המלחמה האנגלו-בורמזית הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המלחמה האנגלו-בורמזיות הראשונה
הפלישה הבריטית ליאנגון ב-1824 (ציור של ג'י. מור)
הפלישה הבריטית ליאנגון ב-1824 (ציור של ג'י. מור)
מערכה: המלחמות האנגלו-בורמזיות
תאריכי הסכסוך 5 במרץ 182424 בפברואר 1826 (שנתיים)
קרב אחרי המלחמה האנגלו-בורמזית השנייה
מקום צפון מזרח הודו ומרכז בורמה
עילה השבת הטריטוריה הבריטית בגבול הודו-בורמה
תוצאה ניצחון בריטי, כניעת הבורמזים וחתימת "אמנת יאנדבו"
שינויים בטריטוריות אסאם, מניפור, קאצ'אר (אנ'), ג'יניטא (אנ'), ראקין וטנינת'ארי (אנ'), יאנגון
הצדדים הלוחמים


הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת האימפריה הבריטית


בורמהבורמה בורמה

ראשי מדינה
המושל הכללי של הודו ויליאם אמהארסט (אנ')
• מפקד צבא הודו הבריטית גנרל אדוארד פאג'ט (אנ') 
מלך בורמה באגידאו (אנ') 
מפקדים

הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת ארצ'יבלד קמפבל (אנ')

בורמהבורמה מאהא בנדולה (אנ')
בורמהבורמה מאהא אוזאנה (Thado Thiri Maha Uzana)

כוחות

כ-50,000

כ-40,000

אבדות

כ-15,000 חללים[1]

כ-20,000 חללים ופצועים

המלחמה האנגלו-בורמזית הראשונה התחוללה בין 5 במרץ 1824 ל-24 בפברואר 1826. המלחמה התחוללה בצפון מזרח הודו ובמרכזה והבריטים ניצלו את יתרונם הימי כדי להשיג ניצחון מכריע וכניעה של הבורמזים תוך ויתור על שטחים רבים באזור צפון מזרח הודו לטובת הבריטים. במהלך הקרבות נהרגו כ-15,000 חיילים הודים ובריטים מצבאה של "חברת הודו המזרחית הבריטית" וכ-20,000 מחיילי בורמה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה ה-19 חיזקה בריטניה את שליטתה באזורים שונים ברחבי הגלובוס והפכה לאימפריה[2]. אחד האזורים החשובים ביותר לבריטים היה הודו שם שימשה חברת הודו המזרחית הבריטית כזרוע השלטונית של בריטניה. חברה זו החזיקה צבא משלה שסייע לשמר את כוחה של החברה.

כחלק מחיזוק אחיזתה של בריטניה במזרח אסיה פעלה "חברת הודו המזרחית הבריטית" להרחיב את השטחים בהם שלטה וכך בתחילת המאה ה-19 הגיעה תהליך ההתפשטות הבריטי לגבולותיה של האימפריה של בורמה. באותה תקופה שלטה בבורמה "שושלת קונבאונג" (אנ') (שנקראה גם האימפריה הבורמזית השלישית) ששלטה במדינה החל מ-1752. גם אימפריה זו, כמו האימפריה הבריטית, הייתה במגמת התפשטות דבר שהאיץ את תחילת הסכסוך בין שתי האימפריות[3].

העילה לפרוץ המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העילה הרשמית לפרוץ מלחמה זו הייתה פלישת בורמה, בספטמבר 1823, לטריטוריות בצפון מזרח הודו שעליהם טענה "חברת הודו המזרחית הבריטית" לבעלות. בנוסף כללו הבריטים בשיקוליהם לפתיחת המלחמה גם את מאמצי הבורמזים לשפר את יחסיהם עם צרפת שהיוותה יריבה לבריטניה.

הכוחות המעורבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא בריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפיקוד הכללי על המערכה מונה גנרל ארצ'יבלד קמפבל (אנ') והיחידות שהשתתפו במערכה כללו את:

