רוברט אלטמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רוברט אלטמן
Robert Altman - 1983.jpg
רוברט אלטמן ב-1983
תאריך לידה 20 בפברואר 1925
מקום לידה קנזס סיטי שבמיזורי שבארצות הברית
תאריך פטירה 20 בנובמבר 2006 (בגיל 81)
מקום פטירה לוס אנג'לס שבקליפורניה שבארצות הברית
פרסים פרס גלובוס הזהב
פרס אמי
פרס אוסקר
פרס אריה הזהב
http://www.robertaltman.com/
פרופיל ב-IMDb

רוברט אלטמןאנגלית: Robert Altman‏; 20 בפברואר 1925 - 20 בנובמבר 2006) היה במאי קולנוע ובמאי טלוויזיה אמריקאי.

אלטמן נחשב לאחד מבמאי הקולנוע הנחשבים וגם השנויים במחלקות בארצות הברית, הוא נודע בכך שנתן לשחקניו חופש פעולה במהלך הצילומים, כולל אלתור הדיאלוגים ודיבור במקביל של מספר שחקנים. רבים מסרטיו עקבו אחר מספר גדול של דמויות וקווי עלילה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלטמן למד בבית ספר קתולי, עבר לאקדמיה צבאית, התגייס לחיל האוויר האמריקני, בממלחמת העולם השנייה שירת כאיש צוות אוויר במטוס B-24 ונלחם בזירת האוקיינוס השקט.

בראשית הקריירה שלו עשה אלטמן מספר סרטי פרסומת, סרטי הדרכה לספורטאים ומספר סרטים קצרים. ב-1957 ביים שני סרטים שזכו לתשומת לב קטנה: הסרט הדוקומנטרי "סיפורו של ג'יימס דין" וסרט הדרמה "נוער שוליים". "נוער שוליים" לכד את עינו של אלפרד היצ'קוק והוא נתן לאלטמן עבודה בטלוויזיה בבימוי פרקים בסדרת המתח "אלפרד היצ'קוק מגיש" (1955). מכאן המשיך אלטמן בבימוי עשרות סדרות טלוויזיה עד 1968. אלטמן הרגיש מיואש מכך שהטלוויזיה מגבילה את החופש האמנותי שלו וב-1968 חזר לביים לקולנוע, אולם גם "הספירה לאחור" שיצא באותה שנה וגם "אותו יום קר בפארק" זכו לקהל קטן מאוד.

פריצתו הגדולה הייתה עם "מ.א.ש." (1970), קומדיית המלחמה על רופאים במלחמת קוריאה, שאחר כך הפכה לסדרת טלוויזיה מצליחה. הסרט זיכה אותו בגלובוס הזהב, דקל הזהבפסטיבל קאן) ובמועמדות לאוסקר. אלטמן זכה לביים את הסרט רק אחרי ש-14 במאים אחרים דחו את הפרויקט. אלטמן רצה ליצור סרט שידבר על מלחמת וייטנאם ועל כן הוציא מן התסריט את כל האזכורים למלחמת קוריאה, יותר מאוחר האולפנים הוסיפו בחזרה אזכורים למלחמה בניגוד לדעתו של אלטמן. ההצלחה הגדולה של "מ.א.ש" איפשרה לאלטמן לביים לאורך שנות ה-70 לפחות סרט אחד בשנה בחופש אמנותי גדול יחסית. אף על פי שרוב סרטיו כשלו בקופות הוא זכה להערכה ביקורתית רבה. ב-1975 יצר את מה שרבים מחשיבים לסרטו הגדול ביותר "נאשוויל" - הסרט עקב אחרי 24 דמויות בעיר נאשוויל ונכנס אל מאוחרי הקלעים של עולם מוזיקת הקאנטרי והפוליטיקה האמריקאית.

