הגיית העברית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגיית העברית היא האופן שבו העברית באה לידי ביטוי בפי דובריה. הגייתה של השפה העברית, השתנתה במהלך אלפי שנות קיומה ובנוסף קיימים הבדלי הגייה בין אזורי מגורים שונים של העושים שימוש בשפה.

בתקופת הביניים של העברית למשל, התקיימו דרכי ההגייה:

הגיות אלה לא שימשו לדיבור עברי, משום שזה לא היה קיים כמעט בימי הביניים, אלא בעיקר לצרכים ליטורגיים ובמהלך לימוד תורה.

במאה ה-19, מחדשי השפה העברית שאפו לאמץ את ההגייה היהודית-הספרדית, בייחוד זו שהייתה נהוגה בקהילה הספרדית של ירושלים. זאת משום היוקרה שממנה נהנתה הקהילה הספרדית של ירושלים באותם זמנים, ומשום שהגייתה הייתה קרובה למדי להגייה שמשתקפת בניקוד הטברני של המקרא, ואף על פי שבהגייתה יש רק חמש תנועות בניגוד להגייה האשכנזית שיש בה שבע תנועות כמו בהגייה הטברנית. אלא שמרבית מחדשי השפה העברית ותומכיהם היו יהודים אשכנזים ממזרח אירופה, וההגייה העברית שהכירו הייתה שונה מאוד. על אף המאמץ להקנות לדיבור העברי החדש הגייה ספרדית, השפעת ההגייה האשכנזית, והמבטא של שפת יידיש ניכר היטב בעברית המודרנית.

הגיית העיצורים בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגיית העיצורים בעברית המודרנית בהתאם להשפעות שספגה ובהשוואה לעברית הטברנית והעתיקה:

  • בהשפעת ההגייה האשכנזית והמבטא של שפת יידיש, נעלמו אצל חלק מילידי ישראל העיצורים הלועיים חי"ת ועי"ן, שהיו קיימים בעברית הטברנית והעתיקה ולכן עי"ן נהגית לעתים כאל"ף או שאינה נהגית כלל, וחי"ת נהגית לעתים ככ"ף רפה. העיצור רי"ש בביצועו המכתשי (כלומר תוך הרטטת חוד הלשון) נעלם כמעט לגמרי בקרב ילידי הארץ, ובמקומו מקובל היגוי הרי"ש בווילון (החיך הרך) או בענבל, כפי שנהוג ביידיש ובקריאה האשכנזית של התנ"ך. קשה לדעת מה היה היגוי הרי"ש בעברית הטברנית, אולם משערים כי בעברית העתיקה היא נהגתה, כמו בערבית כיום, כעיצור מכתשי. בהתאם להגייה האשכנזית ולמרבית דוברי ההגייה הספרדית, ההעיצורים הנחציים ט"ת, צד"י וקו"ף נעלמו לגמרי בעברית המודרנית כך שטי"ת נהגית כת"ו, קו"ף נהגית ככ"ף דגושה וצד"י נהגית כ"תְס". האות ו"ו נהגית כחוכך שפתי שיני v, והגיית w שהייתה בעבר עבור עיצור זה קיימת כיום רק במילים שאולות.
  • בהשפעת ההגייה הספרדית, קיימת בעברית המודרנית הבחנה בין דגוש לרפה לגבי העיצורים בי"ת, כ"ף, פ"ה, זאת לעומת העברית הטברנית שבה הבחנה זו מתקיימת באמצעות דגש קל לגבי העיצורים גימ"ל, דל"ת, ת"ו בנוסף לעיצורים בי"ת, כ"ף, פ"ה, וכל אלה לעומת העברית העתיקה שבה על פי רוב ההשערות לא קיימת הבחנה כלל בין דגוש לרפה ולכל עיצורים אלו הייתה רק הגייה אחת. בהגייה האשכנזית הייתה הבחנה גם בין ת"ו דגושה לת"ו רפה, הבחנה שלא קיימת בעברית המודרנית.
  • בעברית המודרנית נשמרת ההבחנה העתיקה בין שי"ן ימנית לשי"ן שמאלית. שי"ן שמאלית נהגית בדיוק כמו סמ"ך, תופעה שמקורה, כנראה, בעברית המשנאית.
  • בהשפעת שפות אירופיות ובמידה פחותה גם בהשפעת הניבים של השפה הערבית נוספו לעברית המודרנית עיצורים שלא קיימים בעברית הטברנית והעתיקה: (ʒ) עבור האות זי"ן גרושה ז' כמו העיצור הראשון במילה ז'אנר, (dʒ) עבור האות גימ"ל גרושה ג' כמו העיצור הראשון במילה ג'חנון, (tʃ) עבור האות צד"י גרושה צ' כמו העיצור הראשון במילה צ'אט.
ייצוג הגייה
ישראלית אשכנזית ספרדית תימנית טברנית משוחזר
משנאית (לשון חז"ל) מקראית
א [ʔ, -] [ - ] [ʔ, -] [ʔ]
בּ [b] [b]
ב [v] [v~v̥] [b~β~v] [β] [v] [β]
גּ [ɡ] [ɡ~ɡ̊] [ɡ] [] [ɡ] [ɡ]
ג [ɡ~ɣ] [ɣ]
דּ [d] [d~d̥] [d̪~ð] [] []
ד [ð]
ה [h~ʔ, -] [h, -] [h]
ו [v] [v~v̥] [v] [w]
ז [z] [z~z̥] [z]
ח [χ~ħ] [x] [ħ] [ħ, χ]
ט [t] [t] [t̪] [t̴̪] [1] [t̪ˤ] [2] [t̪ʼ] [3]
י [j]
כּ ךּ [k] [k]
כ ך [χ] [x]
ל [l] [l~ɫ] [l]
מ ם [m]
נ ן [n] []
ס [s]
ע [ʔ~ʕ, - ] [ - ] [ʕ, ŋ, - ] [ʕ] [ʕ, ʁ]
פּ ףּ [p] [p]
פ ף [f] [ɸ]
צ ץ [t͡s] [s̴] [1] [sˤ] [2] [sʼ, ɬʼ, θʼ] [3]
ק [k] [ɡ], [ɢ], [q] [q] [] [3]
רּ לא קיים לא ידוע קיים (נדיר) לא ידוע
ר [ʁ] [ɹ]~[ʀ] [r]~[ɾ] [ɾ]
שׁ [ʃ]
שׂ [s] [ɬ]
תּ [t] [t] [] []
ת [s] [θ]


