לדלג לתוכן

המלחמה השלזית הראשונה

ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המלחמה השלזית הראשונה
Erster Schlesischer Krieg
פרשים פרוסים ואוסטרים נלחמים בקרב מולביץ, ציור מאת אוגוסט היינריך פרדיננד טגטמאייר
פרשים פרוסים ואוסטרים נלחמים בקרב מולביץ, ציור מאת אוגוסט היינריך פרדיננד טגטמאייר
מלחמה: מלחמת הירושה האוסטרית והמלחמות השלזיות
תאריכים 16 בדצמבר 1740 – 11 ביוני 1742 (שנה ו־5 חודשים) עריכת הנתון בוויקינתונים
קרב אחרי המלחמה השלזית השנייה
מקום שלזיה עריכת הנתון בוויקינתונים
תוצאה ניצחון פרוסי
שינויים בטריטוריות מלוכת הבסבורג מוסרת את רוב שטחי שלזיה לממלכת פרוסיה
הצדדים הלוחמים

ממלכת פרוסיה ממלכת פרוסיה

האימפריה הרומית הקדושה מלוכת הבסבורג

מנהיגים
ממלכת פרוסיהממלכת פרוסיה פרידריך השני, מלך פרוסיה  האימפריה הרומית הקדושההאימפריה הרומית הקדושה מריה תרזה 
מפקדים

ממלכת פרוסיה גנרל-פלדמרשל לאופולד השני, נסיך אנהלט-דסאו
ממלכת פרוסיה גנרל-פלדמרשל קורט כריסטוף, רוזן שוורין

האימפריה הרומית הקדושה פלדמרשל קרל אלכסנדר, נסיך לורן
האימפריה הרומית הקדושה פלדמרשל וילהלם ריינהרד, רוזן נייפרג

אבדות

13,500 חיילים[1]

9,900 חיילים[1]

לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

המלחמה השלזית הראשונה (בגרמנית: Erster Schlesischer Krieg) הייתה מלחמה בין ממלכת פרוסיה לאוסטריה שנמשכה מ-1740 עד 1742 והסתיימה בכיבוש פרוסי של רוב חבל שלזיה (כיום בדרום-מערב פולין) מידי אוסטריה. המלחמה התנהלה בעיקר בשלזיה, מוראביה ובוהמיה (ארצות כתר בוהמיה) והייתה אחת מזירות הלחימה של מלחמת הירושה האוסטרית, והראשונה מבין שלוש המלחמות השלזיות בין פרידריך השני, מלך פרוסיה למריה תרזה, שכולן הסתיימו בשליטה פרוסית בשלזיה.

לא היה אירוע מסוים שהצית את המלחמה. פרוסיה נימקה את העילה למלחמה בטענות שושלתיות עתיקות על חלקים בשלזיה, אך שיקולים מתחום הריאל פוליטיק והאסטרטגיה תרמו לפרוץ המלחמה. המאבק על הירושה לבית הבסבורג, עם עלייתה של מריה תרזה לשלטון, סיפק לפרוסיה הזדמנות לחזק את מעמדה מול יריבות אזוריות כמו סקסוניה ובוואריה.

המלחמה החלה בפלישה פרוסית לשלזיה האוסטרית בסוף 1740 והסתיימה בניצחון פרוסי ובהסכם ברלין ב-1742, שהכיר בכיבוש רוב חבל שלזיה וחלקים מבוהמיה על ידי פרוסיה. במקביל נמשכה מלחמת הירושה האוסטרית, וסוגיית שלזיה הביאה את אוסטריה ופרוסיה לעימות מחודש במלחמה השלזית השנייה רק שנתיים לאחר מכן. המלחמה הראשונה סימנה תבוסה מפתיעה של בית הבסבורג לכוח גרמני משני ופתחה את היריבות האוסטרית-פרוסית שהשפיעה בהמשך על הפוליטיקה בגרמניה למשך יותר ממאה שנים.

רקע וסיבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-18 שלט בית הוהנצולרן בממלכת פרוסיה, ולו היו טענות שושלתיות לדוכסויות רבות בחבל שלזיה, שהיה פרובינציה של אוסטריה תחת בית הבסבורג. שלזיה הייתה חבל עשיר וצפוף אוכלוסין, שגבל בטריטוריות הליבה של פרוסיה במרקיזות ברנדנבורג.[2] מעבר לערכה הכלכלי כמקור להכנסות ממיסים, לתעשייה (במיוחד מינרלים) ולכוח אדם צבאי, שני הצדדים ייחסו לשלזיה חשיבות אסטרטגית רבה. עמק נהר האודר שימש מסדרון צבאי טבעי בין ברנדנבורג, ממלכת בוהמיה ומרקיזות מוראביה, וכל כוח ששלט בשטח יכול היה לאיים על שכניו. שלזיה שכנה גם בגבולה הצפון-מזרחי של האימפריה הרומית הקדושה, ומי ששלט בה היה יכול להגביל את ההשפעה של האיחוד הפולני-ליטאי והאימפריה הרוסית בגרמניה.[3]

הטענות של ברנדנבורג–פרוסיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
Map of political borders in Central Europe in the early 1700s
מפת ארצות כתר בוהמיה תחת שלטון בית הבסבורג עד 1742, אז עברה רוב שלזיה לידי פרוסיה

הטענות הפרוסיות נבעו, בין היתר, מהסכם ירושה משנת 1537 בין הדוכס הפיאסטי פרידריך השני מלגניצה לבין הנסיך הבוחר יואכים השני, הנסיך הבוחר מברנדנבורג, ולפיו דוכסויות לגניצה, וולה ובריג אמורות היו לעבור למשפחת הוהנצולרן עם הכחדת בית פיאסט בשלזיה. באותה תקופה, פרדיננד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, דחה את ההסכם ולחץ על משפחת הוהנצולרן לחזור בהם מהסכמה זו.[4] ב-1603 ירש יואכים השלישי פרידריך, הנסיך הבוחר מברנדנבורג, את הדוכסות יגרנדורף מבן דודו מרקיז גיאורג פרידריך מברנדנבורג-אנסבך ומינה את בנו השני, יוהאן גאורג מברנדנבורג, לדוכס.[5]

במרד הבוהמי של 1618 ובמלחמת שלושים השנים, הצטרף יוהאן גאורג להתקוממות בשלזיה נגד הקיסר הקתולי פרדיננד השני.[6] לאחר ניצחון הקתולים בקרב ההר הלבן (1621), הפקיע הקיסר את הדוכסות של יוהאן גאורג ומנע את החזרתה ליורשיו, אך מנהיגי בית הוהנצולרן המשיכו לטעון לבעלותם החוקית על יגרנדורף.[7] ב-1675 פרידריך וילהלם, הנסיך הבוחר מברנדנבורג, תבע את לגניצה, וולה ובריג עם הכחדת בית פיאסט, אך הקיסר התעלם מתביעותיו והנכסים נשארו בידי כתר בוהמיה.[8]

