הסכם אמיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הסכם אמיין
Tratado de Amiens. Fragata Mercedes, exposición 2015. MARQ.jpg
חותמים ז'וזף בונפרטה, José Nicolás de Azara, צ'ארלס קורנווליס, Rutger Jan Schimmelpenninck עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום יצירה אמיין עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך יצירה 27 במרץ 1802 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הסכם אמיין או שלום אמייןאנגלית: Treaty of Amiens, בצרפתית: La paix d'Amiens) הוא הסכם שנחתם במרץ 1802, אשר סיים באופן זמני את פעולות האיבה בין הרפובליקה הצרפתית הראשונה לבין הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד וסימן את קיצן בפועל של מלחמות המהפכה הצרפתית ואת סיום דרכה של הקואליציה האנטי-צרפתית השנייה. במאי 1803 קרס ההסכם, פרצו מלחמות נפוליאון ובהמשך הוקמה הקואליציה האנטי-צרפתית השלישית.

מטרות לאומיות להשגת ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריטניה שאפה להסדר שלום כדי לשקם את הסחר עם מדינות יבשת אירופה וכן כדי לפרוץ את הבידוד בינה ובין מספר גורמי כוח אזוריים. בעזרת ההסכם היא השיגה מטרה זו בהתקרבה שוב לרוסיה אשר למעשה יצרה את המומנטום להשגת הסכם שלום עם צרפת. הסכם אמיין גם השביע את רצונה של המפלגה הוויגית שהייתה באופוזיציה בפרלמנט.

בנוסף ניצל ראש הממשלה הבריטי הנרי אדינגטון בחוכמה את התקופה כדי לבנות מחדש את כוחה הצבאי של בריטניה, דבר שהוכיח את עצמו, כאשר עם התחדשות המלחמות באביב של שנת 1803, הצי הבריטי הצליח במהירות להשיג שליטה בים.

צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפוליאון מצידו ניצל את התקופה השקטה לבצע רפורמות פנימיות בצרפת, וביניהן פרסום שיטת משפט חדשה תחת קוד נפוליאון, כינון שלום עם הוותיקן על ידי הקונקורדט, וכינון חוקה חדשה שהעניקה לו שלטון לכל ימי חייו. באותה תקופה צרפת השיגה מספר יעדים טריטוריאליים בשווייץ ובאיטליה.

אולם מטרתו של נפוליאון להקים אימפריה צפון אמריקאית נגוזה עם תבוסת צבאו בהאיטי, כך שהוא ויתר על חלומו ומכר את לואיזיאנה לארצות הברית.

דיפלומטיה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה של הקואליציה האנטי-צרפתית השנייה הייתה בתחילה מוצלחת, עם הצלחות במצרים איטליה וגרמניה. אולם אלו לא ארכו זמן רב. לאחר ניצחון הצרפתים בקרב מרנגו (Battle of Marengo) שהתרחש ב-14 ביוני 1800 ובקרב הוהנלינדן (Battle of Hohenlinden) שהתרחש ב-3 בדצמבר 1800, הן אוסטריה, הן רוסיה והן נאפולי שיוועו להשיג שלום, כאשר בסופו של דבר אוסטריה חתמה על הסכם לונוויל (Treaty of Lunéville) ב-9 בפברואר 1801. ניצחונו של הוריישו נלסון בקרב קופנהגן שהיה ב-2 באפריל 1801 גרם להפסקת הקמת ליגה של כוחות מזוינים לשמירת נייטרליות בים (League of Armed Neutrality) והביא לפתיחת משא ומתן להפסקת אש.

משא ומתן ראשוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפוליאון בונפרטה הגיש ראשון הצעה להפסקת אש לשר החוץ הבריטי לורד ויליאם גרנוויל, כבר בשנת 1799, אולם עקב העמדה הנוקשה הן של לורד גרנוויל והן של ראש הממשלה הבריטי באותו זמן ויליאם פיט הבן שנבעה בין השאר הן מחוסר האמון שלהם בנפוליאון בונפרטה והן בשל ליקויים מהותיים בהצעה, נדחתה הצעת הפסקת האש הזו. בפברואר 1801 התפטר ויליאם פיט הבן מראשות הממשלה עקב בעיות פנים ובמקומו התמנה הנרי אדינגטון המתון לראש ממשלה. בשלב זה גם לבריטניה היה מניע להגיע להסכם עקב החשש הבריטי מסכנת מלחמה עם רוסיה.

