מרגוט קלאוזנר

מרגוט קלאוזנר
Margot Klausner
	מרגוט קלאוזנר, 1969
לידה	2 בנובמבר 1905; ברלין, הקיסרות הגרמנית
פטירה	12 בנובמבר 1975 (בגיל 70); תל אביב-יפו, ישראל
מדינה	ישראל
בן או בת זוג	יהושע ברנדשטטר
צאצאים	עמוס מוקדי
	פרופיל ב-IMDb

מַרְגוֹט קלאוזנר (בגרמנית: Margot Klausner;‏ 2 בנובמבר 1905 – 12 בנובמבר 1975 הרצליה) הייתה ממקדמי התיאטרון והקולנוע בישראל. היא ייסדה את האגודה הישראלית לפאראפסיכולוגיה והייתה מחלוצי תרבות העידן החדש בישראל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלאוזנר נולדה כבתם השלישית של דורה ויוליוס קלאוזנר במשפחה יהודית עשירה בברלין. הוריה הקימו את רשת חנויות הנעליים "לייזר" (Leiser) ונמנו על בעליה. בצעירותה הייתה פעילה בחוג ידידי הבימה בברלין. ב-1926 נישאה ליעקב רוזנר בברלין. בני הזוג בילו את ירח הדבש שלהם (במשך כחצי שנה) בארץ ישראל ובסופו שבו לברלין. דרך "ידיד מישראל", יהושע ברנדשטטר, שהגיע מארץ ישראל לביקור, הכירה את תיאטרון הבימה, שהגיע גם הוא להופעות בברלין באוקטובר 1926. ב-1928 העלתה קלאוזנר ארצה את תיאטרון הבימה ועלתה בעצמה בשנת 1932 לארץ ישראל. בין קלאוזנר לברנדשטטר התפתח רומן ובעקבותיו התגרשה מרוזנר. בשנים 1932 עד 1936 שימשה עם ברנדשטטר כמנהלת האדמיניסטרטיבית של התיאטרון^[1].

לאחר שנים ספורות מרגוט התחתנה עם ברנדשטטר. בשנת 1933 הקימו בני הזוג את "אורים", חברת להפקת סרטים. באותה שנה הפיקו את סרטם הראשון "לחיים חדשים" (The Land of Promise), בשיתוף קרן היסוד. הבמאי והעורך היה יהודה להמן. הסרט זכה בפרס בפסטיבל הסרטים בוונציה ב-1935. הפקות נוספות של חברת "אורים" היו "עבודה" (1935), "אדמה" (1947), ו"קללה לברכה" (1950) בבימויו של הלמר לרסקי.

בשנת 1949 הקימה קלאוזנר עם בעלה, יהושע ברנדשטטר, את אולפני ההסרטה הרצליה, שיצרו הפקות רבות ואבני דרך בקולנוע ישראלי, ושל תוכניות טלוויזיה רבות. האולפנים גם שימשו להפקות בינלאומיות, בין השאר עזרה בהפקת סרט של הזמר האמריקאי ג'וני קאש ואורסון ולס בישראל^[2].

היא הייתה בעלת חברת "מועדים" למחזות מקוריים שהביאה לבמת התיאטרון הישראלי את המחזה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר". היא ייסדה את האגודה הישראלית לפאראפסיכולוגיה והייתה מחלוצי תרבות העידן החדש בישראל. "ובראש ובראשונה את תחום התקשורת והתקשורים עם המתים, הספיריטואליזם"^[3].

קלאוזנר הייתה מראשי תנועת הידידות ישראל-ברית המועצות שפעלה בישראל בשנות השישים, אשר פעלה לקידום קשרי התרבות והכלכלה בין שתי המדינות^[4]^[5].

מרגוט קלאוזנר נפטרה מהתקף לב בביתה בהרצליה^[6].

ביתה של קלאוזנר הוסב לאולפן הפקות והוא משמש כיום את התוכנית הבוקר של קשת.

הסרט התיעודי "סיפור המתחיל בתמונה" שיצרו מולי לנדסמן, נכדתה של קלאוזנר, ובן זוגה, מתאר את סיפור חייה של קלאוזנר. הסרט הוקרן בערוץ 1 בנובמבר 2013.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלאוזנר הייתה נשואה פעמיים. בעלה הראשון היה יעקב רוזנר. בתם היא ד"ר מרים שפילמן אשר הקימה את השירות הפסיכולוגי החינוכי בהרצליה. בעלה השני היה יהושע ברנדשטטר. בנם הוא עמוס מוקדי. בתה, מרים, נישאה לצבי שפילמן, שהיה במשך שנים המנהל הטכני של אולפני הרצליה.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבה ספרים רבים, בהם:

"מקורות הדרמה", מסדה, 1953
"תעשיית החלומות", אולפני הסרטה בישראל, הרצליה, 1963
"יוסף במצרים" – חזיון תנכ"י. עריכה – ברוך קרוא, הוצאת "ניב", תל אביב, 1968
"יומן הבימה"- על ראשית דרכה של הבימה, הוצאת ידיעות אחרונות ומועדים, תל אביב, 1971
"סופת סיון"- על פרשת רצח ארלוזורוב^[7].
"סאפו מלסבוס"
"גלגול נשמות וסיפורים אחרים"
"נשמות ערטיליאיות"

