הפדרציה הפלסטינית הכללית של האיגודים המקצועיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הפדרציה הפלסטינית הכללית של האיגודים המקצועיים
الاتحاد العام لنقابات عمال فلسطين
PGFTU logo.png
סניפים י
מקום פעילות הרשות הפלסטינית
חברים מוערך: 290 אלף
מנהל פעילות שאהר סעד
תאריך הקמה 1965 עריכת הנתון בוויקינתונים
http://ithadpal.ps/wp/
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הפדרציה הפלסטינית הכללית של האיגודים המקצועיים (PGFTU - Palestinian General Federation of Trade Unions. בערבית: الاتحاد العام لنقابات عمال فلسطين) היא הסתדרות עובדים לאומית פלסטינית, וארגון העובדים הגדול ביותר הפועל בשטחי הרשות הפלסטינית. על פי ההערכות חברים בה כ-290 אלף חברים, והיא חלק מקונפדרציית האיגודים הבינלאומית. הארגון מזוהה היסטורית עם תנועת הפת"ח, אך תנועות פוליטיות נוספות מיוצגות בו. מזכ"ל הארגון לאורך שנים ארוכות הוא שהאר סעד.

על פי דווח אל ג'זירה נתמך הארגון בין היתר מתרומות מסעודיה, סוריה ומצרים, וכן מארגונים דוגמת הצלב האדום. ההסתדרות הכללית החדשה מעבירה לארגון זה מחצית מדמי הטיפול הנגבים על ידה מצד עובדים פלסטינים המועסקים בישראל בתוך תחומי הקו הירוק[1].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך השנים היו מספר ארגונים פלסטיניים שעשו שימוש בשם 'הפדרציה הכללית של הארגונים המקצועיים'. ב-1969, פרש סניף הגדה המערבית של פדרציית האיגודים הירדניים והכריז על עצמאותו. ב-1973 נעשו מאמצים גדולים של המפלגה הקומוניסטית לייסד ארגון תחת כותרת זו, אך ב-1981 התארגנות זו התפלגה. בשנות ה-80 שימש השם ארגונים שונים שזוהו עם תנועות פוליטיות יריבות – הפת"ח, החזית העממית לשחרור פלסטין, החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין והקומוניסטים. הפיצול היה גם בין ההתארגנויות בגדה לאלו ברצועת עזה, ואף לאיגודים שהוקמו סביב ההנהגה הגולה של אש"ף. זה היה המצב במהלך תקופת האינטיפדה הראשונה. בשנות ה-90 החלה מגמת האיחוד, בהובלת הפתח, אשר חבר לחזית העם (הקומוניסטים לשעבר) ולחזית העממית. החזית הדמוקרטית הצטרפה אף היא בסוף שנת 1993, כשהאיחוד הוסיף להיות מובל על ידי הפתח.

בספטמבר 1990 דווח הארגון כי כ-8,500 פלסטינים שהיו בגלות במדינות המפרץ שבו לגדה המערבית דרך עיראק וירדן, לאחר שחוזי העבודה שלהם לא חודשו (בין היתר לאור הצהרת התמיכה של אש"ף בפלישה). הארגון התקשה להתמודד עם האבטלה הגואה, ושהאר סעד המזכ"ל הצביע על כך שעובדים רבים נוספים אשר עבדו בישראל איבדו עבודתם, לאור גלי העלייה הגדולים לישראל ממדינות ברית המועצות לשעבר. הוא קרא למובילי המדיניות לפתח פרויקטים קונסטרוקטיביים ברשות, ולאפשר את חזרתם של עובדים פלסטינים לעבוד במדינות המפרץ. באותה התקופה אישר הארגון מחדש את תמיכתו באש"ף. כשהחלה מלחמת המפרז ב-1991 סעד התלונן כי עובדים פלסטינים רבים התקשו לרכוש מזון לאור מדיניות העוצר הישראלית שמנעה מהם הגעה למקומות עבודתם.

שאהר סעד, מזכ"ל הארגון

הארגון הביע תמיכה בהסכמי אוסלו ב-1993 וסעד שלך מכתב פומבי המגנה את האלימות למזכ"ל ההסתדרות חיים הברפלד. במכתבו קרא סעד לישראל להחזיר כספי מיסים ופנסיה שנלקחו מעובדים פלסטינים, שלטענתו הגיעו לסכום של כ-27 מיליארד שקלים. בתגובה השיב הברפלד כי אף הוא תומך בתהליך השלום וקרא לסיום האלימות במזרח התיכון.

עם חזרת המנהיגות הפלסטינית הגולה לגדה המערבית ולרצועת עזה, לאחר חתימת הסכמי אוסלו, חל שינוי במבנה הארגון. מינויו של סעד למזכ"ל אושרה מחדש, והוא מונה כאחראי לפעילות הארגון בגדה המערבית. תחתיו מונה ראסם ביארי כמשנה למזכ"ל האחראי לפעילות הארגון ברצועת עזה.

