המרכבה של מונטיפיורי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המרכבה מוצגת בביתן במשכנות שאננים
המרכבה המשוחזרת במשכנות שאננים
המרכבה המקורית מתוך הסרט "אני ירושלמי" בכיכובו של יהורם גאון. זוהי הפעם היחידה שהמרכבה נסעה בישראל

המרכבה של מונטיפיורי היא מרכבתו של הנדבן והשדלן היהודי-אנגלי, משה מונטיפיורי, שהקדיש את חייו לסיוע ליהודים. המרכבה שימשה אותו ואת רעייתו, יהודית, במסעותיהם ברחבי אירופה. לאחר מותו החליפה המרכבה ידיים עד ששופצה והוצבה ברחבת טחנת הרוח של מונטיפיורי בשכונת משכנות שאננים בירושלים.

תולדות המרכבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל המשפחה המופיע על המרכבה

המרכבה של מונטיפיורי נבנתה בשנת 1816 לצורך מסע באיטליה וצרפת. היא נבנתה בהזמנה אישית אצל אומן בשם "בופרה". מחירה היה 4072 פרנק צרפתי. על העגלה הוטבע במרכזה סמל המשפחה והמילה "ירושלים". בסמל המשפחה כתוב "הוֹדֵה וַחֲשׁוֹב" (THANK & THINK).

מונטיפיורי השתמש בעגלה במסעותיו באירופה, והגיע עימה אף לרוסיה, אולם לא השתמש בה במסעותיו בארץ ישראל בשל מצב הדרכים. במקומה שכר עגלה מקומית.

עיתון "האור" סיפר לקוראיו את תולדות המרכבה (18/4/1910):

בשנת 1816 החליטו האדון והגברת מונטיפיורי לנסע לערי צרפת ואיטליה. מסלות ברזל טרם נבנו עוד על הארץ והדרכים היו עקלקלים כל כך ומקולקלים עד אשר הוכרח הנוסע ללכת חצי הדרך ברגליו ולסבול מרורות מחם השמש ביום ומקרח בלילה. מה עשה סיר מנטופיורי? הלך ובנה לו עגלת מסע נפלאה, עגלה אשר לא הייתה כמוה בזמן ההוא ביופיה, בגדלה ובחזקה, ואשר עלתה במחיר ארבעת אלפים ושנים ושבעים פרנק. הוא בעצמו תכן את התוכנית וימסרה לאחד מבתי החרשת היתר מפורסמים שבפריז. הצד הפנימי של העגלה נרפד ונסדר בכל הטקסים אשר היה נהוג בזמן ההוא. מושב העגלון אשר נשטח על פני כלו היה די רחב וגדול אשר הכיל בו מקום לשנים שלשה אנשים מלבד העגלון. בעת אשר היה האוויר מזיג, חם וטבעי ישבו האדון והגברת מונטיפיורי אל צד העגלון לשאף מעט רוח צח, ובעת אשר התחוללה רוח סערה וגשם ירד אל הארץ, ישבו הנוסעים בתוכה. במקום הנחת כפות רגלי העגלון היה חור גדול אשר שמש להנוסעים בתור מזנון. שמה צברו כל מיני אכל וצידה לדרכם הארוכה, גם סיר גדול מלא מים. האדון מונטיפיורי חשב אז לנסוע גם לארץ-ישראל בעגלתו המיוחדה: אבל לצערו הגדול לא עלה הדבר בידו מפני קשה היה להאניות להסיענה עד החוף. בשנת 1846 נסע האדון מונטיפיורי, בלוית הגברת אשתו, בעגלתם המיוחדה לרוסיה, ובהיות כי הימים היו ימי החורף, מצאו נוסעינו מכשולים רבים בדרכם עדי בואם אל מחוז חפצם.... על יציע העגלה המונטיפיורית היה ספר תורה של זהב ומנורת זהב גדולה גם אשר הדליקה הנוסע בכל יום השבת.[1]

לאחר מות מונטיפיורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מות מונטיפיורי, קיבל את המרכבה ג'ון אגברט בנגוך, ידיד המשפחה שכיהן כמנהל הסניף הווינאי של תאגיד הגז הבריטי שהוקם על ידי מונטיפיורי. בנגוך העניק או מכר את המרכבה לכומר הציוני-נוצרי ויליאם הכלר. הכלר עסק באיסוף פריטים שונים על מנת להקים מוזיאון ציוני בארץ ישראל. בנוסח צוואה שכתב הכלר ב-28 באפריל 1900 רשם:

לפני שאממש את כוונתי להעביר את המוזיאון והספרייה שלי לפלסטינה אני מעניק כבר עתה את עזבוני, לרבות ההרמוניום וכרכרת מונטיפיורי שקיבלתי מאדון בנגוך... העזבון יישאר לעולם במוזיאום בארץ ישראל, לברכת הכל ואסור למכרו.