ייצוגים חדשים לעיצורים בעברית
ייצוג הגייה ישראלית
ג׳ []
ד׳ [ð]
‏(וו), ו׳
(לא רשמי)[4]
[w]
ז׳ [ʒ]
ע׳ [ɣ]
צ׳ ץ׳ [t͡ʃ]
ת׳ [θ]


פרוטו-שמי עברית ארמית ערבית דוגמאות
עברית ארמית ערבית משמעות
*/ð/ */z/ ז */d/ ד */ð/ ذ זהב דהב ذهب 'זהב'
*/z/1 */z/ ז */z/ ز מאזנים מאזניא موازين 'מאזנים'
*/ʃ/ */ʃ/ שׁ */ʃ/ שׁ */s/ س שׁנה שׁנה سنة 'שנה'
*/θ/ */t/ ת */θ/ ث שלושה תלתא ثلاثة 'שלוש'
*/θʼ/1 */sʼ/1 צ */tʼ/ ט */ðˤ/ ظ צל טלה ظل 'צל'
*/ɬʼ/1 */ʕ ע */ɮˤ/ ض ארץ ארע أرض 'ארץ'
*/sʼ/1 */sʼ/ צ */sˤ/ ص צרח צרח صرخ 'צרח'
  1. יכולים להיות גם עיצורים מחוככים (/dz/ /tɬʼ/ /ʦʼ/ /tθʼ/)

בהגיית העברית המקראית היו שני עיצורים אפשריים לאותיות עי"ן וחי"ת. עיצור עינבלי ועיצור לועי. דוגמה לאות ע - מערב (maːʁrab) ועבד (ʕabad), ודוגמה לאות ח - חמשׁ (χamʃ) ומלח (malaħ). אך בסביבות השנים 200 לפנה"ס העיצורים העינבלים (ע-/ʁ/ ח-/χ/) התמזגו עם העיצורים הלועיים שלהם (ע-/ʕ/ ח-/ħ/) וכבר לא ניתן היה לשמוע את העיצורים הענבליים בעברית המקראית.

פרוטו-שמי עברית ארמית ערבית דוגמאות
עברית ארמית עברית משמעות
*/χ/ */ħ/ ח */ħ/ ח */χ/ خ חֲמִשָׁה
צרח
חַמְשָׁא
צרח
خمسة
صرخ
'five'
'shout'
*/ħ/ */ħ/ ح מלח מלח ملح 'salt'
*/ʁ/ */ʕ/ ע */ʕ/ ע */ʁ/ غ עורב
מערב
עראב
ערב
غراب
غرب
'raven'
'west'
*/ʕ/ */ʕ/ ع עבד עבד عبد 'slave'

העיצור מכתשי, חוכך צדי, אטום [ɬ] היה קיים בהגיית העברית המקראית כאות שׂ שמאלית. בתקופה המאוחרת של העברית המקראית העיצור /ɬ/ התמזגה עם /s/. בעברית משנאית ובכל קריאות המסורת היהודיות מבטאים את האות שׂ שמאלית כ-/s/. רק בעברית שומרונית התמזגה העיצור /ɬ/ עם /ʃ/. השפות השמיות היחידות שבהן שרד העיצור /ɬ/ הן השפות הדרום ערביות המודרניות.

