הספינה מלאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
הספינה מלאה
Das Boot ist voll
בימוי מרקוס אימהוף עריכת הנתון בוויקינתונים
הפקה George Reinhart
תסריט מרקוס אימהוף עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים Tina Engel
Hans Diehl
קורט בואה
Mathias Gnädinger
Michael Gempart
צילום Hans Liechti
מדינה שווייץ, גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 1981 עריכת הנתון בוויקינתונים
משך הקרנה 100 דק' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת הסרט גרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סרט דרמה, סרט מלחמה עריכת הנתון בוויקינתונים
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הספינה מלאהגרמנית: Das Boot ist voll) הוא סרט קולנוע שווייצרי משנת 1981 בבימויו של מרקוס אימהוף. הסרט עוסק ביחסה של שווייץ לפליטים בתקופת מלחמת העולם השנייה. הסרט היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, וזכה בפרס דב הכסף בפסטיבל ברלין.

הסרט עוקב אחרי שישה פליטים שמסתננים לשווייץ – ארבעה יהודים-גרמנים, ילד צרפתי ועריק מהצבא הגרמני – שמתחזים למשפחה אחת על מנת לא להיות מגורשים חזרה לגרמניה. הוא מתאר את מה שעובר עליהם, ובעיקר איך שווייצרים שבהם הם נתקלים מתייחסים לסיטואציה.

רקע ושם הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1942 שר המשפטים והמשטרה השווייצרי אדוארד פון שטייגר (אנ') הצדיק את המדיניות שאסרה כניסת פליטים יהודים כשדימה את שווייץ לסירת הצלה מלאה שלא יכולה לאסוף עוד אנשים.[1] ביטוי זה הפך לסמל לאדישות השווייצרית לגורל היהודים שניסו להימלט מהמשטר הנאצי לשווייץ.

ב-1967 פרסם העיתונאי השווייצרי אלפרד הסלר ספר בשם "הספינה מלאה, שווייץ והפליטים 1933–1945" שהעלה לראשונה באופן ביקורתי את הנושא בפני דעת הקהל השווייצרית. סירטו של אימהוף התבסס על הספר.

אימהוף סיפר שיצר את הסרט בשביל לתקן את התפיסה של הציבור השווייצרי לגבי התנהגות מדינתם בימי מלחמת העולם השנייה, ושנשלל ממנו מימון ממשלתי להפקת הסרט בגלל שלטענת האחראים היה חסר בסרט ייצוג הולם לבעיות שעמדו בפני שווייץ באותה תקופה.[2]

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מתחיל בסצנה בה פועלים שווייצריים חוסמים מנהרת רכבת לגרמניה, ומתבדחים ש"זה היה יכול להיות מרתף מצוין ליין, אבל הגרמנים היו שותים אותו בצד השני". בסצנה הבאה רואים רכבת בתוך שטח גרמניה הנאצית שנעצרת, וממנה בורחים שישה אנשים: לזר אוסטרובסקי (קורט בואה), יהודי וינאי זקן חובש כיפה, יודית קרוגר (טינה אנגל) ואחיה הצעיר אולף לנדאו שנפצע בידו מירי של חיילים גרמנים בעת הבריחה; גיטי, נערה צעירה, מוריס, ילד צרפתי קטן; וקארל שניידר, עריק מהוורמאכט. אשתו של לזר אוסטרובסקי גם הייתה איתם ברכבת אבל לא הצליחה לברוח איתם.

בבוקר השישה מגיעים לכפר שווייצרי סמוך לגבול, ומתחבאים במחסן, שם מוצאת אותם אנה פלוקיגר (רנטה שטייגר) שמנהלת יחד עם בעלה פרנץ (מתיאס גרדינגר) את הפונדק המקומי. אנה לוקחת אותם לפונדק, ומכינה להם אוכל. היא שומעת מיודית שבעלה הנס, גרמני לא יהודי, הגיע לשווייץ שנתיים לפני כן, ועצור במחנה עבודה. היא מתקשרת למחנה בשביל שיודיעו לו שאשתו הגיעה לשווייץ. הוא מקבל את הידיעה כשהוא בעבודה שטח. אחד מהשומרים השווייצריים אומר לו לגנוב את האופניים שלו ולרכוב איתם אל הכפר שבו נמצאת אשתו.

כשפרנץ מגיע לפונדק ומבין את המתרחש הוא כועס על אשתו: "מה איתך? כרגע אמרו ברדיו שיש יותר מדי כאלה פה, ושאסור לתת להם להיכנס יותר. והנה הם יושבים במטבח שלי ומרגישים כמו בבית". הוא שולח את העוזר שלו לקרוא לשוטר הכפר, אבל כשהוא רואה שאולף פצוע הוא לוקח אותו לחדר הכביסה ומטפל בו.