על אף נוסח הצוואה, המרכבה הועמדה למכירה פומבית בווינה ב-1909. בוריס שץ, שנודע לו על כך בעת ששהה בעיר הפציר בהכלר שלא למכור את המרכבה וקיבל אותה ממנו עבור בית הנכות בצלאל.[2]

בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הבאת המרכבה לירושלים מספר עיתון "האור" (15/4/1910):

כידוע הביא פרופ' שץ איתו את העגלה של מונטיפיורי. להעגלה הזאת משא של אלפיים ארבע מאות קילו, והרכבת לא תוכל להסיענה ירושלימה. די לו אם תלוינה לימים אחדים את סוסיהן במספר שמונה או עשרה. תלמידי בצלאל יצאו ליפו ובעזרת הסוסים יעלו את העגלה לציון.

בירושלים לא היה מקום לעגלה בתוך בנין בצלאל והיא נשארה בחוץ. ריקודה פוטש כתבה על כך בסיפורה ביידיש "די מרכבה" ב"אין געסלעך פון ירושלים" ("בסמטאות ירושלים"):

המרכבה עצמה כבר התיאשה, עמדה ככלי אין חפץ בו. אף אחד לא חשב עליה עוד. אם נזכר מישהו מהשכנים שאי אפשר עוד לדחוף נעליים בלויות לתא, הוא פתח אותה בכוח, בחן את מושביה וקיפל אותם יחד, כדי שיכנסו פנימה יותר דברים. המרכבה שמעה כיצד משליכים לתוכה חפצים ישנים, ומישהו אומר: "לו קם משה מונטיפיורי מקברו, הוא היה בוכה כמו ילד קטן על מה שנהיה ממרכבת הטיולים שלו.[3]

המרכבה שופצה בשנת 1963 ביזמת צבי לוריא, ראש מחלקת הארגון בהנהלת הסוכנות היהודית, ועל ידי חברת "הארגז".

שחזור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1967 שופצה המרכבה בידי עיריית ירושלים והוצגה לציבור. בראשית שנות השמונים של המאה ה-20 בוצע שיפוץ ושחזור של הטחנה שהקים משה מונטיפיורי, והוקם בתוך המבנה מוזיאון לתולדות חייו. במבנה אבן קטן הממוקם בקרבת הטחנה הוצבה המרכבה. המבנה הוקם על ידי ארגון הקבלנים והבונים של ירושלים.

בשנת 1986 הוצתה המרכבה על ידי אלמוני, וכל חלקי העץ והבד שבה נשרפו, אך שלדת המתכת שלה נותרה. כמה שנים לאחר מכן, בשנת 1990, היא שוחזרה ונבנתה מחדש על ידי איתמר ניומן, תוך שימוש בחישורי הברזל המקוריים שלה, שהיו השריד היחיד. המרכבה מוצגת כיום במבנה המקורי אך היא מוגנת מפני הציבור באמצעות לוח זכוכית משוריינת, במקום על ידי שבכת ברזל, כפי שהיה לפני ההצתה.

בפולקלור[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרכבה הונצחה בשיר "השר משה מונטיפיורי" של חיים חפר אשר הולחן על ידי דובי זלצר ובוצע על ידי יהורם גאון.[4] המרכבה מופיעה בפזמון השיר:

"והוא עלה למרכבה ו"דיו" לסוסים אמר
ופה מתן בסתר ושמה נדבה
פה צביטה בלחי או ליטוף של אהבה
ולכל היהודים שמחה וגאווה
וכל הכבוד לשר, וכל הכבוד לשר!"

הפעם הראשונה, וכנראה היחידה, שהמרכבה נסעה בישראל, הייתה בסרט "אני ירושלמי‭,"‬ בכיכובו של יהורם גאון.[5]

באזור התעשייה בחולון קיים רחוב "המרכבה" הקרוי על מרכבתו של מונטיפיורי במקביל לרחוב אחר בעיר הקרוי על שמו של מונטיפיורי עצמו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעד בירן, מעשה במרכבה, עת-מול 217
  • יוסף לנג ודוד ליברמן, בהמשך למאמר "מעשה במרכבה", עת-מול 221

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עיתון "האור", יום שני, 18 באפריל 1910
  2. ^ מרדכי נרקיס, על עגלת מונטיפיורי, דואר היום, 13 בנובמבר 1927
  3. ^ יעד בירן, מעשה במרכבה, עת-מול 217
  4. ^ אתר שירונט
  5. ^ ספי בן יוסף, והוא עלה למרכבה, באתר ynet, 17 באוגוסט 2006