שר החוץ הבריטי בממשלתו של אדינגטון רוברט ג'נקינסון, אשר קיבל בשנת 1796 את התואר תואר 'לורד הוקסברי'[1], פתח מיד במגעים עם לואי-גווילאומה אוטו (אנ'), שהיה השליח הצרפתי לענייני שבויי מלחמה בלונדון, שדרכו העביר מלכתחילה בונפרטה את הצעתו הראשונה. הוקסברי הודיע שברצונו להתחיל במשא ומתן על התנאים להסכם שלום, אוטו מצידו, תחת הנחיות מפורטות מבונפרטה, נכנס למשא ומתן עם הוקסברי במחצית שנת 1801.

הסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכם בראשי תיבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוקסברי לא היה שבע רצון מהדיאלוגים שניהל עם אוטו ולכן הביא את הדיפלומט אנתוני מרי (אנ') לפריז, לנהל קו תקשורת נוסף, ישירות מול שר החוץ הצרפתי שארל-מוריס דה טליראן. במחצית ספטמבר הגיע המשא ומתן לנקודה שבה הוקסברי ואוטו הצליחו לנסח טיוטה ראשונית להסכם. ב-30 בספטמבר שניהם חתמו בלונדון על הסכם בראשי תיבות, אשר התפרסם מייד למחרת.

על פי תנאי ההסכם, על בריטניה להשיב לצרפת את רוב המושבות שהיא כבשה מאז 1794, עליה לפנות את מלטה ולסגת מנמלים נוספים שהחזיקה בהם. מלטה תוחזר למסדר סט. ג'והן (אנ') בים התיכון אשר הריבונות שלו במקום תובטח על ידי יותר ממדינה אחת, כפי שייקבע בהסכם הסופי.

צרפת מצידה חייבת להחזיר את מצרים לידי השלטון העות'מאני, לסגת ממרבית שטחי איטליה ולהסכים על שמירת הריבונות הפורטוגלית. ציילון (היום סרי לנקה), מקודם מושבה הולנדית, תישאר בחזקת בריטניה, וזכויות הדייג בניופאונדלנד יחזרו למצב טרום המלחמה.

בריטניה חייבת גם להכיר ברפובליקת שבעת האיים שכוננה על ידי צרפת בים היוני (חלק מיוון המודרנית).

לשני הצדדים תהיה גישה חופשית למוצבי החוץ בכף התקווה הטובה. בהסכם בראשי תיבות הונחתה על ספרד מכה בדמות סעיף סודי המשאיר את טרינידד בידי בריטניה.

החדשות על ההסכם העומד להיחתם התקבלו בשמחה ברחבי אירופה כולל חגיגות, פרסום עלונים, חיבור שירים ופואמות ועוד. בבריטניה אף הגדילו לעשות עם זיקוקים והארת מבני הציבור והכיכרות. השלום, כפי שקיוו הבריטים, יביא להורדת מיסים שהוטלו על ידי הממשלה, ירידת מחירי חיטה ותחיית השווקים.

הסכם סופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש נובמבר 1801 נשלח צ'ארלס קורנווליס לצרפת עם מלוא הסמכויות לניהול משא ומתן לקראת חתימה על הסכם סופי. הציפיות בקרב כלל הציבור הבריטי שהשלום הוא בהישג יד יצר לחץ כבד מאוד על קורנווליס, דבר שבונפרטה זיהה ומינף אותו כקלף מיקוח. נציגי צרפת למשא ומתן ז'וזף בונפרטה, אחיו של נפוליאון, ושארל-מוריס דה טליראן שינו ללא הרף את עמדותיהם, עד שקורנווליס כתב: "אני בתחושה מאוד לא נוחה, שכן גם אם הצד השני הסכים למה שהצגתי לו, אין לי שום ביטחון שאכן זה המצב ושלא תהיה נסיגה מעמדתו בפגישה הבאה". הרפובליקה הבטאווית, (הולנד), אשר הכלכלה שלה הייתה תלויה בסחר שנהרס עקב המלחמה, מינתה את שגרירה בצרפת רוטגר יאן שמילפניק (אנ') לייצג אותה במשא ומתן לשלום.

