פמיניזם ליברלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פמיניזם ליברלי הוא זרם בתנועת הפמיניסטית המבוסס על רעיונות של התנועה הליברלית. הפמיניזם הליברלי מאמין כי נשים שוות לגברים ויש ביכולתן לפעול לקידום שוויון באמצעות פעולות ובחירות שלהן. פמיניזם ליברלי טוען שהחברה מחזיקה באמונה הכוזבת כי נשים הן, מטבען, לא שוות אינטלקטואלית ופיזית לגברים. לכן, החברה נוטה להפלות נשים בין היתר באקדמיה, בשוק העבודה ובמרחב הציבורי בכלל. פמיניסטיות ליברליות מדגישות כי כפיפות נשית מושרשת בתוך מנהגים, אמונות, חוקים וצווים שחוסמים את ההשתלבות של נשים במרחב הציבורי. החתירה לשוויון באמצעות עשייה פוליטית ומשפטית‏[1]. על פי ההשקפה הליברלית, ההגנה והקידום של אוטונומיה אזרחית היא תפקיד השמור למדינה. פמיניסטיות ליברליות טוענות כי המדינה יכולה וצריכה להיות בעלת ברית של תנועת נשים בקידום השוויון הנשי‏[2].

התפתחות החשיבה הפמיניסטית הליברלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבורה של מרי וולסטונקראפט משנת 1792 "ההגנה על זכויות האישה" ("The Vindication of The right of Women") הוא אחד החיבורים הפמיניסטים הפילוסופיים הראשונים. בחיבור זה משיבה וולסטונקראפ להוגי דעות מתחומי הפילוספיה והחינוך שדחו את הרעיון שנשים זכאיות לחינוך והשכלה. היא טוענת כי נשים צריכות לקבל השכלה בהתאמה למעמדן בחברה משום שהן חיוניות לאומה כמחנכות הדורות הבאים. היא טוענת כי נשים הן בנות אדם הזכאיות לאותם זכויות כמו גברים[3]. וולסטונקראפ חושפת כי ההצהרה מתוך הכרזת העצמאות של ארצות הברית ש"כל בני האדם נבראו שווים" (all men are created equal) הלכה למעשה מתייחסת רק לגברים בלבד.

וולסטונקראפט מבקרת את הפילוסף ז'אן-ז'אק רוסו שטוען שנשים לא צריכות לקבל חינוך רציונלי. בחיבור המכונן של רוסו, אמיל, הוא טוען כי החינוך של נשים צריך להתאים לצרכיו של הגבר. חינוכו של הנער, אמיל, צריך להכין אותו להיות אזרח ועל כן עליו להיות בעל חשיבה עצמאית, לפתח תכונות של אומץ ותעוזה וללמוד מגוון רחב של נושאים ואילו חינוכה של הנערה, סופי, צריך להתמקד באמנות, ספרות ובעיקר מלאכות בית. בעוד שרוסו טוען שההבדלים בין נשים לגברים מולדים, וולסטונקראפט טוענת שהם מובנים חברתית. היא תבעה שלילדים וילדות יקבלו את אותו החינוך החל מגיל תשע.

כמאה שנה מאוחר יותר הזוג הפילוספי ג'ון סטיוארט מיל והריט טיילור המשיכו את הדיון בנושא מעמד האישה. ב- 1869 כתבו הזוג את הספר שעבוד האישה (The Subjection of Women). הספר טוען לשוויון בין המינים ועורר סערה גדולה עם פרסומו. הספר מצביעה על מעמדן המשפטי והחברתי הנחות של נשים כסתירה בסיסית לרעיונות של שוויון ולהגנה על זכויות יסוד. הספר מציג את חוסר הצדק שבשלילת זכויות אזרחיות מנשים ואת הדרכים בהן נמנעות מנשים זכויות בצורה לא רשמית דרך מסורות, מנהגים וההרגלים. תפיסות עולם המעלות על נס את הגישות, העדינות, והחמלה נשית למעשה מדכאים נשים ומדירים אותן. שעבוד נשים לגברים אינו דומה לצורות אחרות של שעבוד במהלך בהיסטוריה, משום שבין נשים ולגברים מתקיימים סוגים רבים של יחסים אינטימיים - אבות, בני זוג, אחים או בנים.

