הארי נילסון

הארי נילסון
Harry Nilsson

לידה	15 ביוני 1941 ברוקלין, ניו יורק, ארצות הברית
פטירה	15 בינואר 1994 (בגיל 52) אגורה הילס, קליפורניה, ארצות הברית
מקום קבורה	בית קברות ואלי אוקס
שם לידה	Harry Edward Nilsson III
מדינה	ארצות הברית
מוקד פעילות	ארצות הברית
השכלה	Daniel Murphy High School
תקופת פעילות	מ-1958
סוגה	רוק, סאנשיין פופ, בריל בילדינג, רוק פסיכדלי, רוק קל, בארוק פופ, מוזיקת פופ
סוג קול	טנור
שפה מועדפת	אנגלית
כלי נגינה	גיטרה, פסנתר, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
חברת תקליטים	טאוור רקורדס, RCA ויקטור, מיוזיקור רקורדס, מרקורי רקורדס, RCA רקורדס, פוליגראם
מספר ילדים	7
פרסים והוקרה	פרס גראמי לביצוע סולו הפופ הגברי הטוב ביותר (1970) פרס גראמי לביצוע סולו הפופ הגברי הטוב ביותר (1973)
פרופיל ב-IMDb
www.harrynilsson.com

הארי אדוארד נילסון (באנגלית: Harry Edward Nilsson;‏ 15 ביוני 1941 - 15 בינואר 1994) היה מוזיקאי, זמר, גיטריסט ופזמונאי אמריקאי.

נילסון ידוע בעיקר הודות לקריירה המצליחה שחווה במהלך שנות ה-60 וה-70, במהלכה זכה בשני פרסי גראמי. במהלך שנות ה-70 הרבה לשתף פעולה עם שלושת חברי להקת הביטלס: ג'ורג' האריסון, רינגו סטאר וג'ון לנון (שעמו אף הקליט אלבום שלם במשותף: Pussy Cats).

שנות הילדות

נילסון נולד בברוקלין שבמדינת ניו יורק בשנת 1941. אביו, הארי אדוארד נילסון הבן, עזב את הבית שלוש שנים לאחר לידתו. את ילדותו עבר עם אמו ואחיו למחצה, בנדודים בין קליפורניה וניו יורק. בין השאר, שהה תקופה מסוימת בבית דודו, שהשפעתו על עתידו הייתה גדולה, היות שהדוד לימד את נילסון הצעיר כיצד לשיר נכון.

בשל הקשיים הכלכליים בהם חיה משפחתו המפורקת, נאלץ נילסון לעבוד כבר מגיל צעיר, בין השאר עבד בבתי קולנוע ולאחר מכן במחלקת המחשוב בבנק, כל זאת במקביל להשקעה שהעניק לכתיבת שירים וראשית קריירת שירה.

ראשית דרכו המוזיקלית

בראשית שנת 1958 הושפע נילסון מסגנון הרית'ם אנד בלוז ובמיוחד מריי צ'ארלס. עבודתו הראשונה כזמר, החלה בעת שקיבל לבצע שירה בהקלטות דמו לפזמונאים בשנת 1960. בעבודה זו, עבד נילסון במקביל לעבודתו בבנק שהתקיימה במשמרות הלילה.

בשנת 1963, זכה נילסון להצלחה ראשונית כפזמונאי, בעקבות הצלחתו להשתתף בכתיבת אחד משיריו של הזמר ריצ'רד הקטן. הודות לכך הוציא נילסון את הסינגל הראשון שלו "Baa Baa Blacksheep", תחת שם העט "Bo Pete", מאותה העת המשיך להקליט ולהוציא סינגלים תחת שמות שונים. בשנת 1964, עבד נילסון עם מפיק העל פיל ספקטור, עמו אף כתב שלושה שירים. שנתיים מאוחר יותר, יצא הסינגל הראשון של נילסון לראשונה תחת שמו האמיתי, כמו כן הוציא את אלבום הבכורה שלו: Spotlight on Nilsson. למרות שהקלטותיו לא זכו להצלחה מסחרית בולטת או לביקורת יוצאת דופן, זכו שיריו לגרסאות שהוקלטו על ידי זמרים ידועים לזמנם כדוגמת פרד אסטר והבירדס. למרות ראשית הצלחתו, המשיך נילסון לעבוד בבנק.

הקלטות RCA

בגיל 25 בשנת 1966 חתם נילסון על חוזה הקלטות עם חברת התקליטים RCA Victor וב-20 בדצמבר 1966, הוציא את אלבום הבכורה שלו Spotlight on Nilsson שכלל שירים שונים שהקליט נילסון בשנים 1966-1964.