גברת פלוקגר הולכת לביתו של כומר הכפר להביא לו מצרכים, ומתייעצת איתו. הוא מספר לה שאם הם לא "עריקים פוליטיים" אין מה לעשות. אבל אז הוא מספר לה שלילדים קטנים ולאנשים זקנים נותנים להישאר, ושלפעמים "מרכיבים משפחות" שכביכול עומדות בכללים. כשהיא חוזרת לפונדק היא מרכיבה בהתאם את הפליטים כמשפחה: קארל העריק הוא כביכול הבעל של יודית. אחיה של יודית, שצעיר מדי בשביל להראות כבעלה, מקבל את המדים ומוצג כעריק, גיטי ומוריס מוצגים כילדיהם של יודית וקארל, אבל מכיוון שמוריס יודע רק צרפתית מסבירים לו בשפת סימנים שהוא צריך לשתוק, והוא מוצג כאילם. לזר מוצג כאביה של יודית.

כשהשוטר (מיכאל גמפרט) מגיע ורואה אותם הוא קורא את ההוראות לגבי מסתננים:
"את כל הפליטים הלא חוקיים יש לשלוח מייד חזרה". אבל היוצאים מן הכלל אותם אין לשלוח הם:
"א. עריקים. (בעיניי הם הגרועים ביותר).
ב. פליטים פוליטיים. פליטים מטעמי גזע אינם נחשבים פליטים פוליטיים.
ג. ילדים בודדים
ד. הורים עם ילדים מתחת לגיל 6. יש לכם מזל. אפשר להשאיר אתכם".
הוא מוסיף שצריך להוסיף ערבון, 4000 פרנק לאיש, ויודית מוציאה תכשיטים שהיא החביאה בשמלה ונותנת אותם בתור ערבון.

בינתיים הנס, בעלה האמיתי של יודית מגיע למקום ישוב ומתקשר לפונדק. השוטר מקשיב לשיחה שלו עם יודית, ומבין מה האמת. מרק, שמבין שהוא לא צריך את כל הקומבינציה בשביל להישאר בשווייץ מגלה שבעצם הוא העריק האמיתי, ושהמדים שייכים לו, ומוריס במהומה שנוצרת שוכח שאסור לו לדבר, ומתגלה שהוא לא אילם. כשכל מצג השווא מתמוטט השוטר אומר להם: "עכשיו הגזמתם! אתם תעופו בקשת גבוהה אל מעבר לגבול... אנשים כמונו לא היו מעלים בדעתם לעשות תרגילים כאלה ולרמות אנשים!"

כשששת המסתננים מוצאים מחוץ לפונדק, אנשי הכפר מתאספים, ומגיבים לנעשה. מילד ששואל את אמא שלו "מה הם עשו?" ואנשים שמציעים להם מזון ושוקולד, ועד אנשים שואלים אם "זה נכון שהם אכלו את החתול?" ומישהו שאומר: "אתם רוצים לטפל בכולם כשתהיה פה מלחמה? לנו כבר אין מקום או אוכל". השוטר שולח במכונית את מרק, העריק, לכלא, ואת אולאף לטיפול רפואי את השאר הוא שולח ברגל עם ליווי לכיוון הגבול. אחרי שתושבי הכפר, וגם אשתו, שואלים למה פרנץ לא לוקח אותם באופנוע הסירה שלו לכיוון הגבול, הוא יוצא, אוסף אותם בדרך, ומבטיח לשוטר שהוא ייקח אותם לגבול. אבל במקום זה הוא לוקח אותם לעיר. אבל בדרכם הם נתקלים בשוטרים רכובים שלוקחים את כולם לבית הסוהר.

למחרת, כשהם מקבלים את ארוחת הבוקר בבית הסוהר, בדיוק מובא הנס, בעלה של יודית, שנתפס. יודית רצה לעברו והם מתחבקים בחוזקה לכמה שניות עד שהם מופרדים בכוח. הנס שואל למה לא נותנים להם להיות ביחד, והסוהר אומר: "כדי שהיא לא תגיד שהיא בהריון". לבסוף מפרידים אותם, וגוררים את האנס כשהוא זועק: "יודית! יודית!"

יודית, לזר, גיטי ומוריס מגיעים במשאית לגשר על הגבול עם גרמניה, שם נערכים הסידורים הבירוקרטיים ובדיקה של רופא. השוטרים מחזירים ליודית את התכשיטים שהופקדו כערבון. שומר אחד מחרים מהילדים חפיסת שוקולד, כי הוא "מצטרך מזון אסור לייצוא", אבל שומר שני פותח אותה ונותן להם לאכול כמה שהם יכולים ממנה. אחד הפקידים משכנע את הרופא למצוא תירוץ להשאיר את מוריס, הילד הקטן, בשווייצריה. יודית גם מנסה את מזלה, וטוענת שהיא בהריון, אבל ברור לכולם שזה רק ניסיון נואש של הרגע האחרון, והיא מתחילה לחצות את הגשר ואחריה לזר וגיטי. השוטרים מלווים אותה עד המחסום, שנפתח, והם מתרחקים לבדם עד שנעלמים בערפל.

כתוביות מספרות על גורל הגיבורים: יודית וגיטי נספו בטרבלינקה. לזר אוסטרובסקי מת עוד בזמן הגירוש. אול, גורש אחרי החלמתו ונעלם, ופרנץ נידון למאסר בשווייץ.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ועדת המומחים העצמאית, שווייצריה ומלחמת העולם השנייה, Switzerland, National Socialism and the Second World War, עמ' 126
  2. ^ אנט אינסדורף, Indelible Shadows - Film and the Holocaust, מהדורה שלישית, עמ' 103 - 108