העקרון שמנחה את מיל וטיילור הוא עקרון השוויון. יש לתת לנשים חנוך שווה לגברים, אולם חנוך איננו מספיק. השוויון צריך לבוא גם בזכויות אזרח ובהזדמנויות כלכליות שוות. לשם כך יש לאפשר לנשים לצאת לעבוד בכל מקומות העבודה, המקצועות והתפקידים והתעסוקות. ביטוי משמעותי לשוויון הוא הזכות לבחור ולהיבחר. נשים צריכות להיבחר גם כדי שיגנו על זכויות של נשים.[4]

מיל וטיילור לא היו מהפכנים אלא רפורמיסטים. שניהם האמינו כי צריך לתת לנשים את האפשרות לעבוד מחוץ לבית. אך, אם הן בוחרות ללהתחתן ולהביא ילדים זו אחריותן הבלעדית והראשית. טיילור הניחה שנשים משוחררות לא ירצו להקים משפחה. שניהם לא העלו על דעתם את האפשרות שגברים ייקחו חלק בגידול ילדים וניהול הבית[5].

פעילות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתי תנועות פוליטיות השפיעו על הקמת התנועה הפמיניסטית בארצות הברית בתחילת המאה ה-19: תנועת היובש והתנועה לביטול העבדות.

אחת הקבוצות שתמכו בחוק היובש הייתה ארגון הנשים הנוצרי למתינות (Woman's Christian Temperance Union). הארגון היה ארגון הנשים הראשון שהקדיש את פעילותו לשינוי חברתי וכך למעשה איפשר לפעילות הזדמנות להיות מעורבות בפעילות פוליטית. ארגון הנשים הנוצרי למתינות טען כי נשים הן הסובלות העיקריות מהשכרות של הגברים ודרש שלאישה תהיה את הזכות להתגרש מבעל אלים. כדי שאישה תוכל לעזוב את בעלה עליה להיות מסוגלת לפרנס את עצמה, ולכן התווספו דרישות לחינוך ותעסוקה של נשים, לצד הדרישות לרפורמות בחוקי הגירושים והאפוטרופסות על הילדים[6].

נשים שחורות ולבנות הצטרפו לתנועה לביטול העבדות מארגונים דתיים וארגוני רווחה. המניעים של נשים שחרות לביטול העבודות ברורים ואילו נשים לבנות מכל המעמדות הכירו בדמיון בין הדיכוי של עבדים והדיכוי שלהן כנשים. שתי הקבוצות נחשבו על פי חוק כרכוש הגבר. נשים מצאו בתנועה לביטול העבדות זירה שאפשרה להן להביע את הרעיונות חדשניים כלפי נישואין, גירושין, ואלימות במשפחה[5].

בשנות השלושים של המאה ה-19, אלפי נשים היו מעורבות בתנועה לביטול העבדות. נשים כתבו מאמרים בעיתונים נגד עבדות, הפיצו מידע, החתימו על עצומות ומסרו עתירות לחברי קונגרס הקוראות לביטול העבדות. חלק מהנשים הפכו מנהיגות בולטות בתנועה לביטול העבדות. אנג'לינה גרימקה (Grimké) ושרה מור גרמיקה התפרסמו בזכות נאומים מול קהל מעורב (נשים וגברים) למען ביטול העבדות. אנשי דת גינו את האחיות גרימקה פעולתן הרדיקלית, נאומים מול קהל מעורב. כתוצאה מכך, בנוסף לפעלותן למען ביטול העבדות הן הפכו לפעילות למען זכויות נשים.