בדיוק שנה אחר כך, בדצמבר 1967, הוציא נילסון אלבום שני - Pandemonium Shadow Show, שזכה להצלחה מסחרית וגם לביקורות נלהבות. אחד מאנשי תעשיית המוזיקה שהתרשם מיכולת הכתיבה והשירה של נילסון היה דובר להקת הביטלס דרק טיילור, שרכש קופסה שלמה עם 20 עותקים מאלבומו של נילסון כדי לחלוק את גילויו עם שאר עמיתיו. באותה שנה, כתב נילסון את להיטה של להקת המונקיז "Cuddly Toy". בשלב זה עזב נילסון את עבודתו בבנק והתמסר כולו למוזיקה. דרק טיילור העניק במתנה עותקים מאלבום הבכורה של נילסון לארבעת חברי הביטלס, שהפכו במהרה למעריציו. במסיבת העיתונאים שערכו פול מקרטני וג'ון לנון בשנת 1968 במטרה להכריז על הקמתה של חברת אפל, נשאל לנון מיהו לדעתו המוזיקאי האמריקאי האהוב עליו, והוא ענה "נילסון", וכך גם ענה אחריו מקרטני. תשובתם של חברי הביטלס קידמה היטב את עלייתו של נילסון למודעות הציבורית כמוזיקאי מחונן ומבטיח, כמו כן, כתוצאה מכך נוצר קשר מקצועי ואישי בין חברי הביטלס לנילסון. להיטו של נילסון מאותה שנה "You Can't Do That" הפך ללהיט מועדף לא רק על ידי חברי הביטלס אלא אף על כלל קהל חובבי המוזיקה, והשיר הגיע בארצות הברית לראשי מצעדי הפזמונים.

התקליט השלישי של נילסון יצא ביולי 1968 Aerial Ballet. אלבום זה כלל חידוש של נילסון לשיר של פרד נייל "Everybody's Talkin'", בזכות הכללתו של השיר בפס-קול הסרט קאובוי של חצות של שלזינגר, זכה השיר להצלחה עצומה, והוא שהביא לנילסון את פרס גראמי הראשון, במקביל הגיע השיר לראשי המצעדים. שיר נוסף באלבום שזכה להצלחה גדולה במצעדי המוזיקה היה "One", אותו כתב נילסון עצמו.

האלבום הרביעי של נילסון היה פסקול הסרט "סקידו" (1968), קומדיה אפלה שביים אוטו פרמינגר. הבמאי רצה מאוד שבוב דילן יכתוב את המוזיקה לסרט, אך דילן סירב והג'וב הועבר לנילסון. האלבום יצא בדצמבר 1968 וחיזק את מעמדו של נילסון כמוזיקאי אמריקאי צעיר וחשוב.

האלבום החמישי של נילסון נקרא פשוט Harry ויצא לאור באוגוסט 1969. נילסון חידש בו את "Mother Nature's Son" של לנון ומקרטני, את "מר בוג'נגלס" של ג'רי ג'ף ווקר והשיר שחתם את התקליט היה "Simon Smith and the Amazing Dancing Bear", שנכתב והולחן בידי יוצר יהודי צעיר בשם רנדי ניומן. ההצלחה הגדולה של השיר גרמה לנילסון לבקש מניומן לכתוב ולהפיק לו אלבום שלם.

שיא ההצלחה

ההצלחה הגדולה של Harry - אלבומו הראשון של נילסון שהגיע לראשי מצעדי המכירות - הובילה לעבודה המשותפת של נילסון על אלבום משירי רנדי ניומן. "נילסון שר ניומן" שיצא בפברואר 1970: Nilsson Sings Newman.

הפרויקט הבא בו היה נילסון מעורב, היה סרט אנימציה בבימוי פרד וולף. הסרט ששודר בטלוויזיה בפברואר 1971 נקרא The Point!, לווה גם בפסקול שיצא כאלבום במקביל וזכה להצלחה גדולה, לא מעט בזכות הלהיט שהכיל "Me and My Arrow".

באותה שנה, עבר נילסון לאנגליה, ושם יצר את אלבומו המצליח ביותר Nilsson Schmilsson. אלבום זה כלל שלושה להיטים מצליחים: "Without You" (כיסוי עוצמתי לשירם של להקת בדפינגר שהביא לנילסון את הזכייה בפרס גראמי השני), "Coconut" ו-"Jump into the Fire".

בעקבות ההצלחה המסחררת של האלבום, מיהר נילסון להוציא את האלבום Son of Schmilsson בשנת 1972. על אף המהירות בו נוצר והוצא, זכה האלבום להצלחה וכלל את הלהיט "Spaceman".