ב-1685, כשאוסטריה הייתה בעיצומה של מלחמה עם האימפריה העות'מאנית, העניק לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, לשליט ברנדנבורג שליטה מיידית על נפה של שלזיה (שוויבוס) בתמורה לסיוע צבאי וויתור על כל תביעות עתידיות בשלזיה. בנו ויורשו, פרידריך הראשון, דרש חזרה את שוויבוס ב-1694, בטענה שהשטח הוענק לאביו בלבד לכל ימי חייו.[9] כנסיך צעיר, הסכים פרידריך בחשאי להחזרת האזור בתמורה לכיסוי חובותיו,[10] אך עם עלייתו לשלטון ביטל את ההסכם וחידש את תביעתו לשליטה בביגרנדורף ובפיאסט.[9]

הירושה האוסטרית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
Portrait painting of a young Maria Theresa
מריה תרזה מאוסטריה, סביבות 1744, מאת מרטין ואן מייטנס

שני דורות מאוחר יותר, מיד לאחר עלייתו של פרידריך השני, מלך פרוסיה, לכס הפרוסי במאי 1740, הוא החל להפעיל לחץ לצרף את שלזיה.[11] פרידריך העריך שהתביעה השושלתית שלו איתנה שאותה ירש מפרידריך וילהלם הראשון, מלך בפרוסיה,[2] ובידיו עמד צבא גדול וממושמע ואוצר מדינה מלא.[12] אוסטריה הייתה במצב כלכלי קשה וצבאה לא עבר רפורמות אחרי תבוסה במלחמה העות'מאנית-רוסית (1735–1739).[13] המצב האירופי היה נוח צבאית: בריטניה וצרפת היו שקועות במלחמת אוזנו של ג'נקינס, שוודיה הייתה על סף מלחמה מול רוסיה, ובוואריה וסקסוניה הגישו גם הן תביעות נגד אוסטריה והיו צפויות להצטרף למלחמה.[2] אף שהתביעה השושלתית שימשה עילה למלחמה, השיקולים המרכזיים היו ריאל פוליטיק ואסטרטגיים.[14]

ההזדמנות לפעול למימוש התביעות הגיעה עם מות קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, באוקטובר 1740. לא היה לקיסר יורש זכר, והוא קבע, באמצעות הסנקציה הפרגמטית של 1713, שהיורשת תהיה בתו הבכורה, מריה תרזה. עם מותו היא עלתה לשלטון באוסטריה, בבוהמיה ובהונגריה במסגרת מלוכת הבסבורג.[15] בתקופת חייו התקבלה הסנקציה על ידי המדינות, אך לאחר מותו ערערו עליה מיד פרוסיה, בוואריה וסקסוניה.[16]

פרידריך ראה את הירושה הנשית כהזדמנות לספח את שלזיה וכתב ב-1740 לוולטר שזה "אות למהפכה של הסדר הפוליטי הישן".[11] הוא טען שהסנקציה הפרגמטית לא חלה על שלזיה, שמעמדה היה נחלה קיסרית ולא ירושה דינסטית. בנוסף הוא טען שבמסגרת הסנקציה הבטיחו לו באוסטריה תמיכה בתביעות על דוכסויות יולייך וברג בחבל הריין, תמיכה שלא מומשה בפועל.[17][18]

בינתיים, הנסיך הבוחר קרל אלברכט מבוואריה והנסיך הבוחר פרידריך אוגוסטוס השני מסקסוניה נשאו בנות לבית הבסבורג והשתמשו בכך להצדקת תביעות לטריטוריות אוסטריות.[12] פרידריך אוגוסטוס, האלקטור של סקסוניה, שהיה גם מלך האיחוד הפולני-ליטאי, רצה להשתלט על שלזיה כדי לאחד את שני האזורים שתחת שליטתו לגוש טריטוריאלי רציף. חששו של פרידריך ממהלך כזה תרם להאצת תוכניתו לפלוש לשלזיה.[2]

צעדים לקראת מלחמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת הירושה האוסטרית
Map of European political borders in 1740
אירופה לאחר חוזה וינה (1738), כאשר פרוסיה בצבע סגול ומלוכת הבסבורג בזהב

בזמן שפרוסיה ביססה מחדש את טענותיה על שלזיה והחלה להיערך למלחמה, פעלו מדינות נוספות לבצע מהלכים דומים. בוואריה תבעה את כס הקיסר עם שטחי בוהמיה, אוסטריה עילית וטירול, סקסוניה דרשה את מוראביה ושלזיה עילית, ספרד ונאפולי רצו את נחלות הבסבורג בצפון איטליה, וצרפת, שראתה בהבסבורגים יריב מסורתי, שאפה לכבוש את ארצות השפלה האוסטריות.[19] נסיכויות קלן ופפאלץ הצטרפו לאלו ויצרו את "ליגת נימפנבורג", שמטרתה לפגוע בדומיננטיות של ההבסבורגים בגרמניה.[16]

אוסטריה נהנתה מגיבוי בריטניה (ששלטה גם בנסיכות הנובר), ובהמשך גם בגיבוי סבויה-סרדיניה והרפובליקה ההולנדית, ולאחר מכן גם מרוסיה בהנהגת יליזבטה, קיסרית רוסיה. מטרותיה של מריה תרזה: לשמור על נחלותיה התורשתיות ולבסס את בחירת בעלה הדוכס פרנץ שטפן מלוריין כקיסר האימפריה הרומית הקדושה.[16]

לאחר מות הקיסר ב-20 באוקטובר 1740, פעל פרידריך במהירות: ב-8 בנובמבר הורה על גיוס הצבא הפרוסי, וב-11 בדצמבר הציב אולטימטום למריה תרזה לוויתור על שלזיה.[20] בתמורה הבטיח לשמור על שאר נכסי הבסבורג, לשלם פיצויים בכסף, להכיר בסנקציה הפרגמטית ולתמוך בבחירת בעלה כקיסר. עם זאת, מבלי להמתין לתשובה, הוא פלש בראש חייליו לשלזיה.[20]

גאוגרפיה צבאית וזירת הלחימה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

זירת המערכה העיקרית, חבל שלזיה, הציבה אתגרים והזדמנויות ייחודיים למצביאים במאה ה-18. החבל משתרע לאורך אגן הניקוז של נהר האודר, הזורם מדרום-מזרח לצפון-מערב ונשפך לים הבלטי. הנהר עצמו היווה ציר לוגיסטי ראשי להובלת אספקה כבדה וארטילריה, אך גם מכשול טבעי שחייב שליטה בגשרים המעטים לאורכו.[21]

