פמיניזם ליברלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פמיניזם ליברלי הוא זרם בתנועת הפמיניסטית שמקורו בליברליזם. הפמיניזם הליברלי הוא הזרם הראשון בתיאוריה הפמיניסטית. כחלק מהתפיסה הליברלית, הפמיניזם הליברלי מתמקד ביכולותן של נשים להשיג שיויון באמצעות פעולות ובחירות שלהן. פמיניסטיות ליברליות מדגישות כי כפיפות נשית מושרשת בתוך מנהגים, אמונות, חוקים וצווים שחוסמים את ההשתלבות של נשים במרחב הציבורי[1]. אולם, פעילות מכוונת של נשים וגברים יכולה להוביל לשינוי המצב הקיים. החתירה לשוויון באמצעות עשייה פוליטית ומשפטית על פי ההשקפה הליברלית, ההגנה והקידום של אוטונומיה אזרחית היא תפקיד השמור למדינה. פמיניסטיות ליברליות טוענות כי המדינה יכולה וצריכה להיות בעלת ברית של תנועת נשים בקידום השוויון הנשי[2].

התפתחות החשיבה הפמיניסטית הליברלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבורה של מרי וולסטונקראפט משנת 1792 "ההגנה על זכויות האישה" ("The Vindication of The right of Women") הוא אחד החיבורים הפמיניסטים הפילוסופיים הראשונים. בחיבור זה משיבה וולסטונקראפ להוגי דעות מתחומי הפילוספיה והחינוך שדחו את הרעיון שנשים זכאיות לחינוך והשכלה. היא טענה שנשים צריכות לקבל השכלה בהתאמה למעמדן בחברה הן משום שהן חיוניות לאומה כמחנכות הדורות הבאים ובגלל שנשים הן בנות אדם הזכאיות לאותם זכויות כמו גברים[3]. וולסטונקראפ חושפת כי ההצהרה מתוך הכרזת העצמאות של ארצות הברית ש"כל בני האדם נבראו שווים" (all men are created equal) הלכה למעשה מתייחסת רק לגברים בלבד.

וולסטונקראפט מבקרת את הפילוסף ז'אן-ז'אק רוסו שטוען שנשים לא צריכות לקבל חינוך רציונלי. בחיבור המכונן של רוסו, אמיל, הוא טוען כי החינוך של נשים צריך להתאים לצרכיו של הגבר. חינוכו של הנער, אמיל, צריך להכין אותו להיות אזרח ועל כן עליו להיות בעל חשיבה עצמאית, לפתח תכונות של אומץ ותעוזה וללמוד מגוון רחב של נושאים ואילו חינוכה של הנערה, סופי, צריך להתמקד באמנות, ספרות ובעיקר מלאכות בית. בעוד שרוסו טוען שההבדלים בין נשים לגברים מולדים, וולסטונקראפט טוענת שהם מובנים חברתית. היא תבעה שלילדים וילדות יקבלו את אותו החינוך החל מגיל תשע.

כמאה שנה מאוחר יותר הזוג הפילוספי ג'ון סטיוארט מיל והריט טיילור המשיכו את הדיון בנושא מעמד האישה. ב- 1869 כתבו הזוג את הספר שעבוד האישה (The Subjection of Women). הספר טוען לשוויון בין המינים ועורר סערה גדולה עם פרסומו. הספר מצביעה על מעמדן המשפטי והחברתי הנחות של נשים כסתירה בסיסית לרעיונות של שוויון וזכויות יסוד לפרט. הספר מציג את חוסר הצדק שבשלילת זכויות אזרחיות מנשים ואת הדרכים בהן נמנעות מנשים זכויות בצורה לא רשמית דרך מסורות, מנהגים והרגלים. תפיסות עולם המעלות על נס את הרגישות, העדינות, והחמלה נשית למעשה מדכאות נשים ומדירות אותן. שעבוד נשים לגברים אינו דומה לצורות אחרות של שעבוד במהלך בהיסטוריה, משום שבין נשים ולגברים מתקיימים סוגים רבים של יחסים אינטימיים - הורות, זוגיות, אחים וצאצאים.