אלבומו הבא של נילסון שיצא שנה לאחר מכן A Little Touch of Schmilsson in the Night, ביטא את השינוי שחל במוזיקה שיצר. כעת העדיף מוזיקה בעלת גוון מסחרי על פני הפן היצירתי שבעשייה המוזיקלית. באלבום זה, לווה נילסון בתזמורת, ובכך הוכיח כי יכולות השירה שלו גבוהות מתמיד. עונת הקלטות זו הוסרטה לכדי סרט טלוויזיה ששודר באותה העת במקביל להוצאת האלבום.

באותה העת, התגורר נילסון בקליפורניה והצטרף אליו ידידו ועמיתו ג'ון לנון, לאחר שנפרד מאשתו יוקו אונו. תקופה זו התאפיינה בשתייה לשוכרה ושימוש בסמים שהביאו להתפרעויות שונות ולסקנדלים במועדונים, בתי מלון ובתים פרטיים בהם התקיימו מסיבות ואירועים. התוצר המוזיקלי שהניב המפגש היה האלבום Pussy Cats. אלבום זה, שיצא באוגוסט 1974, הציג את נילסון במצבו הקשה, כששירתו נפגעה קשות עקב שימוש בסמים ועודף שתייה. בתקווה להיגמל מהתמכרויותיהם, שכרו בית יחדיו נילסון, לנון ורינגו סטאר, אך לאחר שלושה חודשים עזבו לנון ונילסון את הבית ועברו לניו יורק.

בעקבות כישלון שני אלבומיו האחרונים, החליטה חברת RCA שלא לחדש את חוזה ההקלטות עם נילסון. בעקבות זאת, חברו במחווה חברית לנון וסטאר לפגישה עם מנהלי החברה, והציעו לחתום חוזה הקלטות עם החברה (היות שהחוזה של שניהם עם חברת אפל עמד לפוג בשנת 1975), אך הוסיפו שאם לא יחודש החוזה של נילסון, הם לא יחתמו בחברה. RCA חזרה בה מהחלטתה וחידשה את חוזה ההקלטות עם נילסון. אך למרות זאת ובניגוד להבטחתם לנון וסטאר לא חתמו על חוזה הקלטות עם החברה.

באלבומו הבא Duit on Mon Dei (שיבוש של המושג דו איט און מאנדיי, "עשה זאת ביום שני") שיצא בשנת 1975, נירפא קולו הפגוע של נילסון כמעט לחלוטין. חרף עובדה זו, לא זכה האלבום להצלחה מסחרית. גם האלבומים הבאים שהוציא: Sandman ו- ...That's the Way It Is - שיצאו שניהם בשנת 1976 נכשלו כלכלית.

ביולי 1977 הוציא נילסון את האלבום הנחשב בעיניו האהוב עליו ביותר: Knnillssonn. כשקולו שוב חזר לאיתנו ולעוצמתו ועם מסע קידום רחב היקף, היווה האלבום ציפייה גדולה לחזרתו של נילסון למצעדי הפזמונים ומצעדי המכירות. מכל מקום, בעקבות מותו המפתיע של אלביס פרסלי, הפנתה החברה לנילסון עורף ושקעה בטיפול בהדפסת וקידום אלבומיו שהוקלטו בחברה. לאחר מכן הוציאה החברה, ללא התייעצות עמו, את אלבום האוסף Nilsson Greatest Hits. בעקבות הזילזול הבוטה מצד חברת RCA, פרש נילסון מהחברה.

הבית בלונדון

בשנות ה-70 החזיק נילסון דירת מגורים בלונדון. הדירה הכילה שני חדרי שינה שעוצבו על ידי חברת עיצוב בבעלות משותפת של רינגו סטאר ורובין קרוקשאנק. נילסון התגורר בדירה בתקופות בהן שהה בעיר, וכשהיה עובר לארצות הברית, היה משכן בה את חבריו המוזיקאים. באחת מהתקופות הללו, ביולי 1974 התגוררה בדירה חברת להקת "האמהות והאבות" קאס אליוט וכמה ממלוויה. למחרת הופעתה ב"לונדון פלדיום", נמצאה אליוט מתה בחדר השינה לאחר שקיבלה בשנתה התקף לב. ארבע שנים לאחר מכן, ממש באותו חדר ובאותה מיטה בספטמבר 1978 נמצאה גופתו של מתופף להקת "המי" קית' מון לאחר שהפריז בנטילת תרופה לגמילה מאלכוהול וסמים. לאחר מקרה מוות שלישי של חבר נוסף, החליט נילסון למכור את הדירה לחבר להקת "המי" פיט טאונסנד ועבר באופן מוחלט להתגורר בלוס אנג'לס.