הקמת התנועה לזכויות הנשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתאריכים 19-20 ביולי 1848 בסנקה פולס ניו יורק התקיים הכנס שנחשב האירוע המכונן של תנועת הנשים בארצות הברית - כינוס סנקה פולס. בכנס השתתפו 300 איש ואישה והוא אורגן על ידי אליזבת קיידי סטנטון, לוקרציה מוט (Lucretia Mott) ונשים מתנועה הקווייקרית שהתגוררו במקום. סטנטון והמארגנות המקומיות הציגו לבאי הכנס שני מסמכים: הצהרת עמדות ורשימת החלטות לדיון. הכנס הסתיים בהצהרה עליה חתמו 68 נשים ו-32  גברים. ההצהרה מתכתבת עם הכרזת העצמאות האמריקאית: "אנו מתייחסים לאמיתות הבאות כמובנות מאליהן: שכל הגברים והנשים נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולחיפוש אחר האושר"[7]. ההצהרה פורסמה בעיתונות ועוררה הדים רבים ולמעשה פתחה את הדיון הציבורי בנושא זכויות נשים[8]. אחת לשנה נערך כינוס של התנועה לזכויות הנשים עד לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית ב- 1861.  

עם סיום מלחמת האזרחים תומכי התנועה לביטול העבודות והתנועה לזכויות הנשים איחדו כוחות בדרישה משותפת לזכויות בחירה לשחורים ונשים. הם הקימו את האגודה לשוויון זכויות (Equal Rights Association). אליזבת קיידי סטנטון ופדריק דאגלס היו יושבי ראש משותפים של התנועה. במקביל להקמה של התנועה המשותפת סטנטון הקימה ביחד עם סוזן ב. אנטוני את האגודה הלאומית למען זכות הצבעה לנשים (The National Woman Suffrage Association). במקביל לוסי סטון הקימה את  האגודה האמריקנית לזכויות הצבעה לנשים (The American Woman Suffrage Association). הסיבות להקמת ארגון נפרד היו חילוקי הדעות פילוסופיים בנוגע לחלקם של ארגוני נשים דתיים בדיכוי נשים. הלכה למעשה, התנועה לזכויות נשים בארצות הברית התפלגה[5].   

במובנים רבים האגודה הלאומית למען זכות הצבעה לנשים הייתה יותר מהפכנית והובילה אגנדה פמיניסטית רדקילית יותר. בעוד שהאגודה האמריקנית לזכויות הצבעה לנשים הוביל קו יותר רפורמיסטי. ב-1890 שני הארגונים התאחדו תת-האגודה הלאומית האמריקנית למען זכות הצבעה לנשים National American Women Suffrage Association). הארגון פעל במלוא המרץ רק בסוגיית זכות ההצבעה לנשים. אחרי 72 שנות מאבק זכו נשים בארצות הברית בזכות ההצבעה[5].   

עקרונות הפמיניזם הליברלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פמיניזם ליברלי גורס כי נשים צריכות ליהנות משוויון ואוטונומיה אישיים. כלומר, נשים צריכות לחיות על פי בחירתן. המדינה והחברה צריכות לייצר מנגנונים שיאפשרו להן לחיות על בחירות אלו. על פי השקפה זו, תנועת נשים צריכה לפעול על מנת לזהות ולקדם תנאים אלה. חשיפת התנאים הללו צריך להיעשות בזהירות רבה ומתוך הכרה בשונות הרבה בין נשים. אולם יש תנאי בסיס שחברה צריכה לקיים:

