החוק להנהגת חופש דת בווירג'יניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

החוק להנהגת חופש דת בווירג'יניה (1786) ביטל לחלוטין את מעמדה ואת סמכותה של הכנסייה האנגליקנית במדינה והבטיח חופש דת לאנשים מכל הדתות - כולל יהודים, נוצרים מכל הזרמים, מוסלמים והינדים.[1][2] החוק נוסח על ידי תומאס ג'פרסון וסיפק תשתית משפטית ורעיונית להפרדת הדת מהמדינה בארצות הברית. מדובר במסמך שהשפיע, וממשיך להשפיע באופן מכריע, על עיצוב תודעת החירות הדתית של אזרחים אמריקניים. על החשיבות ההיסטורית של המסמך ניתן ללמוד מבקשתו של ג'פרסון בעניין נוסח המצבה שלו: כאן היה קבור, תומאס ג'פרסון, מחבר הכרזת העצמאות של ארצות הברית, מנסח החוק להנהגת חופש דת בווירג'יניה ואבי אוניברסיטת וירג'יניה.

המצבה של ג'פרסון, עליה נכתב על פי בקשתו: "כאן היה קבור תומאס ג'פרסון, מחבר הכרזת העצמאות של ארצות הברית, החוק להנהגת חופש דת בווירג'יניה ואבי אוניברסיטת וירג'יניה".

נוסח הצעת החוק להנהגת חופש דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצעת חוק להנהג חופש דת, מאת תומאס ג'פרסון, 1779.[3]

סעיף 1: 

אנו יודעים היטב שדעותיהם ואמונותיהם של בני אדם אינן תלויות אך ורק ברצון העצמי, הפרטי, שלהם, אלא הן מאולצות להתאים את עצמן לראיות שהמציאות החיצונית מציגה לפני שכלם; אלוהים הכל-יכול ברא את שכל האדם חופשי; רצונו העילאי של האל הוא שהשכל יישאר חופשי, ורצונו זה מתגלה בעובדה שאי אפשר לכבול את השכל, שהוא לחלוטין אינו בר דיכוי; כל הניסיונות להשפיע על השכל האנושי באמצעות עונשים גשמיים, באמצעות הכבדות והגבלות, או באמצעות שלילת זכויות פוליטיות, כל אלה מצליחים רק להוליד הרגלים של צביעות ושל רשעות, והם מנוגדים לכוונתו של המייסד הקדוש של דתנו, שכן בהיותו אדון כל יכול על גופנו ועל שכלנו היה מסוגל, לו רצה בכך, לאנוס אותנו להאמין, אך הוא ביכר לא להפיץ את דתו בכפייה, באצמעות לחץ על גופנו ועל שכלנו, והעדיף לרומם את האמונה באמצעות השפעתה על התבונה בלבד;

מחוקקים ושליטים, חילוניים וכנסייתיים כאחד, אשמים בחילול קודש מחוצף כאשר הם תובעים לעצמם זכות לשלוט באמונתם של אחרים, בעוד הם עצמם אנשים בני-טעות ונטולי השראה שמימית, וניסיונם של שליטים אלה לכפות על אנשים אחרים את מחשבתם ואת השקפותיהם הפרטיות כאילו הן האמונה האמיתית, האחת והיחידה, הוביל בכל הזמנים לכינונן ולקיומן של דתות שקר במרבית חלקי העולם.

זה מעשה חטא ואקט של עריצות להכריח אדם לתרום מכספו להפצתן של דעות שאין הוא מאמין בהן והן מאוסות עליו; ואפילו האילוץ שמאלצים אותו לממן בכספו מורה הלכה זה או אחר בן דתו שלו, גם בו יש משום שלילת חירותו המלאה של אדם להעניק את תרומותיו דווקא לרועה רוחני על פי בחירתו, איש דת שאת מידותיו המוסריות הוא מבקש לעשות מופת לעצמו ושבאישיותו הוא מזהה כוחות שיובילו אותו עצמו אל דרך הישר; והמימון הכפוי הזה גם מסלק מן היחסים ההדדיים בין כוהני דת לצאן מרעיתם את עקרון התגמול הגשמי הישיר, תגמול המביע את שביעות רצונם של המאמינים מהתנהגותם האישית של מורי ההלכה שלהם, ועל כן הוא תמריץ נוסף לאנשי הכהונה לעמול בכל לבם ובכל מאודם למען תיקון האנושות.