  • תחת פיקודו של גנרל קוטון:
    • יחידות אנגליות: רגימנט הרגלים המלכותי הסקוטי הראשון (אנ'), רגימנט הרגלים ה-42 של ויילס (אנ'), רגימנט הרגלים ה-89 של הנסיכה ויקטוריה (אנ').
    • יחידות הודיות: רגימנט הרגלים ה-18 של מאדראס, רגימנט הרגלים ה-28 של מאדראס (אנ').
    • יחידות הנדסה: רגימנט ההנדסה המלכותי ה-250, רגימנט ההנדסה ה-100.
  • תחת פיקודו של גנרל ארצ'יבלד קמפבל:
    • יחידות אנגליות: רגימנט הרגלים ה-13 "סומרסט" (אנ'), רגימנט הרגלים ה-38 "סטפורדשייר" (אנ'), רגימנט הרגלים ה-47 "לנקשייר" (אנ'), רגימנט החפרים הרגלי ה-87 "אירלנד" (אנ').
    • יחידות הודיות: הבטליון השני של רגימנט החפרים הרגלים ה-102 של מאדראס (אנ'), רגימנט הרגלים ה-3 של מאדראס (אנ'), רגימנט הרגלים ה-7 של מאדראס (אנ'), רגימנט הרגלים ה-9 של מאדראס (אנ'), רגימנט הרגלים ה-12 של מאדראס, רגימנט הרגלים ה-18 של מאדראס, רגימנט הרגלים ה-25 של מאדראס, רגימנט הרגלים ה-26 של מאדראס, רגימנט הרגלים ה-30 של מאדראס, רגימנט הרגלים ה-34 של מאדראס, רגימנט הרגלים ה-43 של מאדראס, רגימנט הרגלים ה-13 של בנגל, רגימנט הרגלים ה-38 של בנגל, רגימנט הרגלים ה-40 של בנגל.
    • יחידות הנדסה: הבטליון הראשון של מהנדסי מאדראס.
    • יחידות ארטילריה: רגימנט הארטילריה של בנגל.

צבא בורמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא בורמה נחלק ל-3 כוחות משנה:

  • כוח תקיפה שפלש לצפון מזרח הודו וכלל כ-10,000 חיילי רגלים וכ-500 פרשים. כוח זה נחלק ל-2 כוחות משנה:
    • כוח התקיפה הדרומי בפיקוד מפקד צבא בורמה הגנרל מאהא בנדולה (אנ').
    • כוח התקיפה הצפוני בפיקודו של הגנרל מאהא אוזנה (Thado Thiri Maha Uzana).
  • כוח שהגן על יאנגון

מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלבי המלחמה הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבורמזים, בכוח של כ-10,000 חיילים, פעלו ב-2 ראשי חץ כשכוח אחד פועל בצפון הזירה (אזור מדינת אסאם) והשני פועל בדרום הזירה (אזור מפרץ בנגל). הניסיון של הבורמזים בלחימת ג'ונגלים הביאה אותם לסדרת ניצחונות על הבריטים ולנסיגת הבריטים. התקדמות הבורמזים בזירה הדרומית יצרה איום משמעותי על העיר המרכזית כלכותא בה פעלה האדמיניסטרציה של חברת הודו המזרחית הבריטית.

בעקבות פלישה זו שלחו הבריטים כוחות לגבולה הצפון מזרחי של הודו והקרבות הראשונים החלו ב-5 במרץ 1824.

קרב יאנגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור של ההתקפה הבריטית על הפגודה המוזהבת ביאנגון ב-1824

הבריטים החליטו לנצל את חוזקתם הימית ושלחו צי של ספינות מלחמה במעלה נהר יאנגון. הצי, עליו היו כ-10,000 חיילים[4], פלש ב-11 במאי 1824 ליאנגון[5] והשתלט, במפתיע, על מרכז העיר ועל "פגודת השמש" (שוודגון) המבוצרת (אנ'). פעולה זו נתקלה בהתנגדות מועטה מאחר שמלך בורמה באגידאו (אנ'), שציפה לפלישה רגלית ממערב, הורה ליחידות ההגנתיות של צבאו להיערך בקו הגנה כ-16 ק"מ ממערב לעיר.

המלך הבורמזי הורה לכוחות הקרובים לעיר לכבוש בחזרה את מרכז העיר אולם התקפה זו לא צלחה. אי לכך הורה המלך לכוחותיו שפלשו להודו לחזור לבורמה ולהיערך לכיבוש יאנגון. התחלת עונת המונסונים הקשתה מאוד על הכוחות הבורמזים לחזור לעיר דרך הג'ונגלדים של מערב בורמה. עד נובמבר 1824 אסף המלך כ-30,000 חיילים והעריך שאלו יספיקו לכיבוש העיר.

ההתקפה הבורמזית על יאנגון החלה ב-30 בנובמבר 1824. האנגלים שהתבצרו במרכז העיר היו מצוידים בנשק אישי וארטילרי טוב יותר מהבורמזים ולכן הכוחות התוקפים נתקלו באש חזקה ויעילה. לאחר כשבועיים של קרבות הצליחו הבריטים להביס את הכוחות התוקפים ולגרום להם לכ-6,000 נפגעים. חיילים בורמזים רבים ברחו משדה הקרב וחזרו לבתיהם כך שבסוף הקרב הצטמצם הכוח הבורמזי מ-30,000 חיילים לכ-7,000.