מבחינה טופוגרפית, שלזיה תחתית היא מישורית ברובה, מכוסה ביערות וביצות באזורים מסוימים, אך פתוחה מספיק לתמרוני פרשים ורגלים נרחבים. לעומתה, שלזיה עילית הופכת הררית יותר ככל שמתקרבים למוראביה. הגבול הטבעי בין שלזיה לבין בוהמיה (לב השטח ההבסבורגי) מורכב מרכסי הרים מאסיביים: הרי הסודטים והרי הענקים. מעברי ההרים באזורים אלו, כגון מעבר גלץ ומעברי הרי ברומוב, היו צווארי בקבוק אסטרטגיים. שליטה בהם אפשרה לפרוסים לאיים על וינה ועל פראג, ומנגד אפשרה לאוסטרים להזרים תגבורות לשלזיה.[22]

כמו רוב המלחמות האירופיות במאה ה-18, גם המלחמות השלזיות נוהלו כ"מלחמות קבינט": צבאות ממשלתיים מקצועיים שתוחזקו על ידי השלטון למען מטרותיו. שטחים כבושים חויבו במיסים לכובשים, אך טבח בקנה מידה רחב באוכלוסייה היה נדיר בהרבה לעומת קרבות במאה ה-17.[23] לוגיסטיקה צבאית הכריעה מערכות שלמות, כי הצבאות גדלו מעבר ליכולת לקיים עצמם במגוון של ביזה או אספקה מהשטח בלבד. מערכת המבצרים שיחקה תפקיד מרכזי באופרציה הצבאית. הערים גלוגאו, בריג, ניסה, ברסלאו ואולומואוץ היוו אזורים אסטרטגיים. צבא שלא כבש את המבצרים הללו הסתכן בניתוק קווי האספקה שלו ובמתקפות מהעורף.[24] ציוד ואספקה אוחסנו במחסנים מרכזיים והועברו בשיירות עגלה מסודרות שהיו פגיעות מאוד לפשיטות אויב.[25] לרוב לא התנהלו מבצעים קרביים בחורף; הצבאות עברו למחנות חורף, והקרבות חודשו באביב.[26]

צבאות וטקטיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטות וטכנולוגיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הטקטיקה והאסטרטגיה האירופית בעת החדשה

המערכות הצבאיות בעת החדשה המוקדמת התבססו על אימוץ ירי בכלי ירייה לצד המשך שימוש בכלי נשק מסורתיים. צבאות אירופה במאה ה-18 נבנו סביב יחידות של חיל רגלים מרוכז, חמושים ברובים חלקי-קנה עם מצת חלמיש וכידונים. פרשים קלים ביצעו סיורים וסיפקו תקשורת טקטית, ופרשים כבדים שימשו כעתודות לתקיפות הלם. ארטילריה שימשה סיוע באש ובהכרעת מצור.[26] לשליטה במבצרים חשובים הייתה חשיבות אסטרטגית רבה, ובהתאם טקטיקות של מצור ממושך היו נפוצות. מנגד, קרבות שדה מכריעים היו נדירים יחסית, אף שבשיטת הלחימה של פרידריך הם תפסו משקל רב מהמקובל בתקופה.[27]

אסטרטגיה ודוקטרינה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסטרטגיה והדוקטרינה הפרוסית במהלך המלחמה השלזית הראשונה התבססו על שילוב של יוזמה התקפית ומשמעת טקטית נוקשה שהנחיל פרידריך וילהלם הראשון, אביו של פרידריך השני, מלך פרוסיה. ברמה האסטרטגית, פרידריך השני דגל בהנחתת מכת מנע מפתיעה ומהירה. עם מותו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה באוקטובר 1740, מיהר פרידריך לנצל את חולשת האוסטרים בסוגיית הירושה, ופלש לשלזיה ללא הכרזת מלחמה מוקדמת.[28]

האסטרטגיה הפרוסית חרגה במידה ניכרת מהגישה הצבאית שהייתה מקובלת באותה תקופה: בעוד שעיקר הלחימה באירופה סבבה סביב שליטה על מבצרים באמצעות מלחמות מצור איטיות, פרידריך שאף במכוון לכפות קרבות הכרעה בשדה הפתוח, במטרה להשמיד את צבאות השדה של האויב ולהשיג הכרעה מהירה.[27] מנגד, האסטרטגיה האוסטרית הייתה מסורתית ושמרנית יותר, והתבססה על "מלחמת עמדות". המטרה הייתה לתמרן את האויב לעמדה נחותה, לנתק את אספקתו ולכבוש מחדש מבצרים. עם זאת, ההפתעה האסטרטגית והצורך להגן על וינה אילצו את האוסטרים לנסות וליזום קרבות חילוץ, כפי שקרה בקרב מולביץ (1741).[29]

מבחינה דוקטרינרית, כוחו העיקרי של הצבא הפרוסי נשען על עליונותו המוחלטת של חיל הרגלים. הדוקטרינה הפרוסית התמקדה במשמעת ברזל, צעידה מתואמת ויכולת להמטיר אש מהירה, רציפה ומדויקת בשיטת אש מחלקות.[30] היתרון הדוקטרינרי של הרגלים בלט במיוחד בקרב מולביץ; על אף שחיל הפרשים הפרוסי התגלה כנחות בתחילת המלחמה ונשבר תחת לחץ האוסטרים, חיל הרגלים הפרוסי שמר בנחישות על המבנה הקווי שלו, הדף את מתקפות האויב באמצעות מטחי אש קטלניים, והכריע את הקרב.[30] המלחמה חשפה את הפערים הדוקטרינריים בכל הנוגע ללוחמת פרשים, מה שהוביל את פרידריך השני ליישם מיד תוכניות אימון ורפורמות חדשות לפרשיו, ולהתחיל בגיבוש טקטיקת מערך אלכסוני לקראת המערכות הבאות.[30]

מבנים טקטיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטקטיקה הנפוצה הייתה "הטקטיקה הקווית". הגדודים נפרסו בשורות ארוכות (לרוב בעומק של 3 שורות בפרוסיה ו-4 באוסטריה) כדי למקסם את רוחב חזית האש. המערכים הטקטיים בשימוש הצבאות:

  • מערך קו: המערך הבסיסי להתקפה ולהגנה שנועד לייצר "חומת אש". חסרונו היה בחוסר גמישותו וברגישותו לאגפים חשופים.[31][32]
  • ריבוע: כאשר חיל הרגלים היה מאוים על ידי פרשים, הוא נערך בצורת ריבוע חלול, כשהכידונים מופנים החוצה לכל הכיוונים. מערך זה יצר "מבצר אנושי" שהסוסים לא הצליחו להסתער עליו, אך הוא היה פגיע מאוד לאש ארטילרית.[33]
  • מערך אלכסוני: טקטיקה צבאית שבה צבא תוקף מרכז את כוחותיו להתקפה על אגף אחד של האויב.[34]

חיל הרגלים, כלי נשק וטקטיקה קווית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל הרגלים היווה את עמוד השדרה של הצבאות, וכלי הנשק שבידיו הכתיבו במידה רבה את אופי המערכה ואת המערכים הטקטיים.