העקרון שמנחה את מיל וטיילור הוא עקרון השוויון. יש לתת לנשים חנוך שווה לגברים, אולם חנוך איננו מספיק, השוויון צריך לבוא גם בזכויות אזרח ובהזדמנויות כלכליות שוות. לשם כך יש לאפשר לנשים לצאת לעבוד בכל מקומות העבודה, המקצועות והתפקידים. ביטוי משמעותי לשוויון הוא הזכות לבחור ולהיבחר. נשים צריכות להיבחר גם כדי שיגנו על זכויות של נשים[4].

מיל וטיילור לא היו מהפכנים אלא רפורמיסטים. שניהם האמינו כי צריך לתת לנשים את האפשרות לעבוד מחוץ לבית. אך, אם הן בוחרות ללהתחתן ולהביא ילדים זו אחריותן הבלעדית והראשית. טיילור הניחה שנשים משוחררות לא ירצו להקים משפחה. שניהם לא העלו על דעתם את האפשרות שגברים ייקחו חלק בגידול ילדים וניהול הבית[5].

פעילות פוליטית לקידום זכויות נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתי תנועות פוליטיות השפיעו על הקמת התנועה הפמיניסטית בארצות הברית בתחילת המאה ה-19: תנועת היובש והתנועה לביטול העבדות.

אחת הקבוצות שתמכו בהגבלת מכירה של משקאות אלכוהליים הייתה ארגון הנשים הנוצרי למתינות (Woman's Christian Temperance Union). זהו ארגון הנשים הראשון שהקדיש את פעילותו לשינוי חברתי וכך למעשה איפשר לחברות להיות מעורבות בפעילות פוליטית. ארגון הנשים הנוצרי למתינות טען כי נשים הן הסובלות העיקריות משתיה מופרזת של גברים ודרש שלאישה תהיה את הזכות להתגרש מבעל אלים. כדי שאישה תוכל לעזוב את בעלה עליה להיות מסוגלת לפרנס את עצמה, ולכן התווספו דרישות לחינוך ותעסוקה של נשים, לצד הדרישות לרפורמות בחוקי הגירושים והאפוטרופסות על הילדים[6].

התנועה לביטול העבדות משכה אליה פעילות רבות. נשים שחורות ולבנות הצטרפו לתנועה לביטול העבדות מארגונים דתיים וארגוני רווחה. המניעים של נשים שחרות לביטול העבודות ברורים ואילו נשים לבנות מכל המעמדות הכירו בדמיון בין דיכוי העבדים והדיכוי שלהן כנשים. שתי הקבוצות נחשבו על פי חוק כרכוש הגבר. נשים מצאו בתנועה לביטול העבדות זירה שאפשרה להן להביע את הרעיונות חדשניים כלפי נישואין, גירושין, ואלימות במשפחה[5].

בשנות השלושים של המאה ה-19, אלפי נשים היו מעורבות בתנועה לביטול העבדות. נשים השתמשו בכלים הפוליטיים שעמדו לרשותן: כתיבת מאמרים בעיתונים נגד עבדות, הפצת מידע, החתמת עצומות ומסירת עתירות הקוראות לביטול העבדות לחברי קונגרס. חלק מהנשים הפכו מנהיגות בולטות בתנועה לביטול העבדות., למשל סוזן ב. אנתוני, אליזבת קיידי סטנטון ג'וליה וורד האו ואחרות. אנג'לינה גרימקה (Grimké) ושרה מור גרמיקה התפרסמו בזכות נאומים מול קהל מעורב (נשים וגברים) למען ביטול העבדות. אנשי דת גינו את האחיות גרימקה פעולתן הרדיקלית, נאומים מול קהל מעורב. כתוצאה מכך, בנוסף לפעילותן למען ביטול העבדות הן הפכו לפעילות למען זכויות נשים.

הקמת התנועה לזכויות הנשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתאריכים 19–20 ביולי 1848 בסנקה פולס ניו יורק התקיים הכנס שנחשב האירוע המכונן של תנועת הנשים בארצות הברית - ועידת סנקה פולס. בכנס השתתפו 300 איש ואישה והוא אורגן על ידי אליזבת קיידי סטנטון, לוקרישה מוט (Lucretia Mott) ונשים מהתנועה הקווייקרית שהתגוררו באזור. סטנטון והמארגנות המקומיות הציגו לבאי הכנס שני מסמכים: הצהרת עמדות ורשימת החלטות לדיון. הכנס הסתיים בהצהרה עליה חתמו 68 נשים ו-32  גברים. ההצהרה מתכתבת עם הכרזת העצמאות האמריקאית: "אנו מתייחסים לאמיתות הבאות כמובנות מאליהן: שכל הגברים והנשים נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולחיפוש אחר האושר"[7]. ההצהרה פורסמה בעיתונות ועוררה הדים רבים ולמעשה פתחה את הדיון הציבורי בנושא זכויות נשים[8]. אחת לשנה נערך כינוס של התנועה לזכויות הנשים עד לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית ב- 1861.  