הזכויות הפוליטיות שלנו, זכויות האזרח שלנו, אינן תלויות בשום פנים ואופן בהשקפותינו הדתיות, ממש כשם שאין קשר בינן לבין השקפותינו בנושאי פיזיקה וגאומטריה; לפיכך, מי שמכריז שאזרח כלשהו אינו ראוי לאמון הציבור וסוגר בפניו את ההזדמנות לכהן במשרות ציבוריות שיש עימהן סמכות או רווח, אלא אם יישבע האזרח שהוא מאמין בהשקפה דתית כלשהי או שהוא מוותר על אמונתו בהשקפה דתית אחרת, שולל מן האזרח בשרירות לב את הפריווילגיות ואת היתרונות שהם זכותו הטבעית כשם שהם זכותם הטבעית של אזרחים אחרים; ושלילת הזכויות הזו גם גורמת להשחתתם של עקרונות הדת שהיא מבקשת להפיץ, שהרי מעשה זה אינו אלא שיחודם של אנשים באמצעות כיבודים ארציים ותגמולים חומריים, ואנשים משוחדים כאלה אינם מאמינים אמיתים אלא רק מתחזים כלפי חוץ כמי שקיבלו עליהם את עיקרי הדת הכפויה; ואף שנכון שמי שאינם עומדים בפיתוי כגון זה הם אנשים נפשעים, הרי גם מי שהניחו את הפיתיון בדרכם אינם נקיים מעוון.

השקפותיהם ודעותיהם של הבריות אינן מושא של שלטון מדיני ואין הן מצויות בתחום מרותו; זו הטעיה מסוכנת להרשות לרשויות הפוליטיות לפלוש לתחום האמנות והדעות ולהניח להן להשתמש בסמכויותיהן כדי לבלום את אימוצם או את הפצתם של עיקרי אמונה על יסוד ההנחה שעיקרים אלה עלולים לגרום נזק, ומובן שהוא ישתמש בהשקפותיו הפרטיות כאמת המידה לפסיקתו, והוא יזכה או ירשיע את רגשותיהם של אחרים על פי השאלה עד כמה הם חופפים את רגשותיו או עד כמה הם חורגים מהם. כדי לקדם את היעדים הלגיטימיים של השלטון, יש לרשויות די והותר זמן להתערב ולפעול אחרי שעיקרי אמונה מתפרצים ומתגלגלים לכדי פעולות גלויות נגד השלווה ונגד הסדר הטוב; ובסופו של דבר, לאמת יש עוצמה וגדולה משל עצמה, והיא תמיד מנצחת בכוחות עצמה;

האמת היא היריב ההולם והיעיל נגד השקפות מוטעות ונגד דעות כזב, ואין לאמת שום סיבה לחשוש מפני מאבק עם השקר, אלא אם בני אדם מתערבים ופורקים מעליה את נשקה הטבעי - ויכוח פתוח ודיון חופשי, שכן דעות שגויות מאבדות את סכנתן כאשר מניחים לאמת להתמודד איתן ולסותרן.

סעיף 2:

ועל כן, על יסוד כל האמור לעיל, אנו, חברי האספה הכללית של וירג'יניה, קובעים בחקיקה, ששום אדם לא יאלץ להשתתף או לתמוך בפולחן דתי, בכנסייה, או בכמורה וכהונה מכל סוג שהוא, וכמו כן לא ייגרמו לגופו או לנכסיו שום נזק, הטרדה, ענישה, קנס, או מצוקה אחרת איזו שהיא בגלל השקפותיו הדתיות או אמונתו הדתית; וכל הבריות יהיו חופשיים בבחירת אמונתם הדתית ויהיו חופשיים להשמיע טיעונים להצדקת אמונתם, ואמונתם בשום אופן לא תצמצם את זכויות האזרח שלהם, לא תרחיב אותן ולא תשפיע עליהן.

סעיף 3

אנו יודעים היטב שאספה זו נבחרה בידי ציבור האזרחים למילוי יעדי חקיקה רגילים בלבד, ואין לה שום סמכות לכבול את חופש הפעולה של אסיפות שייבחרו לכהן בעתיד ושסמכויותיהן תהיינה שוות לסמכויותינו, ולכן אין שום תוקף חוקי להכרזתנו שחוק זה אינו ניתן לביטול; ובכל זאת, אנו בני חורין להכריז, ואנו אכן מכריזים, שהזכויות שהצהרנו עליהן במסמך זה כלולות במכלול הזכויות הטבעיות של המין האנושי, ואם אי פעם מעתה ואילך יחוקקו חוק אחר שיבטל חוק זה או יצמצם את תחולתו, החוק ההוא יהיה הפרה של זכות טבעית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Act for Establishing Religious Freedom, January 16, 1786". Shaping the Constitution. Virginia Memory. 
  2. ^ "Virginia Statute for Establishing Religious Freedom (1786)". www.encyclopediavirginia.org (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-17 במרץ 2017. 
  3. ^ גיורא קולקה, תומס ג'פרסון - איש-רנסנס אמריקני בעולם של מהפכה. דיוקן חיים במכתבים, ת"א: האוניברסיטה הפתוחה, 1992