  • חיים ללא אלימות או איום באלימות: אלימות או איום באלימות פוגע ומערר נשים בדרכים רבות. זוהי פגיעה בגוף, בנפש ובכבוד האישה כאדם. אלימות מכפיפה נשים, מצמצת את המרחב הפיזי בו הן יכולות לנוע, מערערת את הביטחון וכמובן יוצרת איום ממשי על חייהן. הספרות הפמיניסטית על אלימות נגד נשים מתארת ומתעדת את התפקיד המרכזי שיש לאיום באלימות ואלימות בהגבלת השוויון והאוטונומיה של נשים. שחרור ממגבלות שיצרו חוקים פטרנליסטיים ופטריארכליים‏[9][10].
  • שחרור ממגבלות חוק פטרנליסטי ומוסר פטריארכלי: חוקים פטרוניים ופטריארכליים מגבילים את ההזדמנויות של נשים בנימוק שהן לטובת נשים. למשל, חוקים המגבילים תעסוקת נשים משום שמקצוע מסוים, שעות עבודה או מיקום הפעילות לכאורה אינם מתאמים לנשים. דרך אחרת בה חוק מגביל נשים על בסיס מוסרי. למשל חוקים האוסרים הפלות; חוקים שאינם מכירים מכירים ואף אוסרים זהויות מגדריות ומיניות שאינן הטרוסקסואליות מונוגמיות[9][11][12].
  • שוויון הזדמנויות: הפמיניזם הליברלי גורס כי לנשים צריכה להיות גישה שווה להזדמנויות. גישה של נשים להזדמנויות, לעתים קרובות ושלא בצדק, מוגבלות בשל מצוקה כללית, העדר נגישות למידע והכרות עם ההזדמנויות שעשויות להיות פתוחות בפניהן. מקור נוסף לפגיעה בשוויון בהזדמנויות הוא סטראוטיפים ואפליה על בסיס מיני ומגדרי בתחום החינוך והתעסוקה‏[13][1].
  • היכולת להעריך הזדמנויות ולדמיין חיים אחרים: חלק מההוגות הליברליות הצביעו גם על תנאים פסיכולוגים המגבילים נערות ונשים. ללא יכולת להעריך הזדמנויות ואפשרויות לשינוי ועל בסיסם לדמיין חיים אחרים, אי אפשר לומר באופן משמעותי יש לנשים אפשרויות אחרות מאשר הסטטוס קוו. למשל אם אישה לא יכולה לדמיין את עצמה כבעלת מקצוע, היא עשויה לקבל כעובדה שלא מאפשרים לה ללמוד.‏[14]

אוטונומיה אישית והמדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאוריה הפמיניסטית הליברלית טוענת כי מוסדות המדינה הם הגופים שצריכים לייצר את התשתיות לשינוי היחס לנשים ולאכוף אותן.

פמיניסטיות ליברליות טוענות כי המדינה חייבת להגן על נשים מפני אלימות ביעילות, בכל מקום (מרחב פרטי או ציבורי) בו האלימות המתרחשת‏[1]. כמו כן הן טוענות כי חוקים מפלים מהווים שימוש לא הוגן בכוח המדינה. חוקים כאלו מאפשרים לאחרים לשלוט  באורך חיים של נשים בידי אחרים ובאמצעותן להסליל נשים לתוך מסלולי חיים מוכוונים. הדוגמה הבולטת לחוקים כאלו הם חוקים המגבילים להפלות מלאכותיות. האיסור על נשים לבחור להפיל לוקח מנשים את הזכות לבחור כיצד לנהוג בגופן ולתכנן את עתידן‏[12][15]. כמו כן, פמיניסטיות ליברליות מדגישות שאסור למדינה להעדיף מבנה משפחתי אחד על פני אחר‏[16].

תחום משמעותי נוסף בו למדינה יש יכולת להתערב בו על מנת ליצור שיווין הוא שוק העבודה. מבנה שוק העבודה מתעלם מהתפקידים הנוספים שיש לעובדים ועובדות כהורים ומטפלים של בני משפחה אחרים. המדינה צריכה להבטיח חופשת לידה מסובסדת על ידי המדינה, מעונות יום באיכות גבוהה, ושעות עבודה גמישות‏[17]. העדר התנאים הללו ונוספים מובילים לכך שאחד מבני הזוג, לרוב האישה, עובד במשרה חלקית שברוב המקרים פחות מתגמלת כלכלית‏[12].

אוטונומיה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

זרם נוסף בתאוריה הפמיניסטית הליברלית שם דגש על עצמאות פוליטית. כלומר, לקחת חלק בהגדרת התנאים הפוליטיים. חלק מההוגות מתבססות על תאוריה פוליטית הסכמית (Contractualism) הטוענת כי המדינה צריכה להבטיח שהמבנה החברתי מבוסס על חוזה חברתי המכבד ומגן על נשים, כגברים. אחרות טוענות שהלגיטימיות של שלטון דמוקרטי מבוסס על הרעיון של האזרחים לוקחים חלק בתהליך הדמוקרטי וכלל זה שילובן של נשים במוקדי קבלת החלטות, בגופים הנבחרים ועשייה הציבורית בכלל.