חוק הבג"ד כפ"ת ([b ɡ d k p t] ל[β ɣ ð x f θ]) התפתח במהלך תקופת העברית המקראית, בעקבות ההשפעה החזקה של השפה הארמית. ייתכן שהחוק התפתח קודם בעיצורים האטומים עקב העובדה שבתעתיקי השמות בתרגום השבעים, שם האותיות בג״ד מתועתקות תמיד בביצוע הסותם , ואילו האותיות כפ״ת מתועתקות לעתים בביצוע הסותם ולעתים בביצוע החוכך .

כמו בשפות השמיות האחרות ההגיה של האות ר הייתה עיצור מכתשי, מקיש [ɾ] ושל האות ו הייתה עיצור וילוני שפתי, מקורב [w]. בעקבות ההשפעה של השפות האירופיות הפכה ההגיה של האות ו לעיצור שפתי-שיני, חוכך, קולי [v] והאות ר לעיצור ענבלי בעברית המודרנית.

המקרא מראה לפעמים הבלעות פונטיות ושינויים בהגייה. יש בו מילים הנכתבות בקיצור ובבליעת עיצורים. למשל, "למרות"(ישעיהו ג ח) במקום "להמרות", "לשמיע" (תהלים כו ז) במקום "להשמיע", "תומים" במקום "תאומים"(בראשית כה כד), "לגיד"(מלכים ב ט טו) במקום "להגיד", "חמה"(איוב כט ו) במקום "חמאה". במילה "מאתיים" האל"ף שותקת אבל כנראה נשמעה במקור. התנ"ך מראה חילופים בין עי"ן לאל"ף. למשל, משערים שהמילה "פתאום" באה מהשורש "פ-ת-ע". כתוב גם "מתאב"( עמוס ו ח) במקום "מתעב" ו"מגואל" בא מ"גועל". משערים שה"א הידיעה לא נבלעה במקור אחרי מילות היחס היות שבתנ"ך יש דוגמאות לכך. למשל, כתוב "ה' בהשמיים חסדך"(תהלים לו ו), "ויהי כהיום הזה" (בראשית לט יא), "ויבדילם אמציהו להגדוד"(דברי הימים ב כה י).

הגיית התנועות בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועות בעברית ביתר דיוק. כך לדוגמה a היא מרכזית ולא קדמית

בעברית ישראלית קיימות אחת עשרה פונמות של תנועות:

הגיית התנועות בעברית המודרנית בהתאם להשפעות שספגה ובהשוואה לעברית הטברנית והעתיקה:

  • התנועות בעברית המודרנית נהגות על פי ההגייה הספרדית ולכן אין בה הבחנה בין תנועות ארוכות לקצרות אצל רוב הדוברים. יש עדויות שבעברית הקדומה הייתה הבחנה באורך התנועות, אולם הבחנה זו לרוב נעלמה. בעבר הייתה מקובלת הדעה שהניקוד הטברני מסמן הבחנה באורך התנועות, אולם כיום מרבית החוקרים סבורים שהניקוד הטברני אינו מבחין בין תנועות ארוכות לקצרות, וכי הבחנה זו נעלמה בשלב מוקדם יותר של העברית.
  • בעברית המודרנית, בשל השפעת ההגייה בספרדית, יש לסימן הקמץ שתי וריאציות הגייה שונות, בהברה סגורה בלתי מוטעמת הקמץ נהגה כתנועת o פתוחה ומכונה "קמץ קטן" או "קומץ", בשאר המקומות הוא נהגה כתנועת a ומכונה "קמץ גדול". הבחנה זאת אינה קיימת בניקוד הטברני ולפיכך מניחים כי בעברית הטברנית נהגה קמץ כתנועת o פתוחה מוארכת. אשכנזים ותימנים לא נהגו להבחין בין קמץ גדול לקמץ קטן, והגו את שניהם כתנועת o.
  • בהגייה האשכנזית היו מקובלים דיפתונגים, שלא היו מקובלים בהגייה הספרדית, ונעלמו ברובם מהעברית המודרנית. כך, למשל, המילה "מוֹסֵר" נהגתה בקרב האשכנזים "מוֹיְסֵר". שריד לדיפתונגים האלה אפשר עדיין לשמוע במילים כגון "כיצד", "היכן" בעברית מודרנית, שבהן האות יו"ד נשמעת היטב.
  • הטעם של המילה הוא על-פי ההגייה הספרדית המתאימה ברוב המקרים לטעם המסומן בניקוד הטברני. יוצאים מכלל הם שמות של חגים כגון חנוכה, פורים, שמות פרטיים מסורתיים או מילים שאולות משפות אירופיות אחרות כגון "אוניברסיטה", "טלפון". יוצאי דופן אלה שימרו את הטעם האשכנזי אצל רוב הדוברים. בנוסף ליוצאי דופן אלה, התפתחו בעברית מודרנית שינויים בטעם של צורות מסוימות: צורות פועל כמו הלכתם, אכלתם וכדומה נהגות במלעיל ולא במלרע מתוך אנלוגיה לצורות הלכתי, הלכת וכולי. מילים כגון: כובע, ארבע, אצבע נהגות במלעיל במקום במלרע מתוך אנלוגיה למילים כגון: כורח, שובע.