  • הנשק החם והרציונל הטקטי: הנשק הסטנדרטי של החייל היה המוסקט בעל מצת חלמיש חלק-קדח. למוסקטים אלו (דוגמת הדגמים הפרוסיים פוצדאם מוסקט (אנג') מ-1723 ו-1740 או הדגם האוסטרי) היה טווח יעיל קצר ביותר של כ-100 מטרים ודיוק ירוד מאוד. לכאורה, נתונים אלו מעלים את התמיהה מדוע צבאות לא ציידו את חייליהם בשריון גוף מסיבי ונשק קר להסתערות פנים מול פנים, שכן מרחק של 100 מטרים ניתן לגמוא בריצה בתוך שניות ספורות (הזמן שלוקח לטעון מוסקט הוא כ-15 שניות לפחות). אולם, הסיבה שהסתערויות כאלה לא הפכו לסטנדרט נעוצה בכוח האש ההרסני של המוסקט במערך צפוף; קליע המוסקט היה כבד וגדול, ומטח אש מרוכז ומתואם של אלפי רובים יצר "חומת עופרת". מטח כזה מטווח קצר אל עבר גוש של אויב מסתער גרם בבת אחת לנפגעים רבים ולנזק פיזי ופסיכולוגי משמעותי, ששבר כמעט כל הסתערות וריסק את שורות האויב בטרם הספיק ליצור מגע.[35][36][37]
  • קצב האש: בסעיף זה לפרוסים היה יתרון טכנולוגי ומשמעתי מכריע. השימוש בחוטר מתכת (בניגוד לחוטר העץ האוסטרי שנטה להישבר בלהט הקרב[38]), יחד עם אימונים מפרכים, אפשרו לחייל הפרוסי הממוצע לטעון ולירות בקצב גבוה של 5 עד 6 כדורים בדקה, לעומת 2 עד 4 כדורים אצל יריביהם.[39] שיטת אש מחלקות (גרמ') הפרוסית אפשרה ליצור גלי אש מדורגים לאורך החזית, כך שהאויב ספג ירי רציף ובלתי פוסק ללא מרווחי זמן של שקט.[40]
  • נשק קר וקרב פנים אל פנים: למרות ההסתמכות על אש המוסקטים, הנשק הקר שמר על מקום מרכזי מאוד בקרב. הכידון המושחל בקצה המוסקט הפך אותו לנשק מוט קטלני ששימש לבלימת פרשים ולהכרעה הסופית בהסתערויות של קרב פנים אל פנים על קווי האויב. בנוסף, רוב החיילים נשאו עליהם גם חרבות קצרות. מש"קים וקצינים לרוב לא נלחמו עם מוסקט, אלא צוידו בכלי נשק מוט ייעודיים כגון ספונטונים (אנג'); אלו נועדו לקרב צמוד, אך בעיקר שימשו כאמצעי פיקוד פיזי שבעזרתו "יישרו" הקצינים את השורות וסימנו פקודות לחייליהם בשדה הקרב.[41][42][43]

חיל הפרשים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמה השלזית הראשונה, יחסי הכוחות בפרשים נטו בבירור לטובת אוסטריה.

  • הפרשים האוסטרים נחשבו לטובים באירופה. הקירסירים רכבו על סוסים חזקים (רובם מהנובר והולשטיין) והיו מאומנים בתקיפת הלם. היתרון הגדול ביותר של אוסטריה היה בהוסרים ההונגרים – פרשים קלים מעולים שביצעו סיורים, פשטו על שיירות אספקה ותקפו את האגפים הפרוסיים ללא הרף.[44]
  • הפרשים הפרוסים היו נקודת התורפה של פרידריך השני במלחמה זו. הם רכבו על סוסים בינוניים, והדוקטרינה שלהם הייתה מיושנת – הם נטו לעצור את הסוסים כדי לירות באקדחים וברובים במקום להסתער בחרבות שלופות. כישלונם בקרב על מולביץ הוביל את פרידריך השני להתחיל ברפורמות מקיפות מיד לאחר המלחמה.[45]

ארטילריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארטילריה חולקה לשני סוגים עיקריים:[26]

  1. ארטילריה גדודית: תותחים קלים (לרוב 3 ליטראות) שהוצמדו לגדודי הרגלים ונגררו ידנית או על ידי סוסים בודדים, כדי לספק אש ישירה בטווח קצר.
  2. ארטילריית שדה ומצור: תותחים כבדים (6, 12, ו-24 ליטראות) והוביצרים. הפרוסים הצטיינו בריכוז הארטילריה הכבדה בסוללות גדולות כדי להבקיע נקודות מפתח בקו האויב, חידוש טקטי שהקדים את זמנו.

פיקוד ומנהיגות צבאית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה בין פרוסיה לאוסטריה הביאה לידי ביטוי דור חדש של מפקדים לצד גנרלים ותיקים מהמלחמות הקודמות. בניגוד לצבאות מודרניים, הפיקוד היה ריכוזי מאוד, ולגנרלים הבכירים הייתה השפעה מכרעת על גורל הקרב.

הפיקוד הפרוסי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • פרידריך השני, מלך פרוסיה: המפקד העליון. במלחמה זו היה המלך הצעיר (בן 28) חסר ניסיון קרבי. בקרב מולביץ עזב את שדה הקרב לבקשת הגנרל קורט כריסטוף פון שוורין כשהיה נדמה שהכול אבוד, אירוע שרדף אותו כל חייו. עם זאת, הוא הפגין יכולת למידה מהירה, ראייה אסטרטגית חדה, ונטילת סיכונים שהפתיעה את יריביו.[46]
  • גנרל-פלדמרשל קורט כריסטוף פון שוורין: המצביא המנוסה ביותר של פרוסיה ויועצו הקרוב של המלך. שוורין היה זה שפיקד בפועל על הכוחות ברגעי המשבר בקרב מולביץ והפך את התבוסה לניצחון בזכות קור רוחו ושימוש נכון בחי"ר.[47]
  • לאופולד הראשון, נסיך אנהלט-דסאו ("הזקן"): אף שלא פיקד ישירות בקרבות בשלזיה במלחמה זו, הוא היה האדריכל של הצבא הפרוסי, ממציא חוטר הברזל ושיטות האימון הנוקשות שהביאו את הניצחון.[48]
  • לאופולד השני, נסיך אנהלט-דסאו: בנו של "הזקן", מפקד שדה מוכשר ואגרסיבי. הוא פיקד על כיבוש המבצר החשוב גלוגאו בהתקפת פתע לילית נועזת, והיה דמות מפתח בפיקוד הטקטי לאורך המלחמה.
  • גנרל האנס יואכים פון ציטן: כוכב עולה בצבא הפרוסי. מפקד ההוסרים שזכה לתהילה על תעוזתו בסיורים ובפשיטות. דמותו הפכה לאגדית בהמשך המלחמות השלזיות.[49]
  • היינריך, נסיך פרוסיה: אחיו הצעיר של המלך, שהחל את דרכו הצבאית במלחמה זו והתגלה כאסטרטג זהיר ושקול המאזן את הרפתקנותו של אחיו.[50][51]

