הלכה ואין מורין כן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הלכה ואין מורין כן היא קביעה המופיעה בכמה מקומות בתלמוד ובפוסקים על אודות הלכות מסוימות שאמנם נכונות, אך מסיבות שונות אין להורות אותן. לעיתים עיקרון אי ההוראה של הלכות אלה תלוי בקהל היעד, וקיימים כמה סוגים של הלכות כאלה בהיבט של למי מורים ולמי לא מורים אותן, כפי שיפורט בהמשך. בדרך כלל מדובר בהלכה מקלה שיש חשש שתפורש בהרחבה מידי, אך גם מנימוקים נוספים, כמו למשל הלכות שנראות תמוהות.[1]

סוגים שונים של הלכה שאין מורים כמותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראשונים מפרשים ש"אין מורין כן" הכוונה היא להוראה פומבית. כלומר לא מפרסמים הלכות מסוימות בפומבי על אף שהן נכונות.[2] עם זאת קיימות דרגות שונות של פרסום, ויש דוגמאות ביניים. כך למשל קיימות הלכות מסוימות שבהן "אין מורין כן" גם לאדם יחיד, כפי שיפורט בדוגמאות להלן.

בתלמוד מתוארים אמוראים שבפועל התנהגו באופן שמותר על אף שאין מורים כך, אך הם נזהרו לא להתנהג כך ברבים באופן שיהיו עלולים ללמוד מהם. עם זאת, במקרה שבו הם היו יכולים לספק הסבר אלטרנטיבי הם היו נוהגים כך אף ברבים.[3]

בפומבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקרונית אסור להשתמש באור של נר בשבת, מחשש שמא יטה את הנר ובכך יעבור על איסור של הבערת אש בשבת. עם זאת, בתלמוד נפסק כי על אף שבסיטואציות מסוימות אין חשש שהמשתמש יטה את הנר, בכל זאת מדובר ב"הלכה ואין מורין כן".[4] ישנן שתי גישות בראשונים באשר לסיבה לכן שאין מורים הלכה זו: שיטתו של רש"י היא שאם יורו הלכה זו ייגרם זלזול בהטיית הנר, ושיטתו של הרמב"ם היא שמדובר בגזרה שמא יסתפק מהנר, כלומר מחשש שישתמש בחומרי הבעירה של הנר.

דוגמה נוספת מהלכות יום טוב היא השחזה של סכין. גם בדין זה הפעולה מותרת ביום טוב אולם אין מורים כך.[5] ישנן שתי גישות בראשונים באשר לסיבה לכן שאין מורים הלכה זו: שיטתו של רש"י היא כדי שלא יזלזלו בה גם כאשר ניתן לבצע אותה מערב יום טוב, שכן במקרה בו ניתן לבצע מלאכה זו מערב יום טוב הדבר אסור ביום טוב, ושיטתו של הרמב"ם היא שמדובר בהיתר להשחיז סכין על עץ, ואין מורים כך מחשש שיבואו להשחיז אותה במשחזת.

דוגמה נוספת היא הנחת תפילין בלילה. התלמוד קובע כי הדבר מותר, אולם לא מורים כך מחשש להירדם עם התפילין.[6]

בפני עמי ארצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיים מקור בתלמוד לכך שהאמורא רב נהג לפסוק באופן אחד בפני תלמידיו ובאופן אחר בפני עמי הארץ.[7] סוג זה של הלכות מופיע גם בצורה אחרת בדוגמאות בתלמוד, בהן מופיע הביטוי "ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ". כך למשל נכתבה אמירה זו על אודות ההלכה שמצוות לימוד תורה מתקיימת אפילו רק על ידי קריאה של קריאת שמע בבוקר ובערב.[8] רש"י מסביר שאין לומר זאת בפני עם הארץ כדי שלא יימנע מללמד את ילדיו תורה באופן אינטנסיבי יותר. וריאציה נוספת של הלכה מסוג זה היא הלכה שאודותיה נאמר "אבל אין מפרסמים את הדבר".[9]

ליחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה להלכה מסוג זה היא דינו של אדם המוציא תבן וקש לרשות הרבים ובכך מפריע לציבור, ולגביו נפסק להלכה כי הוא נקנס בכך שכל מי שנוטל את התבן והקש זכה בהם לעצמו. אולם נקבע כי היתר זה נסוב רק על החלק של הקש והתבן שהופך לזבל ומשביח, אולם לגבי הקש והתבן עצמם זוהי הלכה שאין מורים כמותה – אפילו ליחיד.[10] הסיבה לכך היא "מפני תיקון העולם".[11]