קרב דנוביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמדת התצפית של בנדולה שהופגזה, במהלך "קרב דנוביו", לאחר שזוהה בה בגלל השמשיה הצבעונית שלו

לאחר המפלה היאנגון ב-1824 עבר המלך הבורמזי וצבאו לעיר דנוביו (אנ') (כ-100 ק"מ מצפון מערב ליאנגון) שם אסף מפקד הצבא, בנדולה (Bandula), כ-10,000 חיילים שעסקו בביצור העיר ובהכנות לקרב נוסף לשחרור יאנגון.

הבריטים "הקדימו תרופה למכה" ויצאו להכות בבורמזים בדנוביו. צי בריטי ובו כ-4,000 לוחמים הפליג במעלה נהר האירוודי (אנ') ובמרץ 1825 תקפו החיילים את העיר בגיבוי ירי מהצי הבריטי. המתקפה נכשלה והבורמזים יצאו למתקפת נגד שנתקלה באש בריטית חזקה ונכשלה.

ב-1 באפריל 1825 יצאו הבריטים להתקפה נוספת על דנוביו. הפעם הקדימו את ההתקפה בירי ארטילרי מסיבי שהרס את העיר וגרם, בין השאר, להריגתו של מפקד הצבא בנדולה. התקפה זו הביאה לנסיגת הבורמזים מהעיר ולכיבושה על ידי הבריטים.

המערכה בארקאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לקרב דנוביו התחוללה במערב בורמה המערכה לכיבוש מדינת ארקאן. עם כיבוש יאנגון ב"קרב יאנגון" הזעיק מלך בורמה את כוחותיו ההתקפיים מאזור מדינת ארקאן ואלו השאירו כוחות משמר מאחור. הבריטים ניצלו את החלשות הכוח הבורמזי בזירה זו וב-1 בפברואר 1825 פלש כוח בריטי של כ-11,000 חיילים לארקאן כשהוא נתמך על ידי צי ספינות מלחמה. הכוח החל להתקדם לכוון בירת ארקאן, מארוק-יו (אנ'), אך התקשה להתמודד מול הכוח הבורמזי המצומצם. רק לאחר חודשיים של קרבות הגיעו הבריטים לקרבת הבירה וב-29 במרץ החלה ההתקפה על העיר וב-1 באפריל נסוגו הבורמזים מהעיר והבריטים כבשו אותה (במקביל לכיבוש דנוביו).

הפסקת האש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1825 הרחיבו הבריטים את שליטתם במחוזות שבצפון מזרח הודו. בספטמבר 1825 הסכימו הצדדים לחודש של הפסקת אש במהלכה ניהלו המדינות שיחות שלום. באוקטובר נכשלו השיחות לאחר שהבורמזים דחו את תביעות הבריטים לנסיגה מלאה שלהם ממערב בורמה ולתשלום פיצויים של מיליון פאונד.

קרב פרום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כישלון הניסיון להסכם שלום ריכזו הבורמזים את שארית צבאם בצפון המדינה. בנובמבר 1825 כיתרו הבורמזים את העיר פרום (אנ') (כ-270 ק"מ מצפון ליאנגון) בה החזיקו הבריטים. הבריטים שלחו למערכה צי של ספינות מלחמה שהכו בכוחות הבורמזים ומנעו את כיבוש העיר. ב-1 בדצמבר יצאו כ-4,000 חיילים בריטים להילחם בבורמזים כשהם מגובים בירי מספינות המלחמה. הקרב הסתיים ב-5 בדצמבר בניצחון הבריטים לאחר שמפקד הצבא הבורמזי נהרג מפגז בריטי.

הבריטים ניצלו את המומנטום והמשיכו להדוף את הבורמזים צפונה עד שאלו הרימו דגל כניעה לבן ב-26 בדצמבר.

אמנת יאנדבו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כניעת הבורמזים החלו שיחות שלום ביניהם לבין הבריטים ובסיומן נחתמה, ב-24 בפברואר 1826, "אמנת יאנדבו" (אנ'). סעיפי האמנה כללו:

  • ויתור של בורמה על מחוזותיה המערביים שכללו את אסאם, מניפור, ראקין וטנינת'ארי (אנ').
  • הפסקת ההתערבות הבורמזית במחוזות קאצ'אר (אנ'), ג'יניטא (אנ').
  • תשלום פיצוי לבריטניה של מיליון פאונד בריטי ב-4 תשלומים.
  • החלפת שגרירים.
  • חתימה על הסכמי מסחר בעתיד.
  • שחרור שבויי מלחמה בריטים

ההסכם התנה את נסיגת הבריטים מיאנגון בתשלום השלב השני של הפיצוי.