הפיקוד האוסטרי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • גנרל-פלדמרשל וילהלם ריינהרד פון נייפרג: המפקד העליון של הצבא האוסטרי בשלזיה ב-1741. נייפרג, מצביא ותיק ומנוסה, שוחרר ממאסר (אליו נשלח על ידי הקיסר קרל השישי בעקבות כישלונותיו בחתימה על הסכם בלגרד מול האימפריה העות'מאנית) על ידי מריה תרזה במיוחד למשימה זו.[52][53][54] בקרב מולביץ הוא הפגין יכולת תמרון מרשימה, הפתיע את פרידריך השני וניתק את קווי האספקה שלו. למרות הצלחת פרשיו בתחילת הקרב, חיל הרגלים האוסטרי בפיקודו נשבר אל מול קצב האש והמשמעת הנוקשה של הרגלים הפרוסים, ונייפרג נאלץ לסגת. באוקטובר 1741, כאשר האימפריה ההבסבורגית עמדה בפני סכנת פלישה מצד צרפת ובוואריה במסגרת מלחמת הירושה האוסטרית, חתמו נייפרג ופרידריך על שביתת נשק סודית שנודעה בתור הסכם קליין-שנלנדורף. הסכם זה אפשר לפרוסים לקבל לידיהם את מבצר נייסה לאחר מצור מבוים, ובתמורה אפשר לנייפרג לחלץ את צבאו משלזיה ללא פגע כדי להגן על שאר חלקי האימפריה.[55][56][57][58]
  • פלדמרשל קרל אלכסנדר, נסיך לורן: גיסה של מריה תרזה ואחי הקיסר פרנץ הראשון. הוא החליף את נייפרג ופיקד על הצבא בקרב צ'וטוסיץ (1742). קרל היה גנרל חסר יכולת שלעיתים קרובות הובס על ידי תמרוניו המהירים של פרידריך.[59]
  • גנרל-פלדמרשל מקסימיליאן אוליסס בראון: קצין ממוצא אירי, שנחשב לאחד המוכשרים בצבא האוסטרי. הוא היה איש מעשה פרגמטי, שהצליח לעכב את הפרוסים ולנהל נסיגות מסודרות, אך לעיתים קרובות ידיו היו כבולות על ידי הוראות מווינה.[60][61]
  • הרוזן פרנץ לאופולד פון נדאשדי (גרמ'): מפקד כוחות הוסרים מפורסם. הוא פיקד על לוחמת גרילה שהסבה נזק רב לקווי האספקה הפרוסיים והפכו לאימת החיילים הפרוסים.[62]

מהלך המלחמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת שלזיה 1740–1741

[עריכת קוד מקור | עריכה]
Painting of Frederick the Great standing on a dais surrounded by Silesian nobles
פרידריך השני, מלך פרוסיה, מקבל את שבועת הנאמנות של אחוזות שלזיה בשנת 1741, ציור משנת 1882 מאת וילהלם קמפאוזן

צבא פרוסיה נערך בשקט על נהר האודר בדצמבר 1740, וב-16 בדצמבר, ללא הכרזה רשמית על מלחמה, הוביל פרידריך את חייליו אל מעבר לגבול, לתוך שלזיה.[63] הצבא כלל שני קורפוסים ובהם 27,000 חיילים, בעוד הגנתה של שלזיה הופקדה בידי חיל מצב אוסטרי קטן עם 8,000 חיילים בלבד.[64] האוסטרים הצליחו להציב התנגדות מינימלית ולהחזיק כמה מבצרים בלבד; צבא פרוסיה חצה במהירות את הפרובינציה, וב-2 בינואר 1741 השתלט על הבירה ברסלאו ללא קרב.[65][66] ב-9 בינואר נמסר גם מבצר אוהלו ללא קרב,[67] והוא שימש את הפרוסים כבסיס לחורף.[68] בסוף ינואר כבר הייתה כמעט כל שלזיה בשליטת פרוסיה, והמבצרים האחרונים גלוגאו, בריג ונייסה היו תחת מצור.[20]

בתום החורף, בתחילת 1741, פתח הצבא הפרוסי בקמפיין אביב; ב-9 במרץ לאופולד השני, נסיך אנהלט-דסאו, כבש את גלוגאו בסערה. בסוף מרץ חצה צבא אוסטרי של כ-20,000 איש בפיקוד פון נייפרג את הרי הסודטים ושבר את המצור על נייסה ב-5 באפריל.[69] הכוח העיקרי של פרוסיה התייצב מול התקדמותו.[70][71] שני הצבאות התעמתו סמוך לכפר מולביץ ב-10 באפריל, שם הצליחו הפרוסים לבלום את האוסטרים בקרב על מולביץ. אף צד לא ניהל את הקרב היטב, ופרידריך אף עזב את שדה הקרב (בעצת שוורין), אך הצבא הפרוסי הצליח להחזיק בשטח והציג את הקרב כניצחון.[72] בריג נכנעה לפרוסים ב-4 במאי.[73] בחודשים הבאים התמקמו כוחות פרוסיה סביב נייסה, ולא נערכו כמעט קרבות נוספים.[74]

משא ומתן באמצע 1741

[עריכת קוד מקור | עריכה]
Painting of the coronation of Maria Theresa in Saint Martin's Cathedral, Hungary
מריה תרזה מוכתרת למלכת הונגריה בקתדרלת סנט מרטין בפרסבורג

לאחר כישלון הניסיון של אוסטריה להדוף את הפלישה הפרוסית בקרב על מולביץ, החלו מדינות נוספות באירופה לפעול; העימות המתרחב כונה בהמשך מלחמת הירושה האוסטרית, והמלחמה השלזית הראשונה נתפסה בדיעבד כשלב הראשון בה.[75]

צרפת תמכה בתביעת פרוסיה לשלזיה (הסכם ברסלאו, 5 ביוני 1741),[76][77] וביולי הצטרפה להסכם נימפנבורג עם ספרד לתמיכה בתביעות בוואריה. ב-15 באוגוסט חצו הכוחות הצרפתיים את הריין וחברו לבוואריה על הדנובה בלחימה לעבר וינה,[78] בזמן שצבא ספרדי-נפוליטני תקף את נחלות אוסטריה בצפון איטליה.[79] סקסוניה, שהייתה קודם בת ברית של אוסטריה, הצטרפה אף היא כנגד אוסטריה, ובריטניה הכריזה נייטרליות כדי להגן על הנובר מהתקפה.[80]