רוטגר הגיע לאמיין בתאריך 9 בדצמבר. הצרפתים התייחסו לרפובליקה הבטאווית בזלזול בכנותם "מובסים ותחת כיבוש" שממשלה "חייבת להם (לצרפתים) הכל".

רוטגר ההולנדי ועמיתו הבריטי קורנווליס ניהלו משא ומתן בקשר למספר נושאים: - הסטטוס של ציילון (סרי לנקה המודרנית), אשר אמורה הייתה להישאר תחת שלטון בריטי, - הסטטוס של כף התקווה הטובה אשר הייתה אמורה לחזור לשלטון הולנד, אולם תהיה נגישה לכולם, - והפיצויים המגיעים לבית אוראניה-נסאו על הפסדיהם. אולם ז'וזף בונפרטה לא נענה מיד לדרישותיהם בנימוק שעליו להתייעץ לגבי נושאים אלה עם נפוליאון בונפרטה.

בינואר 1802 הגיע נפוליאון לליון שם הוענק לו תואר נשיא הרפובליקה האיטלקית, שהייתה בפועל מדינת חסות צרפתית שכללה את צפון איטליה ואשר נוסדה בשנת 1797. מעשה זה גרם למעשה להפרה של הסכם לונוויל (Treaty of Lunéville) מ-9 בפברואר 1801, שבו הסכים בונפרטה להבטיח את עצמאות רפובליקת איטליה, ושאר מדינות החסות. בנוסף הוא המשיך לתמוך בהפיכה הריאקציונית שביצע הגנרל הצרפתי פייר אוגראו (צר') ב-18 בספטמבר 1801 ברפובליקה הבטאווית, הפיכה שגרמה לשינוי החוקה ואשרורה בבחירות מזויפות, דבר שהביא את הרפובליקה להתקרב לשותף הדומיננטי, קרי צרפת.

עיתוני בריטניה הרבו לכתוב על כך, והוקסברי כינה את מעשהו של בונפרטה "הפרת אמון גסה, שמפגינה את נטייתו להעליב את אירופה". הוקסברי גם כתב לקורנווליס ש"מעשה זה גרם לתחושה הגדולה ביותר של דאגה ואפילו רצון לחדש את המלחמה".

נציג ספרד למשא ומתן המרקיז דה אזארה, שהיה באותו זמן שגריר ספרד בצרפת, לא הגיע לאמיין עד תחילת פברואר 1802. לאחר מספר שיחות גישוש, הציע המרקיז לקורנווליס כי בריטניה וספרד יגיעו להסכם שלום נפרד, ללא צרפת, הצעה שקורנווליס דחה.

לחצים נוספים הופעלו על המשתתפים הבריטים במשא ומתן להגיע להסכם שלום, בחלקן עקב דיוני התקציב שהיו באותה עת בפרלמנט וכן האפשרות של מלחמה נוספת בפתח תרמה גם היא להפעלת לחצים אלו. באותו שלב של משא ומתן, נושא עתיד מלטה היה נקודת המחלוקת העיקרית. בונפרטה הציע לבסוף כי בריטניה תיסוג ממלטה בתום שלושה חודשים מחתימת ההסכם תוך העברת השליטה למסדר סנט ג'והן, ואשר כל מדינות אירופה תערובנה לריבונותו. המכשולים להצעתו זו של בונפרטה נבעו משתי סיבות עיקריות; איך יקום מחדש מסדר סנט ג'והן, לאחר שבשנת 1798 השתלטו הצרפתים על האי, ומעבר לכך, לא נועצו באף מדינה אירופית על הסכמתן לסעיף זה.

ב-14 במרץ, הממשלה הבריטית הנתונה תחת לחץ, נתנה לקורנווליס אולטימטום. להגיע להסכם תוך 8 ימים ולא, לחזור ללונדון.

לאחר משא ומתן מייגע שנמשך כחמש שעות והסתיים בתאריך 25 במרץ בשעה 03:00, חתמו קורנווליס וז'וזף בונפרטה על ההסכם הסופי.