התארגנות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1848 התכנסה בסנקה פולס במדינת ניו-יורק ועידת הנשים הראשונה. מועד זה נחשב למועד שבו הוקמה התנועה האמריקאית לשחרור האישה. העיקרון שהנחה את הוועידה היה העיקרון שהאישה נבראה שווה לגבר ולפיכך זכאית ליהנות מזכויות דומות. בראש התנועה עמדה אליזבת קיידי סטנטון.

מ-1848 התקיימה תנועה רשמית פמיניסטית שתיעלה את עיקר פעילותה לקבלת זכות הבחירה – אותה קיבלו הנשים ב-1920אנגליה זו התקבלה ב-1928). הישג זה נקבע בעקבות מאבק גדול וקשה, שכן זכות הבחירה נחשבה לכוח החברתי המשמעותי ביותר. לאחר קבלתה חלה ירידת מתח במאבק הפמיניסטי, שכמעט והוביל להעלמת התנועה.

בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר חיילים רבים פינו את מקומות העבודה, התרחש תהליך העצמה של נשים, שנקראו להתגייס למשק על מנת להצילו. כאשר נסתיימה המלחמה, נדרשו הנשים לפנות את מקומן לגברים, וכך עד תחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 התנועה הפמיניסטית האמריקאית סבלה משפל בפעילותה.

קריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ללמוד פמיניזם: מקראה. מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטית. כתר (מגדרים) 2006

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 Tong, Rosemarie, Feminist Thought: A Comprehensive Introduction., Oxon, United Kingdom: Unwin Human LTD, 1989, פרק chapter1
  2. ^ ‎‎‎Amy R. Baehr‎‎ (1 בינואר 2013). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎Liberal Feminism‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎ (Winter 2013 ed.)‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  3. ^ האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים ולחקר המגדר, ללמוד פמיניזם מקראה, מגדרים. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, פרק הגנה על זכויות האישה 1792, עמ' 18-30
  4. ^ ג'ון סטיוארט מיל, שעבוד האשה, תרגום: שונמית ליפשיץ, רסלינג, 2009 (1869)
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 Tong, Rosemarie, Feminist Thought: A Comprehensive Introduction, Westview Press, 19809, פרק Chepter One: Liberal Feminism
  6. ^ Jed Dannenbaum, The Origins of Temperance Activism and Militancy among American Women, Journal of Social History, Vol. 15, No. 2
  7. ^ האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים, ללמוד פמיניזם:מקראה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, פרק הצהרת עמדות - אליזבת קיידי סטנטון, עמ' 33-36
  8. ^ Judith Wellman, The Road to Seneca Falls: Elizabeth Cady Stanton and the First Woman's Convanstion, University of Illinois Press, 2004, עמ' 192
  9. ^ 9.0 9.1 אורית קמיר, כבוד אדם וחוה - פמיניזם ישראלי, משפטי וחברתי, כרמל, 2007
  10. ^ Brison, Susan, Outliving Oneself: Trauma, Memory and Personal Identity, Meyers, עמ' 12-39
  11. ^ Cornell, Drucilla, At the Heart of Freedom: Feminism, Sex, and Equality, Princeton: Princeton University Press, 1998
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 אורית קמיר, פמיניזם, זכויות ומשפט, משרד הביטחון, 2007
  13. ^ הימיין-רייש, נעמי ; שפרמן, קרין תמר, האם קיים שיוויון מגדרי הלכה למעשה בישראל?, פרלמנט, 57, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2008
  14. ^ MacKenzie, Catriona, Relational Autonomy: Feminist Perspectives on Autonomy, Agency and the Social Self, Oxford University Press, 1999, פרק Imagining Oneself Otherwise
  15. ^ דלילה עמיר, "אחראית", ״מחויבת״ ו״נבונה״ כינון נשיות ישראלית בוועדות להפסקת הריון, תיאוריה וביקורת, 7, 1995
  16. ^ Linda C. McClain, Love, Marriage, and the Baby Carriage: Revisiting the Channelling Function of Family Law, Cardozo Law Review, Social Science Research Network, 2007-04-12
  17. ^ סילביה הולט אן, חיים ששווים פחות, עם עובד, 1990