מריה תרזה, שחששה מחלוקה מוחלטת של ממלכתה, פעלה להתארגנות נגדית וקיבלה ב-25 ביוני את הכתרתה המלכותית כמלכת הונגריה; בהמשך פנתה לגיוס צבא חדש במזרח מלוכת הבסבורג.[81] באוגוסט הציעה לפרידריך ויתורים בארצות השפלה ותשלום כספי כדי שיעזוב את שלזיה, אך הוא סירב.[82] בינתיים, כוח אויב צרפתי-בווארי כבש את לינץ ב-14 בספטמבר, התקרב לווינה באוקטובר, ובוהמיה נכבשה בידי הסקסונים. כשראה את מצוקת אוסטריה, פתח פרידריך במגעי שלום חשאיים עם נייפרג בברסלאו, אף על פי שתמך פומבית בליגה.[83]

אף על פי שפרוסיה הייתה בעלת ברית של הצרפתים, פרידריך חשש שצרפת או בוואריה יהפכו למעצמה הדומיננטית בגרמניה בעקבות חורבן אוסטריה, ולכן ניהל במקביל מגעי שלום לצד המשך תמיכה פומבית בליגה, ולחץ בריטי אפשר חתימה (9 באוקטובר) על שביתת נשק חשאית (הסכם קליין-שנלנדורף): שני הצדדים התחייבו להפסיק את הקרבות (ולשמור על מראית עין של עימות), ובסיכום נוסף תקבל אוסטריה את דרום שלזיה בלבד תמורת שלום סופי.[55] כוחות נייפרג קיבלו פקודה לשוב להגן על אוסטריה מול פלישות המערב, והשאירו את כל שלזיה בידי פרוסיה.[56][57][58]

מערכת בוהמיה-מוראביה 1741–1742

[עריכת קוד מקור | עריכה]
Portrait painting of a young Frederick the Great
פרידריך השני כנסיך פרוסיה בשנת 1739, מאת אנטואן פזנה

באמצע אוקטובר קרל אלברכט מבוואריה ובעלי בריתו הצרפתים חנו סביב וינה, אך מחשש שסקסוניה ופרוסיה יתפסו חלקים מבוהמיה, הפנה את כוחותיו לצפון לעבר פראג (24 באוקטובר 1741). שלושת הצבאות, הבווארים, הצרפתים והסקסונים, התאספו בנובמבר, הקיפו את פראג וכבשו אותה ב-26 בנובמבר; קרל אלברכט הוכרז כמלך בוהמיה ב-7 בדצמבר.[84] במקביל, בנובמבר סיכם פרידריך את הגבול בין שלזיה הפרוסית ובין מוראביה הסקסונית, והשיג אישור צרפתי ובווארי להחזיק בכל חבל שלזיה ואזור קלאדסקו שבבוהמיה.[85]

בהמשך, כאשר בעלי הברית התקדמו והמשיכו לכבוש שטחים, וגבר החשש של פרוסיה להידחק מהסכם עתידי, ביטל פרידריך השני את ההסכם החשאי, האשים את האוסטרים בהפרתו, והצטרף באופן גלוי להתקדמות הכללית לתוך בוהמיה ומוראביה. בדצמבר חדר צבאו דרך הרי הסודטים ושהה בבירת מוראביה, אולומואוץ (27 בדצמבר), בעוד נסיך אנהלט-דסאו כבש את המצודה בגלץ שעל גבול בוהמיה.[85] בינואר 1742 נערכו בפרנקפורט בחירות קיסריות, ואלברכט הבווארי נבחר כקיסר האימפריה הרומית הקדושה.[86]

בתחילת 1742 תכנן פרידריך מבצע משותף עם הסקסונים והצרפתים, שכוחותיהם נפגשו בעיר וישאו (5 בפברואר), אך בעלי הברית הצרפתים סירבו לשתף פעולה לאחר כיבוש איגלאו ב-15 בפברואר וחזרו לבוהמיה.[87] הכוחות הפרוסים והסקסונים נעו לעבר ברין, אך נתקלו בהתנגדות ובמחסור באספקה. הסקסונים נסוגו בחזרה ב-30 במרץ לבוהמיה, ופרשו לחלוטין מהמלחמה ביולי.[88] למערכה לא היו הישגים משמעותיים, וב-5 באפריל נסוגו הפרוסים לשלזיה עילית.[87]

כשהקרב על מוראביה נגמר, הוביל קרל אלכסנדר, נסיך לורן, צבא אוסטרי בן 30,000 חיילים דרך מוראביה לבוהמיה בניסיון לשחרר את פראג. בתחילת מאי נכנסו פרידריך ונסיך אנהלט-דסאו עם 28,000 לוחמים למישור האלבה כדי לחסום את דרכו. הצבאות נלחמו ב-17 במאי סמוך לכפר חוטוסיץ', קרב שהסתיים בניצחון פרוסי דחוק ואבידות כבדות לשני הצדדים. כישלון קרל אלכסנדר, נסיך לורן, בקרב זה, ואחריו תבוסה נוספת בסהאי (24 במאי), ביססו את שליטת הפולשים הפרוסיים בפראג ושללו מאוסטריה אפשרות מיידית להוצאתם מבוהמיה.[89]

הסכמי ברסלאו וברלין

[עריכת קוד מקור | עריכה]
Map of Austrian Silesia after concessions to Prussia
שלזיה האוסטרית לאחר הסכם ברלין (1742)

לאחר קרב חוטוסיץ' פרוסיה הגבירה את ניסיונותיה להשגת שלום נפרד עם אוסטריה. במאי 1742 נציגי שני הצדדים התכנסו שוב בברסלאו.[90] פרידריך דרש את מרבית שלזיה ואת רוזנות קלאדסקו; מריה תרזה התנגדה, אך השליח הבריטי הלורד היינדפורד דחק בה להיענות, כי בריטניה מימנה רבות את אוסטריה לצורך החלשת צרפת. בסופו של דבר ב-11 ביוני נחתם הסכם ברסלאו, מה שהביא לסיום המלחמה השלזית הראשונה.[91]

ההסכם העניק לפרוסיה את רוב שלזיה ורוזנות קלאדסקו, שהפכו בהמשך לפרובינציית שלזיה הפרוסית.[92] אוסטריה שמרה שתי מובלעות קטנות, כולל דוכסות טשן, ואת השארית בקצה הדרומי של שלזיה, שהפכו מאוחר יותר לשלזיה האוסטרית. פרוסיה גם התחייבה לקחת על עצמה חובות אוסטריים שהיו מגובים בנכסי שלזיה, ולהישאר נייטרלית ליתר מלחמת הירושה האוסטרית. הסדר זה אושר גם בהסכם ברלין שנחתם ב-28 ביולי 1742.[91]

תוצאות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
Map of Central Europe with coloured territories
הגבולות במרכז אירופה לאחר המלחמה: פרוסיה (טורקיז) ובית הבסבורג (אדום) ב-1756, לאחר כיבוש שלזיה על ידי פרוסיה במלחמה השלזית הראשונה