קורנווליס לא היה מרוצה מההסכם שנחתם, אבל היה יותר מודאג מ"התוצאות ההרסניות של מלחמה עקובת דם וחסרת תקווה".

תנאי ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסכם, מעבר להסכמה על "שלום, חברות, והבנה גדולה", כלל את הסעיפים הבאים:

לבריטניה

יומיים לאחר חתימת ההסכם, כל ארבעת הצדדים להסכם חתמו על נספח, בו כתוב במפורש כי אי השימוש בכל ארבע השפות של המדינות החתומות על הסכם (ההסכם נכתב ופורסם רק בשפות אנגלית וצרפתית) אין בו שום כוונה להביע דעה קדומה וגם לא יהווה תקדים לכך. עוד נכתב בנספח כי אי ציון תואר של מי מהמשתתפים אין בו כל כוונה לפגוע במי מהם.

נציגים מהצד ההולנדי ומהצד הצרפתי חתמו על אמנה נפרדת, ובה מובהר כי הרפובליקה הבטאווית לא תהיה אחראית מבחינה פיננסית לפיצוי שישולם לבית אוראניה-נסאו.

לאחר ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חתימת ההסכם החלו בריטים רבים, וביניהם ידוענים, להציף את רחובות פריז.

בין 18–24 בספטמבר 1802 נערכה בפריז התערוכה השלישית של מוצרים תוצרת צרפת (exposition des produits français) שעליה כתב בזיכרונותיו לואי אנטואן פובלה דה בוריין (אנ'), מי שהיה מזכירו האישי של נפוליאון בונפרטה: "בונפרטה היה מעל לכל שבע רצון מכך שהתערוכה ריגשה כל כך הרבה אנשים זרים שחזרו לפקוד את פריז בעקבות השלום".

יש הרבה עדויות שגם תיירים רוסים רבים הגיעו לפריז באותה תקופה, וגם ללונדון הגיעו הרבה צרפתים, ואפילו האמנית מארי טוסו, פסלת פסלי השעווה הצרפתייה הגיעה ללונדון ופתחה תערוכה דומה לזו שהייתה לה בפריז.

ספרד שהכלכלה שלה נפגעה קשה במלחמה החלה להתאושש בעקבות השלום אחרי הסכם אמיין, אבל ספרד נשארה בעצם לכודה דיפלומטית בין בריטניה וצרפת, כפי שהיה לפני פרוץ המלחמות, בשנת 1793. ספרד גם הייתה ממורמרת מאוד, מכך שצרפת לא הסכימה, במסגרת ההסכם, לעצור את העברת טרינידד לשלטון בריטניה, ומכך שהפגיעה בנתיבי הסחר שלה, שנפגעו עקב מכירת לואיזיאנה לאמריקאים, יצרה תחרות בין הסוחרים האמריקאים לספרדים.

התמוטטות הסכם אמיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריטניה סיימה את התקופה של השקט שיצר הסכם אמיין, למעשה בהכרזת מלחמה נגד צרפת בחודש מאי 1803. הבריטים זעמו מאוד על ארגון מחדש של הסדר הבין-לאומי במערב אירופה, במיוחד בשווייץ, גרמניה, איטליה והולנד. הסופר וההיסטוריון הצבאי האמריקאי פרדריק קגן[2] טוען כי הקש ששבר את גב הגמל מבחינת בריטניה היה הכרזתו של נפוליאון על הטלת שלטונו על שווייץ. יתירה מכך, הבריטים חשו עלבון כאשר נפוליאון הודיע שלארצם אין כל זכות להבעת דעה בנושאים הנוגעים לאירופה, אף על פי שהמלך ג'ורג' השלישי היה חבר בגוף הבוחר את נבחרי האימפריה הרומית הקדושה. רוסיה מצידה החליטה כי התערבותו של נפוליאון בשווייץ מוכיחה כי הוא למעשה אינו שואף לפתרון חילוקי הדעות שלו עם שאר מדינות אירופה בדרכים דיפלומטיות של שלום. בריטניה גם עסקה בנושא תוך תחושה של אבדן שליטה ושל אבדן שווקים, דבר שפוגע בכלכלה שלה, ויתרה מכך תוך דאגה רבה מאיום אפשרי של נפוליאון על מושבותיה מעבר לים. הסופר וההיסטוריון הבריטי פרנק מק'לין (אנ') טוען כי בריטניה יצאה למלחמה בשנת 1803 מתוך "תערובת של מניעים כלכליים וחרדות לאומיות - חרדה חסרת הגיון בקשר למניעים ולכוונות של נפוליאון". על כל פנים החלטתה זו של בריטניה הוכחה כנכונה, באשר כוונותיו של נפוליאון בטווח הארוך אכן היו עוינות באשר לאינטרסים הלאומיים של בריטניה. שיקול נוסף היה כיון שנפוליאון באותו זמן לא היה מוכן למלחמה, וזה היה בדיוק הזמן לנסות ולעצור אותו. בריטניה ניצלה את סעיף מלטה בהסכם תוך סירוב לפנות את האי על פי התנאים שנקבעו בו.