עם סיום מלחמת האזרחים (1865) תומכי התנועה לביטול העבודות והתנועה לזכויות הנשים איחדו כוחות בדרישה משותפת לזכויות בחירה לאפרו-אמריקאים ונשים. האגודה האמריקאית לשוויון זכויות  (American Equal Rights Association). אליזבת קיידי סטנטון ופדריק דאגלס היו יושבי ראש משותפים של התנועה. במקביל להקמה של התנועה המשותפת סטנטון הקימה ביחד עם סוזן ב. אנטוני את האגודה הלאומית למען זכות הצבעה לנשים (The National Woman Suffrage Association). ולוסי סטון הקימה את  האגודה האמריקנית לזכויות הצבעה לנשים (The American Woman Suffrage Association). הסיבות להקמת ארגון נפרד היו חילוקי הדעות פילוסופיים בנוגע למקומם של ארגונים דתיים בדיכוי נשים וכן חוסר הסכמה בנוגע לדרך המאבק בנושא זכות ההצבעה. הלכה למעשה, התנועה לזכויות נשים בארצות הברית התפלגה[5].   

במובנים רבים האגודה הלאומית למען זכות הצבעה לנשים הייתה יותר מהפכנית והובילה אגנדה פמיניסטית רדקילית יותר. בעוד שהאגודה האמריקנית לזכויות הצבעה לנשים הוביל קו יותר רפורמיסטי. ב-1890 שני הארגונים התאחדו תחת האגודה האמריקאית הלאומית למען זכות הצבעה לנשים (National American Women Suffrage Association). הארגון פעל במלוא המרץ בעיקר בסוגיית זכות ההצבעה לנשים. אחרי 72 שנות מאבק, ב- 1920, זכו אזרחיות בארצות הברית בזכות ההצבעה[5].   

שינוי בחקיקה אך לא חברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי מאה שנה תנועת הנשים בארצות הברית השיגה את מרבית הדרישות עליהן נלחמה: הזכות לבחור ולהיבחר, זכויות קניין, רכישת השכלה השתלבות נשים בשוק העבודה ומעמדן בתא המשפחתי. אולם, בפועל הישגים אלו לא השפיעו על חייהן של מרבית הנשים בארצות הברית. נשים היו מיעוט ממקבלי ההחלטות, רק 38% מהנשים בארה"ב עבדו בשנות השישים ומרביתן במקצועות נשיים, הקצבאות הילדים לא אפשרו עצמאות כלכלית של נשים בעקבות גירושין[9]. החקיקה לא הובילה לשינוי במעמדן של נשים בחברה. הצפייה מנשים הייתה להתחתן, להקים משפחה ולנהל משק בית[10].

לתקופה קצרה, במהלך מלחמת העולם השנייה, נשים נקראו לקחת חלק במאמץ המלחמתי. נשים היו מעורבות משימות רבות בהן לא הייתה דריסת רגל לנשים לפני כן. המלחמה הגלובלית יצירה דחיפות לגיוס האוכלוסייה, בכלל זה נשים, לבלתי נמנעת, לטובת המאמץ המלחמתי. עם סיום המלחמה, נשים נדרשו לעזוב את המשרות לטובת הגברים.

ב- 1964 נחקק חוק זכויות האזרח האמריקאי, הסעיף השביעי של החוק אסר אפליה בתעסוקה על בסיס מין, גזע, צבע או מקום מגורים. איסור האפליה על בסיס מין נכנס רק לאחר שאליס פול, פול מארי ופמיניסטיות אחרות פעלו נמרצות בנושא[11]. אולם, רק באמצעות בית המשפט, לעתים, נשמרה ההוראה לאיסור אפליה על בסיס מין.