ייתכן וגם הדוגמה שהובאה בפסקה הקודמת אודות הטיית הנר היא הלכה שאין מורים כמותה גם ליחיד.[12]

לאף אחד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוג הקודם של ההלכות מדובר היה בהלכות שידועות לחכמים, אך לא פוסקים אותן. אך קיימות דוגמאות להלכות שחז"ל רצו להסתיר אותן על אף שהן מותרות, עד כדי כך שהן הועלמו אף מהמשנה עצמה. כלומר חז"ל היו מעוניינים שגם תלמידי חכמים לא ידעו אותן, לפחות לא באופן רגיל. בלשון התלמוד מתוארות הלכות אלה "לא רצו חכמים לגלותה".[13] דוגמה להלכה כזאת היא שמותר לטלטל "פחות פחות מארבע אמות". כלומר, איסור טלטול ברשות הרבים בשבת נסוב על טלטול של ארבע אמות לפחות, אולם מותר לטלטל בכל פעם פחות מארבע אמות. על כך נכתב בתלמוד שהלכה זו לא נכתבה כלל במשנה מחשש שמא יבואו לטלטל ארבע אמות ברשות הרבים.[13]

למי שבא להיוועץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוג נוסף של פעולה מותרת שאין מורים אותה, היא פעולה שמותרת לגמרי ואף מותר ללמד אותה בפומבי, אולם אם אדם בא לשאול לא מורים לו לקיים אותה למעשה.

דוגמה מפורסמת לסוג זה היא מעשה פינחס, שהרג את נשיא שבט שמעון ואת כזבי בת צור המדיינית שקיימו יחסים בפומבי למרות שהוא היה ישראל והיא לא. בעקבות זאת אמרו חז"ל ש"בועל ארמית (=גויה) קנאים פוגעים בו", אך התלמוד קובע כי אם בא הקנאי להתייעץ לפני הפעולה לא מורים לו לבצע אותה.[14] הסוג הזה שונה מהאחרים בכך שלא מדובר בהלכה. כלומר, בניגוד למשל לעובדה שטלטול פחות פחות מארבע אמות הוא מותר הלכתית, מעמדה ההלכתי של פעולת הקנאות אינו ברור והוא ודאי לא ציווי הלכתי. עם זאת מדובר בפעולה מותרת שלא מורים אותה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אנציקלופדיה תלמודית, הלכה ואין מורין כן, כרך ט, עמודה שמא.
  2. ^ רש"י על תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף כ"ח, עמוד ב', משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שביתת יום טוב, פרק ד', הלכה ט', שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"ט, סעיף ב'.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף כ"ט, עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ל"ו, עמוד ב'.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ב, עמוד ב', ונפסק במשנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ה', הלכה ט"ז ובשולחן ערוך, אורח חיים, סימן רע"ה, סעיף י"ב.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף כ"ח, עמוד ב', ונפסק במשנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שביתת יום טוב, פרק ד', הלכה ט' ובשולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"ט, סעיף ב'.
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ל"ו, עמוד ב', ונפסק במשנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק ד', הלכה י"א ובשולחן ערוך, אורח חיים, סימן ל', סעיף ב'.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ט"ו, עמוד א'.
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף צ"ט, עמוד ב'. קיימת בתלמוד דעה הפוכה בה מחזיק רבא, לפיה דווקא מצווה לומר דבר זה בפני עם הארץ.
  9. ^ פירוש רש"י על תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף י"ג, עמוד א', בפסקה כשאמרו אסור; מרדכי על מסכת בבא מציעא, פרק ה, סימן שלח; רמ"א על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קכ"ד, סעיף כ"ד ועל שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"ס, סעיף ט"ז.
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ל', עמוד ב' ובפירוש רש"י שם, ונפסק בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן תי"ד, סעיף ב'.
  11. ^ פירוש "בית הבחירה" למאירי על התלמוד באותו מקום.
  12. ^ אנציקלופדיה תלמודית, הלכה ואין מורין כן, כרך ט, עמודה שמ.
  13. ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קנ"ג, עמוד ב'.
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ב, עמוד א'.