הסימון העברי הגייה
שם התנועה סימן מייצג ישראלית אשכנזית ספרדית תימנית טברנית משוחזר
משנאית (לשון חז"ל) מקראית (מאוחרת)
שווא נח ְ אין תנועה, לפעמים נהגה ɛ ~ e̞
על מנת למנוע רצף עיצורים
אין תנועה אין תנועה אין תנועה אין תנועה אין תנועה אין תנועה
שווא נע לרוב לא נהגה, לעתים ɛ ~ e̞ ,
לעתים a ~ ä ~ ɐ
לרוב לא נהגה, לעתים ɛ ɛ ~ e̞ ראו ערך שווא נע ראו ערך שווא נע ראו ערך שווא נע ראו ערך שווא נע
פתח ַ a ~ ä ~ ɐ ä ~ ɑ a ~ ä æ ä ~ ɑ a a ~ æ
חטף פתח ֲ
קמץ גדול ָ ä(ː) o ~ u ä(ː) ɔ ~ ɒ ~ ʌ ~ ɐ ɔ ʌː ~ ɑː ɑː
קמץ קטן ɔ ɔ ɔ ɔ o ~ ʊ
חטף קמץ ֳ
צירי ֵ ֵי e(ː) ~ eɪ e ~ eɪ e(ː) e e
סגול ֶ ɛ ~ e̞ ɛ ɛ ~ e̞ æ ɛ ɛ ɛ ~ e ~ ɪ
חטף סגול ֱ
חיריק ִ e ~ ɪ ~ i i e ~ ɪ ~ i i i ɪ ~ i לרוב ɛ ~ e ~ ɪ , בחלק מהמקרים נהגה a ~ æ
חיריק מלא ‏ ִי i(ː) i(ː)
חולם ׂ וֹ o(ː) , בחלק מהמקרים o(ː) ~ u(ː) oɪ ~ øɪ ~ eɪ ~ əʊ ~ ɐʊ ~ ɑʊ ~ oʊ o(ː) , בחלק מהמקרים o(ː) ~ u(ː) ɶ ~ ɤ ~ œ o
קובוץ ֻ o ~ ʊ ~ u u ~ ʉ ~ y ~ i o ~ ʊ ~ u u u ʊ ~ u o ~ ʊ
שורוק וּ u(ː) u(ː) əʊ uː ~ ̜uː ~ ɯː
o ~ ʊ ~ u o ~ ʊ ~ u ʊ ~ u


ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שפת אמת • שפתי כהן - מבטא לשון הקודש כהלכה, בנציון הכהן, ירושלים תשמ"ז. (הספר דן בשורשי המבטא של העדות השונות, ומנסה להתחקות אחר ההגייה שנהגתה בפי חז"ל)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישי נוימן, מוצאה של הדו-תנועה ey בעברית בת-זמננו והגורמים המתנים את תפוצתה, העברית שפה חיה, כרך ו, 2012, עמ' 237–260.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 מוולן או מלועלע.
  2. ^ 2.0 2.1 מלועלע.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 יש אומרים שזהו עיצור מסודק, אך סביר להניח שהוא מלועלע.
  4. ^ כללי התעתיק של האקדמיה ללשון העברית קובעים כי העיצורים [v] ו-[w] ייוצגו שניהם על ידי האות ו'. לעתים ה-ו' מוכפלת, אך לא לציון האבחנה בין [w] ל-[v], אלא כדי לציין בכתיב חסר הניקוד את הפונמה /v/ כאשר היא מופיעה באמצע המילה. לעומת זאת, ו' אחת באמצע המילה מציינת בכתיב חסר הניקוד את הפונמות /u/ או /o/. כדי להגות מילים זרות ומושאלות הכוללות את ההגה [w], קוראי העברית נאלצים אפוא להסתמך על היכרות מוקדמת עם המילה ועל ההקשר.



אלפבית פונטי בינלאומי