ה-PGFTU וההסתדרות חתמו על מספר מסמכי הבנה בתקופת הסכמי אוסלו. בנובמבר 1994 הסכימה ההסתדרות להעביר 6–7 מיליון שקלים לארגונים הפלסטיניים במהלך שנתיים. בפברואר 1997 ההסתדרות וה-PGFTU חתמו הסכם על פיו יוכלו העובדים הפלסטיניים לתבוע בבתי הדין הישראליים בגין אבדן הכנסות שנגרם כתוצאה מסגרים.

בראשית 1996 הפגין ה-PGFTU כנגד הגברת המצור על רצועת עזה, בטענה כי הוא פוגע בעובדים הפלסטיניים. כשהגבול עם ישראל נסגר בהמשך אותה שנה, לאחר התפרצות אלימה, התריעה הארגון כי האבטלה הגיעה לכ-55% בגדה המערבית ו-70% ברצועת עזה.

בפברואר 2001 קיים הארגון הפגנה במחנה הפליטים אל חליווה שבלבנון, לאור מבוי סתום בתהליך אוסלו – במחאה על זכות השיבה. בינואר בשנה לאחר מכן קרא סעד לאיחוד האירופי להחרים את הטובין הישראליים עד להסגת צה"ל מהשטחים הפלסטינים. לאור האלימות המתמשכת והסגרים, נאלץ הארגון בתקופה זו לצמצם גם את פעילות האיגוד המקצועי שלו לטובת פעילות ליצירת מקומות עבודה ותמיכה בעניים.

בספטמבר 2002 האשים ה-PGFTU את צהל בהריגתם של עובדים פלסטינים חפים מפשע ליד היישוב היהודי בחברון. צה"ל טען כי אנשים אלו התכוונו לתקוף את היישוב. בנובמבר 2002 האשים הארגון את ממשלת ישראל בעקירת אלפי עצי זית של משפחות פלסטיניות במסגרת עבודות ההקמה של גדר ההפרדה ברצועה הערבית. הארגון העריך כי 52 אלף פלסטינים איבדו בעקבות הקמתה את עבודתם. ב-2005 קרא הארגון לקהילה הבינלאומית להצטרף לקמפיין ה-BDS נגד ישראל. ב-2006 גינה הארגון את פעולותיה הצבאיות של ישראל בעזה ובלבנון. שנתיים לאחר מכן קרא לקהילה הבינלאומית להחרים את חגיגות ה-60 להקמת ישראל.

ב-4 ביולי 2007 פרצה יחידה צה"לית למשרדי הארגון ברמאללה. בראיון לרשת אל-ג'זירה טען סעד כי לא נמסרה לו הסיבה לפריצה, והתלונן על נזק לארונות ומחשבים. הרשויות הישראליות אמרו כי הפריצה הייתה על מנת להגן על אזרחי ישראל, והכחישה כי ציוד נזוק.

ב-2007 שלח הארגון מכתב להנהגת ההסתדרות, ובו קרא כי שני הארגונים "חייבים להדגיש את הצורך ההדדי שלנו לשלום בשתי החברות שלנו, לטובת העובדים וגם משום שהשלום ישקף יציבות". קריאה זו הייתה על רקע ההתקרבות בין ישראל לראשות הפלסטינית, בעקבות הפיצול בין ממשלת הגדה לממשלת החמאס בעזה.

ברצועת עזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-PGFTU הפך מטרה במסגרת המאבק בין הפתח והחמאס ברצועת עזה בראשית 2007. ביתו של משנה המזכ"ל ראסם ביארי נפגע מטיל בינואר אותה שנה, ושהאר סעד אמר לאל-ג'זירה כי החמאס ביצע שלושה ניסיונות התנקשות כנגד ביארי.

חמושים של החמאס השתלטו על משרדי ה-PGFTU בעזה ביולי 2007, כשהם מסירים ממנה את כלל הדגלים והשלטים, ומניפים את דגל החמאס מהבניין. על פי הצהרת ה-PGFTU החמושים הורו לצוות האיגוד לדון כיצד יפעלו תחת פקודת החמאס. סעד קרא לחמאס להשיב את הבניין לשליטת האיגוד והביע דאגה כי העימות ימנע מכ-200 אלף עובדים לממש את ביטוחי הבריאות וההטבות המגיעות להם.

במרץ 2008 נהרס בניין ה-PGFTU בן חמש הקומות בעזה בתקיפת חיל האוויר הישראלי באמצעות מטוס F-16.

ביקורת וארגוני עובדים מתחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך השנים נמתחה ביקורת על הארגון על היעדר הדמוקרטיה הפנימית בו, ועל העובדה שלא נערכו בחירות לראשותו זה שנים ארוכות. כמו כן נמתחה ביקורת על קרבת הארגון להנהגת הפתח. פעילי זכויות עובדים עצמאיים התאגדו מאז שנת 1993 במסגרת המרכז לדמוקרטיה וזכויות עובדים (DWRC), וב-2007 הוקמה פדרציית איגודים פלסטינית מתחרה בשם 'הפדרציה העצמאית והדמוקרטית של איגודי וועדי העובדים הפלסטינים'.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ניצן צבי כהן, ‏"העובד הפלסטיני כפוף ל'נהלים' ולא לחוקים", באתר דבר ראשון, 10 ביולי 2018