המלחמה השלזית הראשונה הסתיימה בניצחון ברור לפרוסיה, שסיפחה 35,000 קמ"ר של שטח חדש וכמיליון נתינים נוספים,[88] מה שהרחיב משמעותית את משאביה ואת מעמדה הבינלאומי. עם זאת, בכך שחתם פעמיים על שלום נפרד בעוד מלחמת הירושה האוסטרית נמשכת, הפקיר פרידריך את בעלי בריתו ב"ליגת נימפנבורג" והוציא לעצמו מוניטין של חוסר אמינות וטקטיקות כפולות בזירה הדיפלומטית.[76][55] עם פרישת פרוסיה מהמלחמה הרחבה, פתחה אוסטריה במתקפה נגדית והשיבה לעצמה שטחים בחזיתות אחרות, מה שהיטה את הזירה הדיפלומטית בחזרה לטובתה.[93]

כיבוש שלזיה בידי פרוסיה הבטיח עימות מתמשך עם אוסטריה ועם סקסוניה.[94][95] נחישותה של מריה תרזה להשיב את שלזיה תוביל לסכסוך מחודש במלחמה השלזית השנייה כעבור שנתיים, ולמלחמה השלזית השלישית לאחר עשור נוסף;[96] סקסוניה תתמוך באוסטריה בשני הסבבים הבאים.[97][98]

במלחמה נהרגו 23,400 חיילים, מתוכם 13,500 פרוסים ו-9,900 אוסטרים.[1]

פרוסיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהסכם הטריטוריאלי שסיים את המלחמה, קיבלה פרוסיה שליטה על שטחים נרחבים בשלזיה ובקלודזקו,[92] אזור מאוכלס ומתועש שהגדיל את כוח האדם של הממלכה ואת הכנסותיה ממיסים.[99][100] ניצחון מפתיע זה הציב את פרוסיה, ממלכה קטנה עד אז, מעל יריבותיה הגרמניות כמו בוואריה וסקסוניה, והניח את התשתית להפיכתה למעצמה מובילה באירופה.[101][102]

כיבוש שלזיה הצית את היריבות האוסטרו-פרוסית העיקשת, שתעצב את הפוליטיקה הגרמנית במאה השנים הבאות.[103] גם סקסוניה, שחששה ממעמדה של פרוסיה ומיקומה הגאו-אסטרטגי החדש של שלזיה תחת פרוסיה, התנגדה בתוקף למדיניותה.[95] נסיגתו החד-צדדית של פרידריך מברית נימפנבורג (ושוב לאחר המלחמה השלזית השנייה) הכעיסה את צרפת,[104] ומה שנתפס כברית הגנתית עם בריטניה (אמנת וסטמינסטר ב-1756), האיץ את השינוי בציר הבריתות האירופי, מה שהוביל למהפכה הדיפלומטית בשנות החמישים של המאה ה-18.[105]

אוסטריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכמי ברסלאו וברלין עלו לאוסטריה במחוז העשיר ביותר,[101] והכניעה לנסיך גרמני מדרג נמוך פגעה במעמד ההגמוני של בית הבסבורג.[94] בית הבסבורג הפסיד גם במערכת הבחירות הקיסרית, ובעקבות כך עלה סימן שאלה על עליונותו בגרמניה. צבאה של אוסטריה פיגר אחר המשמעת הצבאית של הפרוסים,[106] ובשלהי 1741 איימה ברית נימפנבורג על המשך קיומה של המונרכיה ההבסבורגית.[107]

