הילד מעבר לרחוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הילד מעבר לרחוב
The boy across the street 1965.jpg
שאול שלחין בתפקיד הילד מעבר לרחוב
בימוי יוסף שלחין
הפקה לאו פילר ומרגוט קלאוזנר
תסריט יוסף שלחין ועדנה שביט
שחקנים ראשיים שאול שלחין,
אריה אליאס,
יעקב בנאי
מוזיקה מל קלר
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 1965
משך הקרנה 85 דקות
שפת הסרט עברית
סוגה סרט דרמה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים פרס אריה הכסף בפסטיבל הסרטים של ונציה, מנורת אלדין באוניברסיטת פדובה, מדליית זהב לסרטי ילדים באיראן, פרס מגש הכסף בפסטיבל הסרטים בברלין
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הילד מעבר לרחוב הוא סרט קולנוע ישראלי של יוסף שלחין משנת 1965. הסרט הוא סרט ילדים ונוער אשר זכה לשבחי הביקורת ואף להצלחה מסחרית בישראל (בסרט צפו 514,600 צופים).[1] הסרט, אשר הושפע מהזרם הנאו-ריאליסטי בקולנוע, עסק בבעיות החברתיות הקשות שישראל התמודדה איתן באותן שנים. בניגוד לסרט הישראלי המצליח ביותר באותן שנים, "סאלח שבתי", אשר התייחס לבעיות החברתיות בצורה הומוריסטית, "הילד מעבר לרחוב" הוא סרט קודר, אשר בו נקודות אור מעטות בלבד. הסרט זכה לציון לשבח בקטגוריית סרטי הילדים בפסטיבל הסרטים של ונציה, וכמו כן זכה להצלחה בפסטיבל סרטים בטהראן[2]. חלקו של הסרט צולם בשכונת אושיות ברחובות.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד (שאול שלחין) הוא ילד בן 12 החי עם אביו (אריה אליאס) קשה היום והאלכוהוליסט, אשר אינו שם לב כיצד בנו מתדרדר לעבריינות. האב מכה את בנו ואינו מאמין לדבריו. את הקִרבה והחיבה היחידים מצליח הילד לקבל מכלבתו הנאמנה ומבת כיתתו, ילדה נכה, בת יחידה למשפחה מבוססת. העלילה מסתבכת כאשר דוד משתתף (בתור צופה מתריע) בפריצה של עבריינים צעירים לקיוסק. בעקבות גילוי הפריצה הוא בורח מפחד ידו הקשה של אביו. זה, רואה לבסוף את התדרדרות בנו ומנסה לשנות את גישתו אל הילד.

שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחקן תפקיד
שאול שלחין דוד
אריה אליאס אבא של דוד
יעקב בנאי מוכר במכולת
דוד ברוך אביה של תמר
חנה שלחין תמר

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על פי סדרת הטלוויזיה "סרט שחור לבן", ערוץ 8, שודר ב-26 במרץ 2011
  2. ^ מרגוט קלאוזנר חזרה עם שני פרסים, דבר, 12 באוגוסט 1966