היסטוריונים רבים סבורים כי נחישותו של נפוליאון להוציא את בריטניה מקרב שאר מדינות יבשת אירופה וגם ל "הוריד אותה על הברכיים" בעתיד גרמה לכך שהמלחמה הפכה לבלתי נמנעת. הממשלה הבריטית נרתעה מיישום סעיפים מסוימים בהסכם אמיין, כגון פינוי נוכחות הצי שלה במלטה. כך שלמעשה אחרי התרוממות הרוח הראשונית שבאה בעקבות חתימת ההסכם, התנגדויות להסכם החלו די מהר להתעצם בבריטניה, בכך שלמעשה בריטניה, במסגרת ההסכם, מוותרת כמעט בכל נושא, ללא תמורה ממשית. למרות הסכם השלום ראש הממשלה אדינגטון לא הקטין את הצבא אלא שמר על צבא גדול של כ-180,000 אנשי צבא.

פעולות שננקטו על ידי בונפרטה לאחר חתימת הסכם אמיין העלו את המתח עם בריטניה ועם יתר החתומים על ההסכם. נפוליאון ניצל את תקופת השלום לאחר ההסכם לצבירת כוח וארגון מחדש של מדיניות הפנים בצרפת ובמספר מדינות חסות. הסיפוח למעשה של הרפובליקה הציסאלפינית (Cisalpine Republic) (חלק בצפון איטליה) והכנסת כוחות צבא לתוך הרפובליקה ההלווטית (שווייץ) בחודש אוקטובר 1802 היוו למעשה עוד הפרה של הסכם לונוויל, אולם בריטניה לא הייתה חתומה על הסכם לונוויל ושאר המדינות החתומות עליו העדיפו להבליג. תגובתו של בונפרטה למחאות בריטניה על פעולותיו הייתה לוחמנית, תוך שהוא דורש שוב מבריטניה להימנע מלהתערב בענייניה הפנימיים של אירופה ומציין תוך כדי כך את העובדה ששווייץ הייתה תחת כיבוש צרפתי בעת חתימת הסכם אמיין. הוא דרש בנוסף כי הממשלה הבריטית תצנזר פרסומים אנטי צרפתיים בעיתונות הבריטית וכן תגרש גולים צרפתים משטחה. דרישות אלו נתפסו בבריטניה ככוונותיו של בונפרטה לאיים עליה ברמה הגלובלית.

בריטניה סירבה להוציא את כוחותיה ממצרים ומלטה, כפי שהוסכם בהסכם אמיין. בונפרטה הגיש על כך מחאה רשמית לאור הימשכות הכיבושים הבריטיים. בתאריך 30 בינואר 1803 פורסם בעיתון צרפתי בשם Le Moniteur Universel דו"ח מאת הוראס סבסטיאני (Horace Sebastiani), אשר שירת באותה תקופה כדיפלומט צרפתי במצרים. בדו"ח הוא פירט את דעתו ואת הערכתו כי צרפת יכולה לחזור ולבסס את שלטונה באזור. דו"ח זה היווה למעשה איום על האינטרסים הישירים הן של בריטניה והן של רוסיה. שלושה שבועות לאחר מכן, ב-18 בפברואר 1803 זומן שגריר בריטניה בצרפת, לורד וויטוורת' (Lord Whitworth) ללשכתו של בונפרטה, ובפגישה איים בונפרטה כי ייצא למלחמה אם בריטניה לא תפנה את מלטה ואף ציין שלו היה רוצה היה כבר יכול לכבוש את מצרים מחדש. השיחה הותירה בוויטוורט' את התחושה כי זה היה למעשה אולטימטום. המשבר האמיתי הגיע כחודש לאחר מכן. ב-13 במרץ 1803 כאשר בנוכחות כל פמליית החצר ושגרירים זרים בגני טיולרי הטיח נפוליאון בלורד וויטוורט' "אבוי לאלו שאינם מכבדים הסכמים, הם יהיו אחראים לכל אירופה" באנגלית: "Woe to those who do not respect treaties! They will be responsible to all Europe." ובמקור בצרפתית: "Malheur à ceux qui ne respectent pas les traités. Ils en seront responsables à toute l'Europe."