שנות ה-80: השקיעה

לאחר עזיבת חברת RCA כתב נילסון את המחזמר Zapata, יחד עם פרי בוטקין ואלן כץ ובבימויו של חברו ברט קונבי. המחזמר עלה בקונטיקט ולא זכה להפקות נוספות.

בשנת 1980 יצא סרט הקולנוע "פופאי" בבימויו של רוברט אלטמן, לו כתב נילסון את הפסקול שהכיל שירים רבים. במקביל הוציא אלבום נוסף Flash Harry. היה זה האלבום ה-15 והאחרון של נילסון. הוא הופץ אך ורק באנגליה ויפן ולא בארצות הברית. נילסון הכריז על עצמו כ"מוזיקאי בגמלאות" וצימצם את פעילותו.

בדצמבר 1980 נרצח חברו הטוב ג'ון לנון. האירוע הטרגי השפיע עמוקות על נילסון והוא הצטרף ל"קואליציה להפסקת האלימות בנשק" והפך לדוברה של הקואליציה במטרה לגייס כספים למאבק.

בהמשך שנות ה-80, המשיך נילסון להקליט באופן אקראי ולא מסודר. הקלטות אלו נועדו בעיקר לסרטי קולנוע ותוכניות טלוויזיה. בשנת 1984 שיתף פעולה עם אלמנתו של לנון יוקו אונו באלבומה Every Man Has A Woman.

שנות ה-90: סוף הדרך

בשנת 1991 נקלע נילסון למצב כלכלי קשה, בעקבות מעילה שביצעה בכספו מנהלת חשבונותיו, וכתוצאה מכך נותר ללא חסכונותיו (רואת החשבון ישבה בכלא שנתיים בלבד ומעולם לא השיבה לנילסון את כספו). במקביל, חלה התדרדרות קשה במצבו הבריאותי ובשנת 1993 חווה מספר התקפי לב. בינואר 1994 סיים נילסון להקליט אלבום חדש Papa's Got a Brown New Robe ובערבו של אותו יום ממש מת מהתקף לב, בן 52 בלבד במותו. האלבום האחרון שהקליט לא יצא לאור מעולם. שנה לאחר מכן, יצאה האנתולוגיה בת שני התקליטורים Personal Best, שנילסון עבד עליה בימיו האחרונים עם חברת RCA. באותה שנה, זכתה הזמרת מריה קארי בהצלחה מסחררת, הודות לשיר Without You אותו חידשה על פי גרסתו של נילסון לשיר משנת 1971.

נילסון הותיר אחריו את אשתו אונה, ואת ששת ילדיהם המשותפים. בן נוסף הותיר מנישואיו המוקדמים.

בשנת 2006 הופק הסרט התיעודי Who is Harry Nilsson? And Why Is Everybody Talkin' About Him.

אלבומים

• Hollywood Dreamer 1962
• Spotlight on Nilsson 1966
• Pandemonium Shadow Show 1967
• Aerial Ballet 1968
• Skidoo 1968
• Harry 1969
• Nilsson Sings Newman 1970
• The Point! 1971
• Aerial Pandemonium Ballet 1971
• Nilsson Schmilsson 1971
• Son of Schmilsson 1972
• A Little Touch of Schmilsson in the Night 1973
• Son of Dracula 1974
• Pussy Cats 1974
• Duit on Mon Dei 1975
• Sandman 1976
• That's the Way It Is 1976
• Knnillssonn 1977
• Flash Harry 1980
• Harry Nilsson - All Time Greatest Hits 1989
• Personal Best: The Harry Nilsson Anthology 1995
• Everybody's Talkin': The Very Best of Harry Nilsson 2006

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הארי נילסון בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של הארי נילסון

• הארי נילסון, ברשת החברתית פייסבוק
• הארי נילסון, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• הארי נילסון, סרטונים בערוץ היוטיוב
• הארי נילסון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• הארי נילסון, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
• הארי נילסון, באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
• הארי נילסון, באתר ספוטיפיי
• הארי נילסון, באתר Last.fm (באנגלית)
• הארי נילסון, באתר AllMusic (באנגלית)
• הארי נילסון, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• הארי נילסון, באתר Discogs (באנגלית)
• הארי נילסון, באתר Songkick (באנגלית)
• הארי נילסון, באתר SecondHandSongs
• הארי נילסון, באתר DNCI, הדיסקוגרפיה הלאומית של שירים איטלקיים
• הארי נילסון, באתר בילבורד (באנגלית)
• סקירת אלבומיו
• הארי נילסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• 25 שנה למותו של הארי נילסון באתר כאן
• הסיפור הלא-ייאמן של הארי נילסון במולטי-בלוג של נועה גורן