עם זאת, השלום בשלזיה איפשר לאוסטריה לרכז את מאמציה בחזיתות האחרות, ולהטות את הכף מול הצרפתים והבווארים. הפולשים מהמערב נהדפו במעלה הדנובה כבר בתחילת 1742,[108] וסקסוניה הסיגה את כוחותיה מבוהמיה לאחר הסכם ברלין וחתמה על הסכם שלום עם אוסטריה בסוף השנה.[92] כך נשארו הצרפתים והבווארים מבודדים בפראג, שנכבשה מחדש על ידי אוסטריה בדצמבר.[109] עד אמצע 1743 השיבה אוסטריה את שליטתה בבוהמיה, הדפה את הצרפתים אל מעבר לריין לאלזס וכבשה את בוואריה, בעוד הקיסר החדש, קרל השביעי, נמלט לפרנקפורט.[110]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. 1 2 3 Eighteenth Century Death Tolls, necrometrics.com
  2. 1 2 3 4 Fraser 2000, pp. 70–71.
  3. ↑ Browning 2005, p. 527.
  4. ↑ Carlyle (1858). Chapter X – Kurfürst Joachim II. Vol. Book III. pp. 282–286.
  5. ↑ Hirsch 1881, p. 175.
  6. ↑ Hirsch 1881, p. 176.
  7. ↑ Carlyle (1858). Chapter XVII – Duchy of Jägerndorf. Vol. Book III. pp. 339–342.
  8. ↑ Carlyle (1858). Chapter XVIII – Freidrich Wilhelm, the Great Kurfürst, Eleventh of the Series. Vol. Book III. pp. 357–358.
  9. 1 2 Carlyle (1858). Chapter XIX – King Friedrich I Again. Vol. Book III. pp. 364–367.
  10. ↑ Anderson 1995, p. 59.
  11. 1 2 Fraser 2000, p. 69.
  12. 1 2 Clark 2006, p. 190.
  13. ↑ Anderson 1995, pp. 61–62.
  14. ↑ Clark 2006, pp. 192–193.
  15. ↑ Asprey 1986, p. 24.
  16. 1 2 3 Clifford 1914, p. 3100.
  17. ↑ Fraser 2000, p. 70.
  18. ↑ Clark 2006, p. 191.
  19. ↑ Clark 2006, p. 194.
  20. 1 2 3 Clark 2006, p. 183.
  21. ↑ Duffy 1996, p. 19.
  22. ↑ Showalter 2012, p. 44.
  23. ↑ Clark 2006, p. 209.
  24. ↑ Browning 2005, p. 48.
  25. ↑ Creveld 1977, pp. 26–28.
  26. 1 2 3 Black 1994, pp. 38–52.
  27. 1 2 Black 1994, pp. 67–80.
  28. ↑ The Battle of Mollwitz: Opening Move For Prussian Expansion, Warfare History Network (באנגלית אמריקאית)
  29. ↑ Battle of Mollwitz, British Battles
  30. 1 2 3 Michael Prictor, ⚔️ Battle of Chotusitz, Bohemia, 17 May 1742, www.battlefieldtravels.com, ‏2025-12-31 (באנגלית אמריקאית)
  31. ↑ Jeff Berry, Obscure Battles: Soor 1745, Obscure Battles, ‏2013-02-23
  32. ↑ ⚔️ 1740–1748, War of the Austrian Succession, Battle Studies, www.battlefieldtravels.com, ‏2025-12-31 (באנגלית אמריקאית)
  33. ↑ Black 1994, p. 60.
  34. ↑ Oblique Order, battlefieldtravels.com
  35. ↑ Don Troiani, Earl J. Coates, James L. Kochan, James Kochan, Don Troiani's Soldiers in America, 1754-1865, Stackpole Books, 1998, ISBN 978-0-8117-0519-6. (באנגלית)
  36. ↑ Michael Prictor, ⚔️ Battle of Chotusitz, Bohemia, 17 May 1742, www.battlefieldtravels.com, ‏2025-12-31 (באנגלית אמריקאית)
  37. ↑ Mid 18th Century Prussian Chambered Guns, https://www.napoleon-series.org/
  38. ↑ The Wars of Frederick the Great : The Battle of Prague, www.britishbattles.com (באנגלית בריטית)
  39. ↑ Alex Burns, Kabinettskriege:: How Rapidly Could Soldiers Load in the Mid-Eighteenth Century?, Kabinettskriege, ‏2018-05-01
  40. ↑ Showalter 2012, p. 37.
  41. ↑ Sergeant's Spontoon, Age of Revolution
  42. ↑ From utilitarian to artistic weapons. Arnament of the Army of The Polish - Lithuanian Commonwealth in XVIII Century (עמ' 364), https://www.reenactor.ru
  43. ↑ [www.prussia.online/Data/Book/fr/frederick-the-great-s-army-2/MAA%20240%20[]%20-%20[18c]%20-%20Frederick%20The%20Great's%20Army%20(2)%20Infantry.pdf#page=8 Frederick the Great's, Army (2), Infantry] (עמ' 8), prussia.online
  44. ↑ Duffy 1977, p. 98.
  45. ↑ Citino 2005, p. 45.
  46. ↑ "Frederick II | Biography, Accomplishments, Wars, Enlightenment, & Facts | Britannica". Encyclopedia Britannica (באנגלית).
  47. ↑ Duffy 1996, p. 32.
  48. ↑ "Leopold I | Prussian general, Reformer, Soldier | Britannica". Encyclopedia Britannica (באנגלית).
  49. ↑ 1911 Encyclopædia Britannica/Zieten, Hans Joachim von - Wikisource, the free online library, en.wikisource.org (באנגלית)
  50. ↑ Prussian Generals of the Napoleonic Wars 1793-1815, www.napoleon-series.org
  51. ↑ Prince Frederick Henry Louis of Prussia, www.preussen.de (ארכיון)
  52. ↑ Roider 1972b, p. 195–207.
  53. ↑ Ingrao 2000, p. 147-148, 152.
  54. ↑ Aksan 2013, p. 85, 115-116, 127.
  55. 1 2 3 Holborn 1982, p. 213.
  56. 1 2 Carlyle (1862b). Chapter V – Klein-Schnellendorf: Friedrich Gets Neisse, in a Fashion. Vol. Book XIII. pp. 483–487.
  57. 1 2 Asprey 1986, pp. 223–224.
  58. 1 2 Fraser 2000, p. 103.
  59. ↑ A SHORT HISTORY OF GERMANY (עמ' 173), ‏1902 (ארכיון)
  60. ↑ 1911 Encyclopædia Britannica/Browne, Maximilian Ulysses - Wikisource, the free online library, en.wikisource.org (באנגלית)
  61. ↑ Maximilian Ulysses, Reichsgraf Browne, Britannica
  62. ↑ A HISTORY OF GUERILLA WARFARE (עמ' 31), rexresearch1.com, ‏2024
  63. ↑ Luvaas 2009, p. 3.
  64. ↑ Clark 2006, pp. 183, 192.
  65. ↑ Carlyle (1862a). Chapter IV – Breslau Under Soft Pressure. Vol. Book XII. pp. 210–213.
  66. ↑ Fraser 2000, p. 84.
  67. ↑ Carlyle (1862a). Chapter V – Friedrich Pushes Forward Towards Brieg and Neisse. Vol. Book XII. pp. 218–219.
  68. ↑ Asprey 1986, p. 177.
  69. ↑ Fraser 2000, p. 88.
  70. ↑ Carlyle (1862a). Chapter X – Battle of Mollwitz. Vol. Book XII. pp. 300–301.
  71. ↑ Fraser 2000, pp. 87–88.
  72. ↑ Fraser 2000, pp. 89–93.
  73. ↑ Carlyle (1862a). Chapter XI – The Bursting Forth of Bedlams: Belleisle and the Breakers of Pragmatic Sanction. Vol. Book XII. pp. 361–363.
  74. ↑ Carlyle (1862b). Chapter II – Camp of Strehlen. Vol. Book XIII. pp. 411–412.
  75. ↑ Clark 2006, pp. 193–194.
  76. 1 2 Shennan 2005, p. 43.
  77. ↑ Asprey 1986, p. 181.
  78. ↑ Asprey 1986, p. 223.
  79. ↑ Browning 1993, p. 80.
  80. ↑ Crankshaw 1970, p. 77.
  81. ↑ Browning 1993, p. 66.
  82. ↑ Anderson 1995, p. 81.
  83. ↑ Fraser 2000, p. 97.
  84. ↑ Black 2002, pp. 102–103.
  85. 1 2 Carlyle (1862b). Chapter VIII – Friedrich Starts for Moravia, on a New Scheme He Has. Vol. Book XIII. pp. 513–519.
  86. ↑ Fraser 2000, p. 106.
  87. 1 2 Carlyle (1862b). Chapter X – Friedrich Does His Moravian Expedition Which Proves a Mere Moravian Foray. Vol. Book XIII. pp. 538–544.
  88. 1 2 Hochedlinger 2003, p. 252.
  89. ↑ Carlyle (1862b). Chapter XIII – Battle of Chotusitz. Vol. Book XIII. pp. 574–575, 578.
  90. ↑ Fraser 2000, p. 120.
  91. 1 2 Carlyle (1862b). Chapter XIV – Peace of Breslau. Vol. Book XIII. pp. 581–586.
  92. 1 2 3 Fraser 2000, p. 121.
  93. ↑ Fraser 2000, pp. 135–136.
  94. 1 2 Fraser 2000, pp. 134–135.
  95. 1 2 Holborn 1982, pp. 214–215.
  96. ↑ "Silesian Wars". Encyclopædia Britannica.
  97. ↑ Browning 1993, p. 181.
  98. ↑ Fraser 2000, p. 310.
  99. ↑ Clark 2006, p. 192.
  100. ↑ Fraser 2000, pp. 130–131.
  101. 1 2 Clark 2006, p. 196.
  102. ↑ Schweizer 1989, p. 250.
  103. ↑ Clark 2006, p. 216.
  104. ↑ Fraser 2000, pp. 122, 135, 151.
  105. ↑ Fraser 2000, pp. 297–301.
  106. ↑ Fraser 2000, p. 133.
  107. ↑ Fraser 2000, pp. 126–127.
  108. ↑ Fraser 2000, pp. 107–109.
  109. ↑ Fraser 2000, p. 139.
  110. ↑ Clifford 1914, p. 3103.

ביבליוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=המלחמה_השלזית_הראשונה&oldid=43772121"