השגריר הרוסי ארקדי איוונוביץ' מורקוב (Arkadiy Ivanovich Morkov) שהיה נוכח באותו אירוע דיווח על המפגש הזה לצאר אלכסנדר בסט. פטרבורג במילים חריפות, ומאד ייתכן כי האיומים המרומזים והמפורשים שנשמעו מצד בונפרטה הביאו בסופו של דבר את רוסיה להיכנס לקואליציה האנטי-צרפתית השלישית. באותו דו"ח ציין מורקוב כי יש שמועות שקיים סיכוי שבונפרטה ישתלט על המבורג ועל הנובר, אם המלחמה תתחדש. אף על פי שהצאר אלכסנדר רצה להימנע ממלחמה, החדשות הללו לא הותירו לו ברירה. הוא החל לרכז כוחות על החוף הבלטי לקראת סוף חודש מרץ 1803. שר החוץ הרוסי כתב כך על המצב: "בונפרטה הצהיר במפורש כל כוונתו להכות באנגליה בכל מקום בו יוכל, ותחת תירוץ זה לשלוח את צבאו להנובר וצפון גרמניה. פעולה זו משנה לחלוטין את אופי המלחמה, כך שהיא בעצם קשורה ומתייחסת להתחייבויות והאינטרסים של רוסיה".

כאשר צרפת כבשה את שווייץ, נתנה בריטניה פקודה לכוחותיה לא להחזיר את מושבת הכף לרפובליקה הבטאווית (הולנד), כפי שנקבע בהסכם אמיין. במרץ 1803 קיבל משרד ההגנה הבריטי אישור שהצבא חזר והשתלט על מושבת הכף, והוציא פקודה לכוחות במקום להיערך להגנה עליו מפני ניסיונות השתלטות של הצבא הצרפתי, עקב הפרת ההסכם. הבריטים הוציאו הצהרה שקרית שבה טענו כי נקטו בפעולה זו עקב הכנות עוינות מצד צרפת, וכי הם פותחים במשא ומתן רציני בנושא. כדי לחפות על ההטעיה הזו הוציא משרד ההגנה הבריטי אולטימטום מידי לצרפת ובו דרישה לצאת מהולנד ושווייץ ולהעניק לבריטניה שליטה במלטה למשך 10 שנים. תפיסת מושבת הכף על ידי בריטניה גרמה ליציאת זרים מצרפת, בעוד שבונפרטה מצידו מכר במהירות את לואיזיאנה לאמריקאים, כדי למנוע את תפיסתה בידי בריטניה.

בונפרטה עשה כל ויתור אפשרי לדרישות בריטניה בכך שהציע להבטיח את שלמות האימפריה העות'מאנית, להעביר את מלטה לידי צד שלישי נטרלי ולכנס ועידה כדי לרצות את בריטניה בנושאים האחרים. סירובו של בונפרטה להצעת בריטניה שהיא תחכור את מלטה לעשר שנים גרמה לחידוש סגר ימי בריטי על חופי צרפת. בונפרטה, שלא היה מוכן עדיין לצאת למלחמה, עשה צעדים שנועדו להראות הכנות מחודשות לפלוש לבריטניה. הניסיונות הדיפלומטיים הגיעו למשבר כאשר בריטניה דחתה הצעה שהצאר אלכסנדר יתווך במשבר, וכך ב-10 במאי קיבל וויטוורט' הוראה לעזוב את פריז אם צרפת לא תיענה לדרישותיהם תוך 36 שעות. ניסיונות תיווך אחרונים של שר החוץ הצרפתי שארל-מוריס דה טליראן כשלו ובעקבות זאת עזב וויטוורט' את פריז ב-13 במאי. אקט זה היווה למעשה את האות לפתיחת המלחמות הנפוליאוניות אשר נמשכו 12 שנה, משנת 1803 עד שנת 1815.