עקרונות הפמיניזם הליברלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פמיניזם ליברלי גורס כי נשים צריכות ליהנות משוויון ואוטונומיה אישיים. כלומר, נשים צריכות לחיות על פי בחירתן. המדינה והחברה צריכות לייצר מנגנונים שיאפשרו להן לחיות על בחירות אלו. על פי השקפה זו, תנועת נשים צריכה לפעול על מנת לזהות ולקדם תנאים אלה. חשיפת התנאים הללו צריך להיעשות בזהירות רבה ומתוך הכרה בשונות הרבה בין נשים. אולם יש תנאי בסיס שחברה צריכה לקיים:

  • חיים ללא אלימות או איום באלימות: אלימות או איום באלימות פוגע ומערר נשים בדרכים רבות. זוהי פגיעה בגוף, בנפש ובכבוד האישה כאדם. אלימות מכפיפה נשים, מצמצת את המרחב הפיזי בו הן יכולות לנוע, מערערת את הביטחון ויוצרת איום ממשי על חייהן. הספרות הפמיניסטית על אלימות נגד נשים מתארת ומתעדת את התפקיד המרכזי שיש לאיום באלימות ואלימות בהגבלת השוויון והאוטונומיה של נשים. שחרור ממגבלות שיצרו חוקים פטרנליסטיים ופטריארכליים[12][13].
  • שחרור ממגבלות חוק פטרנליסטי ומוסר פטריארכלי: חוקים פטרוניים ופטריארכליים מגבילים את ההזדמנויות של נשים בנימוק שהן לטובת נשים. למשל, חוקים המגבילים תעסוקת נשים משום שמקצוע מסוים, שעות עבודה או מיקום הפעילות לכאורה אינם מתאמים לנשים. דרך אחרת בה חוק מגביל נשים על בסיס מוסרי. למשל חוקים האוסרים הפלות; חוקים שאינם מכירים מכירים ואף אוסרים זהויות מגדריות ומיניות שאינן הטרוסקסואליות מונוגמיות[12][14][15].
  • שוויון הזדמנויות: הפמיניזם הליברלי גורס כי לנשים צריכה להיות גישה שווה להזדמנויות. גישה של נשים להזדמנויות, לעתים קרובות ושלא בצדק, מוגבלות בשל מצוקה כללית, העדר נגישות למידע והכרות עם ההזדמנויות שעשויות להיות פתוחות בפניהן. מקור נוסף לפגיעה בשוויון בהזדמנויות הוא סטראוטיפים ואפליה על בסיס מיני ומגדרי בתחום החינוך והתעסוקה[16][17].
  • היכולת להעריך הזדמנויות ולדמיין חיים אחרים: חלק מההוגות הליברליות הצביעו גם על תנאים פסיכולוגים המגבילים נערות ונשים. ללא יכולת להעריך הזדמנויות ואפשרויות לשינוי ועל בסיסם לדמיין חיים אחרים, אי אפשר לומר באופן משמעותי יש לנשים אפשרויות אחרות מאשר הסטטוס קוו. למשל אם אישה לא יכולה לדמיין את עצמה כבעלת מקצוע, היא עשויה לקבל כעובדה שלא מאפשרים לה ללמוד[18].

אוטונומיה אישית והמדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאוריה הפמיניסטית הליברלית טוענת כי מוסדות המדינה הם הגופים שצריכים לייצר את התשתיות לשינוי היחס לנשים ולאכוף אותן.

פמיניסטיות ליברליות טוענות כי המדינה חייבת להגן על נשים מפני אלימות ביעילות, בכל מקום (מרחב פרטי או ציבורי) בו האלימות המתרחשת[17]. כמו כן הן טוענות כי חוקים מפלים מהווים שימוש לא הוגן בכוח המדינה. חוקים כאלו מאפשרים לאחרים לשלוט  באורך חיים של נשים בידי אחרים ובאמצעותן להסליל נשים לתוך מסלולי חיים מוכוונים. הדוגמה הבולטת לחוקים כאלו הם חוקים המגבילים להפלות מלאכותיות. האיסור על נשים לבחור להפיל לוקח מנשים את הזכות לבחור כיצד לנהוג בגופן ולתכנן את עתידן[15][19]. כמו כן, פמיניסטיות ליברליות מדגישות שאסור למדינה להעדיף מבנה משפחתי אחד על פני אחר[20].

