורתית של הפמיניזם הרדיקלי, תוכניות ללימודי נשים ופמיניזם בכלל.[7][8] בניגוד לפמיניזם הליברלי שביקש לפלס לנשים מקום במסגרות גבריות (זכות הצבעה, למשל), האמרה האישי הוא הפוליטי שמה זרקור על כך שהמסגרות הגבריות הן אלו שעיצבו את אי השוויון בחברה.
הערות שוליים (באנגלית)[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Kristin A. Kelly, Private Family, Private Individual: John Locke's Distinction Between Paternal and Political Power, Social Theory and Practice, Vol. 28, No. 3, 2002, עמ' 361-380
- ^ John Locke, Two Treatises of Government, Awnsham Churchill, פרק Second Treatise, section 77
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 Hanisch, Carol (January 2006).
- ^ Burch, Kerry T (2012).
- ^ Radical feminism: A documentary reader.
- ^ Angela Harutyunyan, Kathrin Hörschelmann, Malcolm Miles (2009) Public Spheres After Socialism pp.50-1
- ^ "The great trust of radical feminist writing has been directed to the documentation of the slogan 'the personal is political.'"
- ^ "At the heart of Women's Studies and framing the perspective from which it proceeds was the critical insight that 'the personal is political.'"