הסיבות הרשמיות של בריטניה לחידוש פעולות הלחימה היו מדיניות האימפריאליזם של צרפת בהודו המערבית (West Indies) באיטליה ושווייץ.

המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – הקואליציה האנטי-צרפתית השלישית

ב-17 במאי 1803, לפני הכרזת מלחמה רשמית, וללא כל אזהרה מוקדמת, תפס הצי המלכותי הבריטי את כל ספינות הסוחר הצרפתיות וההולנדיות שעגנו בבריטניה או שטו סביבה, ובהן סחורות במשקל העולה על 2 מיליון פאונדים. כל אנשי הצוות של הספינות הללו נלקחו בשבי. בתגובה לפרובוקציה זו, הורה בונפרטה ב-12 במאי 1803 לאסור את כל הגברים הבריטים מגיל 18 עד 60 הנמצאים בצרפת. הפעולות האלו, משני הצדדים, הוקעו בחריפות כבלתי חוקיות על ידי כל הכוחות המרכזיים באירופה. אחרוני האסירים הבריטים השתחררו רק בשנת 1814, מועד התפטרותו של בונפרטה.

אדינגטון סבל מבעיות פנימיות וחיצוניות לאחר פרוץ המלחמה ונאלץ לפרוש, כאשר מי שהחליפו ב-10 במאי 1804 היה ויליאם פיט. פיט הקים את הקואליציה האנטי-צרפתית השלישית. וכן היה מעורב בניסיונות ההתנקשות הכושלים בחיי בונפרטה שבוצעו עי ג'ורג' קדודאל (צר') ועל ידי ז'אן שארל פיצ'גרו (אנ').

בונפרטה, כעת שליט צרפת (צר'), ריכז כוחות צבא על שפת הים בצרפת מתוך כוונה לפלוש לבריטניה, אולם אוסטריה ורוסיה, בנות בריתה של בריטניה, היו מוכנות לפלוש לצרפת, ולנוכח זאת, כוחות הצבא הצרפתי שהשם שניתן להם על ידי הכנסייה היה "צבאו האדיר של האל" (La Grande Armée), עזבו בחשאי את החוף ונעו לעבר אוסטריה ורוסיה כדי למנוע מצבאותיהן להתאחד. צבאו של בונפרטה הביס את צבא אוסטריה בקרב אולם, יום אחד לפני קרב טרפלגר, וניצחונו המוחץ של נפוליאון בקרב אוסטרליץ למעשה פירק את הקואליציה האנטי-צרפתית השלישית.

בשנת 1806 כבשה בריטניה מחדש את מושבת הכף מידי הרפובליקה הבטאווית. מאוחר יותר באותה שנה ביטל נפוליאון את הרפובליקה הבטאווית לטובת הקמת ממלכת הולנד הנפוליאונית, בשליטת אחיו לואי. על כל פנים בשנת 1810 הפכה הולנד, רשמית, להיות חלק מצרפת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Blok, Petrus Johannes (1912)., History of the people of the Netherlands, New York and London: G. P. Putnam's. p. 34
  • Bryant, Sir Arthur, The Years Of Endurance 1793-1802, The Years Of Endurance 1793-1802
  • Emsley, Clive. Napoleonic Europe (Routledge, 2014)
  • Mémoires de M. de Bourrienne sur Napoléon, le Directoire, le Consulat, l'Empire et la Restauration., Stuttgart: C. Hoffmann, 1829

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הסכם אמיין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ THE RIGHT HONOURABLE CHARLES LORD HAWKESBURY, CHANCELLOR OF THE DUCHY AND COUNTY PALATINE OF LANCASTER, National Portrait Gallery
  2. ^ Kagan, Frederick W., 1970, The end of the old order : Napoleon and Europe, 1801-1805, ארצות הברית: Cambridge, MA : Da Capo Press, 2006