בעקבות המוניטן שלו כבמאי, ב-1980 הוענקה לו הזדמנות לעבד בתקציב גבוה יחסית עיבוד קולנועי לקומיקס היודע פופאי, אולם הסגנון של אלטמן שנוטה לבניית דמויות על סמך ניואנסים וטשטוש הבדלים בין טובים לרעים התגלה כבעייתי מאוד בסרטי ילדים וסרט הפך לאחד מן הכשלונות הגדולים בתולדות אולפני דיסני. כתוצאה מכך, בשנות ה-80 אטלמן לא הצליח למצוא מימון לסרטיו בהוליווד והוא פנה לעבוד בתיאטרון, כאשר סרטיו הבמאים היו למעשה עיבודים קולנועים דלי תקציבל לסרטים אשר יצר בתיאטרון. הוא אף עבר לחיות בצרפת תקופה מסוימת, מתוך תחושה כי באירופה עבודתו זוכה להכרה גדולה יותר.

הקרירה של אלטמן בארצות הברית צברה תוצאה בשנת 1988, כאשר הסאטריקן גרי טרודו ביקש כי זו אשר יביים סדרת טלוויזיה על ססך הסאטירה שלו. אלטמן וטרודו ביחד בראו דמות של מועמד פיקטיבי לנשיאות וליהקו לתפקיד של מייקל מרפי, שחקן אשר הופיע בסרטים רבים של אלטמן אך היה לא מוכר בציבור. הסדרה עקבה אחר הקמפיין הפיקטיבי שהתשלב באירועים האמיתיים של המרוץ לנשיאות במלפגה הדמוקטרית. הסדרה נחשבת למי שהקדימה את זמנה בשילוב של מיצאות ובדיה וב-1989, זכה אלטמן בפרס אמי בקטגוריית "במאי השנה" על בימויו בסדרה, אשר זכתה לשם "Tanner '88".

אולם הקאמבק של אלטמן ללב העשייה ההולידית הושלם רק בשנת 1992, כאשר סרטו "השחקן" הפך ללהיט קופתי ונתן לאלטמן את פרס הבימוי בפסטיבל קאן ומועמדות נוספת לפרס האוסקר. הצלחת סרט זה איפשרה לאלטמן לממש סרט אותו ניסה לממן במשך שנים, עיבוד קולנועי למספר סיפורים של הסופר האמריקאי ריימונד קארבר. הסרט יצא בשנת 1993 בשם "תמונות קצרות" ונחשב לאחד מסרטיו הטובים ואהובים ביותר של אלטמן, למרות שאורכו מעל שלוש שעות. לאחר הצלחת שני סרטים אלו, אלטמן מצא שוב את מקומו בתעשייה האמריקאית וזכה להכרה, גם אם לא סיפק להיטים גדולים נוספים.

בשנת 2001 ביים אלטמן באנגליה את הסרט "פארק גוספורד" סרט אשר הציג תעלומת רצח של אדם עשיר במהלך מסיבת צייד, בשראת ספרות הבלשים הבריטית והסרט "חוקי המשחק" של הבמאי הצרפתי ז'אן רנואר, שהיה מקור השראה בולט עבור אלטמן. "פארק גוספורד" העניק לאלטמן את המועמדות הששית האחרונה שלו לאוסקר לפרס הבמאי הטוב ביותר.

ב-1996 זכה בפרס אריה הזהב של פסטיבל וונציה על מפעל חיים. בשנת 2006, בגיל 81, הוענק לאלטמן פרס אוסקר על מפעל חיים. בנאום התודה שלו אמר אלטמן שימשיך לעשות סרטים כל עוד הוא חי וכל עוד ירצו בכך. סמוך להענקת הפרס יצא לאקרנים סרטו האחרון, "המדריך לחיים בכפר", אשר עוסק בשידור אחרון של תוכנית רדיו פופולירית, כאשר המוות נוכח בסרט כדמות.

ב-20 בנובמבר 2006, נפטר אלטמן בגיל 81 בבית החולים בלוס אנג'לס.

סרטיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביים והפיק יותר מ-50 סרטים, בין המפורסמים שבהם:

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רוברט אלטמן בוויקישיתוף