תחום משמעותי נוסף בו למדינה יש יכולת להתערב בו על מנת ליצור שיווין הוא שוק העבודה. מבנה שוק העבודה מתעלם מהתפקידים הנוספים שיש לעובדים ועובדות כהורים ומטפלים של בני משפחה אחרים. המדינה צריכה להבטיח חופשת לידה מסובסדת על ידי המדינה, מעונות יום באיכות גבוהה, ושעות עבודה גמישות[21]. העדר התנאים הללו ונוספים מובילים לכך שאחד מבני הזוג, לרוב האישה, עובד במשרה חלקית שברוב המקרים פחות מתגמלת כלכלית[15].

אוטונומיה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

זרם נוסף בתאוריה הפמיניסטית הליברלית שם דגש על עצמאות פוליטית. כלומר, לקחת חלק בהגדרת התנאים הפוליטיים. חלק מההוגות מתבססות על תאוריה פוליטית הסכמית (Contractualism) הטוענת כי המדינה צריכה להבטיח שהמבנה החברתי מבוסס על חוזה חברתי המכבד ומגן על נשים, כגברים. אחרות טוענות שהלגיטימיות של שלטון דמוקרטי מבוסס על הרעיון של האזרחים לוקחים חלק בתהליך הדמוקרטי וכלל זה שילובן של נשים במוקדי קבלת החלטות, בגופים הנבחרים ועשייה הציבורית בכלל.

קריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ללמוד פמיניזם: מקראה. מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטית. כתר (מגדרים) 2006

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ג'ון סטיוארט מיל, שעבוד האשה, תרגום: שונמית ליפשיץ, רסלינג, 2009 (1869)
  2. ^ Amy R. Baehr (1 בינואר 2013). Liberal Feminism (מהדורה Winter 2013). 
  3. ^ האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים ולחקר המגדר, ללמוד פמיניזם מקראה, מגדרים. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, פרק הגנה על זכויות האישה 1792, עמ' 18-30
  4. ^ ג'ון סטיוארט מיל, שעבוד האשה, תרגום: שונמית ליפשיץ, רסלינג, 2009 (1869)
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 Tong, Rosemarie, Feminist Thought: A Comprehensive Introduction, Westview Press, 19809, פרק Chepter One: Liberal Feminism
  6. ^ Jed Dannenbaum, The Origins of Temperance Activism and Militancy among American Women, Journal of Social History, Vol. 15, No. 2
  7. ^ האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים, ללמוד פמיניזם:מקראה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, פרק הצהרת עמדות - אליזבת קיידי סטנטון, עמ' 33-36
  8. ^ Judith Wellman, The Road to Seneca Falls: Elizabeth Cady Stanton and the First Woman's Convanstion, University of Illinois Press, 2004, עמ' 192
  9. ^ Gail Collins, When Everything Changed: The Amazing Journey of American Women from 1960 to the Present, Little, Brown and Company, 2009
  10. ^ Coontz, Stephanie (7 במאי 2011). "When We Hated Mom". The New York Times. ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-26 באוגוסט 2016. 
  11. ^ Feminism and the 1964 Civil Rights Act, Women AdvaNCe, ‏2014-07-02
  12. ^ 12.0 12.1 אורית קמיר, כבוד אדם וחוה - פמיניזם ישראלי, משפטי וחברתי, כרמל, 2007
  13. ^ Brison, Susan, Outliving Oneself: Trauma, Memory and Personal Identity, Meyers, עמ' 12-39
  14. ^ Cornell, Drucilla, At the Heart of Freedom: Feminism, Sex, and Equality, Princeton: Princeton University Press, 1998
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 אורית קמיר, פמיניזם, זכויות ומשפט, משרד הביטחון, 2007
  16. ^ הימיין-רייש, נעמי ; שפרמן, קרין תמר, האם קיים שיוויון מגדרי הלכה למעשה בישראל?, פרלמנט, 57, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2008
  17. ^ 17.0 17.1 שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם :1
  18. ^ MacKenzie, Catriona, Relational Autonomy: Feminist Perspectives on Autonomy, Agency and the Social Self, Oxford University Press, 1999, פרק Imagining Oneself Otherwise
  19. ^ דלילה עמיר, "אחראית", ״מחויבת״ ו״נבונה״ כינון נשיות ישראלית בוועדות להפסקת הריון, תיאוריה וביקורת, 7, 1995
  20. ^ Linda C. McClain, Love, Marriage, and the Baby Carriage: Revisiting the Channelling Function of Family Law, Cardozo Law Review, Social Science Research Network, 2007-04-12
  21. ^ סילביה הולט אן, חיים ששווים פחות, עם עובד, 1990