תוצאות הקרב ומימוש הסכם השלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוח זיכרון שמוצב בקתדרלת סיננט ג'ון שבמדראס שבהודו לזכר החללים של המלחמה האנגלו-בורמזית הראשונה

לאחר התשלום השני נסוגו הבריטים מיאנגון אך נשארו בדרום בורמה כדי לוודא שהבורמזים מקיימים את האמנה.

נפגעים:

  • בריטניה: מתוך כ-50,000 חיילים שהשתתפו במערכה כ-15,000 מתו כש-70% מהם נפטרו כתוצאה מתנאי החיים בג'ונגלים וממחלות טרופיות.
  • בורמה: מתוך כ-40,000 חיילים שהשתתפו במערכה כ-20,000 מתו.

במקרה שלפנינו, את היחס בין ההרוגים והפצועים למספר המעורבים ולהישגים הקרקעיים ניתן להשוות לימים העקובים מדם של קרב טלאברה וקרב ווטרלו

קפטן פרדריק דובטון, 1826

.

כלכלה:

  • בריטניה: מבחינה כלכלית העלות הגבוה של המלחמה גרמה לפגיעה רבה בכלכלת הודו הבריטית ובהמשך לקיצוץ משמעותי בזכויות ובזיכיונות של "חברת הודו המזרחית הבריטית".
  • בורמה: בנוסף להשפלה שנגרמה לבורמזים מהכניעה והאילוץ לחתום על האמנה, גרמה המלחמה והקנס שהוטל לפגיעה משמעותית בכלכלת המדינה ולמשבר כלכלי קשה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Hall, D.G.E. (1945). Europe and Burma, 1824–26. Oxford University Press.
  • Hall, D.G.E. (1960). Burma. 3rd ed. London: Hutchinson University Library.
  • Blackburn, Terence R. (2009). The Defeat of Ava: The First Anglo-Burmese War, 1824–-26 (Hardcover ed.). A. P. H. Publishing. ISBN 978-81-313-0544-7.
  • Htin Aung, Maung (1967). A History of Burma. New York: Columbia University Press.
  • Myint-U, Thant (2006). The River of Lost Footsteps: Histories of Burma. New York: Farrar, Straus and Giroux.
  • Harvey, G. E. (1925). History of Burma: From the Earliest Times to 10 March 1824, The Beginning of the English Conquest. London: Longmans, Green, and Co. Retrieved 29 October 2019.
  • Snodgrass, John James (1827). Narrative of the Burmese War: Detailing the Operations of Major-General Sir Archibald Campbell, 1st Baronet's Army, From its landing at Rangoon in May 1824, to the conclusion of a Treaty of Peace at Yandaboo in February 1826. John Murray, London, England. נבדק ב-30 בינואר 2014. {{cite book}}: (עזרה)
  • Robertson, Thomas Campbell (1853). Political Incidents of the First Burmese War. London: Richard Bentley, New Burlington Street. Retrieved 29 October 2019.
  • Trant, Thomas Abercrombie (1827). Two Years in Ava: From May 1824, to May 1826. London: John Murray, Albermarle Street. Retrieved 29 October 2019.
  • Cox, Hiram (1821). Journal of a Residence in the Burmhan Empire and More Particularly at the Court of Amarapoorah. London: John Warren. Retrieved 29 October 2019.
  • Doveton, F. B. (1852). Reminiscences of the Burmese War, in 1824-5-6. London: Allen and Co. Retrieved 29 October 2019.
  • Gouger, Henry (1860). Personal Narrative of Two Years' Imprisonment in Burmah. London: John Murray, Albemarle Street. Retrieved 29 October 2019.
  • Phayre, Sir Arthur P. (1883). History of Burma: Including Burma Proper, Pegu, Taungu, Tenasserim, and Arakan, from the Earliest Time to the End of the First War with British India. London: Trübner & Co., Ludgate Hill. Retrieved 29 October 2019.
  • Charney, Michael W. Powerful Learning: Buddhist Literati and the Throne in Burma's Last Dynasty, 1752–1885. Ann Arbor: University of Michigan. 2006.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כ-70% נפטרו כתוצאה מתנאי החיים בג'ונגלים
  2. ^ במהלך מאה זו התווספו לאימפריה הבריטית כ-25,000,000 קילומטרים רבועים בהו חיו כ-400 מיליון תושבים
  3. ^ בורמה שאפה להתרחב מערבה לאחר שניסיון מוקדם יותר לפלוש לתאילנד ממזרח נתקל בתגובת נגד של הסינים בעלי הברית של תאילנד
  4. ^ הצי כלל כ-5,000 חיילים אנגלים וכ-5,000 חיילים הודים
  5. ^ באותה תקופה בירת בורמה הייתה אווה (אנ')