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין הסרטים שהפיקה או הייתה שותפה בהפקתם היו:

"לחיים חדשים" (The Land of Promise), במאי ועורך היה יהודה להמן (1935)
"עבודה" (1935)
"אדמה" (1947)
"קללה לברכה" (1950) בבימויו של הלמר לרסקי.
"סיניה" (1962)
"גבעה 24 אינה עונה" (1955)
"הילד מעבר לרחוב" (1966) - זכה לציון לשבח בקטגוריית סרטי הילדים בפסטיבל הסרטים של ונציה, וכמו כן זכה להצלחה בפסטיבל סרטים בטהראן^[8]
"סבינה והגברים" (1966)^[9]^[10]
"נירים" (1967) - סרט תיעודי על קיבוץ נירים וקרב נירים^[11]^[12].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא מרגוט קלאוזנר בוויקישיתוף

מרגוט קלאוזנר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
מרגוט קלאוזנר, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
מרגוט קלאוזנר, באתר ספר הקולנוע הישראלי
מרגוט קלאוזנר, דף שער בספרייה הלאומית
מרגוט קלאוזנר, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
כתבי מרגוט קלאוזנר בפרויקט בן-יהודה
דוד תדהר (עורך), "יהודית מרגוט ברנדשטטר-קלויזנר", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יא (1961), עמ' 3861
רשימת הפרסומים של מרגוט קלאוזנר, בקטלוג הספרייה הלאומית
אלי אשד, ‏הרוח החיה, באתר גלובס, 11 באפריל 2006
אלי אשד, בעלת האוב : מרגוט קלאוזנר האם הגדולה של עולם התקשורת והניו איג' בישראל, בבלוג "היקום של אלי אשד"
איימי קורניש, מרגוט קלאוזנר, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
אתר אולפני הרצליה
דוד שליט, סוף להתעלמות מחלוצת הקולנוע מרגוט קלאוזנר, באתר הארץ, 27 בנובמבר 2015

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ איתן בלום, התפקיד של הבימה, באתר הארץ, 10 ביולי 2017
^ אולפני הרצליה במלוא התנופה, דבר, 30 בדצמבר 1971
^ מתוך "בעלת האוב: מרגוט קלאוזנר האם הגדולה של עולם התקשורת והניו איג' בישראל", מאת אלי אשד מאמר משנת 2006
^ מרגוט קלאוזנר להגנת רוסיה: "השפה העברית לא הוחרמה", חרות, 3 בפברואר 1964
^ ישראלית קיבלה רשות להפיק סרט תיעודי על יהדות בריה"מ, למרחב, 26 ביולי 1963
^ מרגוט קלאוזנר מתה מהתקף־לב, מעריב, 13 בנובמבר 1975
^ שלמה נקדימון, אז מי רצח את ארלוזורוב? ולמה?, באתר הארץ, 2 ביולי 2013
^ מרגוט קלאוזנר חזרה עם שני פרסים, דבר, 12 באוגוסט 1966
^ יהודה אופן, סרטי השבוע, על המשמר, 10 בפברואר 1967
^ שרגא הר גיל, קאפ מחפש את סבינה, מעריב, 1 בנובמבר 1963
^ סרט על נירים, קול העם, 30 באוגוסט 1965
^ עם הענקת הפרס לסרט "נירים", על המשמר, 9 באפריל 1967

[1] איתן בלום, התפקיד של הבימה, באתר הארץ, 10 ביולי 2017

[2] אולפני הרצליה במלוא התנופה, דבר, 30 בדצמבר 1971

[3] מתוך "בעלת האוב: מרגוט קלאוזנר האם הגדולה של עולם התקשורת והניו איג' בישראל", מאת אלי אשד מאמר משנת 2006

[4] מרגוט קלאוזנר להגנת רוסיה: "השפה העברית לא הוחרמה", חרות, 3 בפברואר 1964

[5] ישראלית קיבלה רשות להפיק סרט תיעודי על יהדות בריה"מ, למרחב, 26 ביולי 1963

[6] מרגוט קלאוזנר מתה מהתקף־לב, מעריב, 13 בנובמבר 1975

[7] שלמה נקדימון, אז מי רצח את ארלוזורוב? ולמה?, באתר הארץ, 2 ביולי 2013

[8] מרגוט קלאוזנר חזרה עם שני פרסים, דבר, 12 באוגוסט 1966

[9] יהודה אופן, סרטי השבוע, על המשמר, 10 בפברואר 1967

[10] שרגא הר גיל, קאפ מחפש את סבינה, מעריב, 1 בנובמבר 1963

[11] סרט על נירים, קול העם, 30 באוגוסט 1965

[12] עם הענקת הפרס לסרט "נירים", על המשמר, 9 באפריל 1967

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]