סביליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סביליה
Sevilla
Escudo de Sevilla (Sevilla).svg
סמל סביליה
Flag of Sevilla, Spain.svg
דגל סביליה
Cathedral and Archivo de Indias - Seville.jpg
מראה כללי של סביליה הכולל את הקתדרלה (משמאל) ואת ארכיון איי הודו (מימין)
מדינה ספרדספרד  ספרד
קהילה אוטונומית אנדלוסיהאנדלוסיה  אנדלוסיה
מחוז סביליהסביליה  סביליה
ראש העיר חואן אספאדס
בירת העיר Sevilla עריכת הנתון בוויקינתונים
שטח 140 קמ"ר
גובה 7 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 688,592 (נכון ל־2019)
 ‑ במטרופולין 1,519,639 (2011)
 ‑ צפיפות 4,948 נפש לקמ"ר (2015)
קואורדינטות 37°22′38″N 5°59′13″W / 37.37722°N 5.98694°W / 37.37722; -5.98694
אזור זמן UTC +1
http://www.sevilla.org
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סביליהספרדית: Sevilla, סֶבִייָה) היא בירת הקהילה האוטונומית אנדלוסיה ופרובינציית סביליה בדרום-מערב ספרד. מספר התושבים של סביליה, נכון לשנת 2015, הוא כ-694,000 והיא העיר הרביעית בגודלה בספרד. מוטו העיר הוא "NO8DO" - שמסמל את המשפט "היא (סביליה) לא עזבה אותי". סביליה משופעת בבניני פאר, חלקם עוד מתקופת השליטים המוסלמים ובין אתריה המפורסמים ניתן למצוא את קתדרלת סביליה והחירלדה, מגדל הפעמונים של הקתדרלה, ארכיון איי הודו, מצודת סביליה ומגדל הזהב. בעיר ישנם מוסדות עתיקים, כמו אוניברסיטה, שהוקמה בשנת 1502 לצד אתרים חדשים, כמו כיכר אספניה, אשר נבנתה בשנת 1929 לקראת היריד האיברו-אמריקני. כיכר אספניה היא דוגמה טובה של האדריכלות המקומית. העיר מתגאה בדמויות ההיסטוריות, שנולדו בה כמו הקיסר טראיאנוס, הציירים ולסקס ומורילו, אך גם באלה שקבורות בה, כמו כריסטופר קולומבוס. בסביליה התקיימה קהילה יהודית גדולה שידעה עליות ומורדות עד גירוש ספרד.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה הקדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיישבות במקום החלה בסביבות 1000 לפני הספירה. האגדה מספרת שסביליה הוקמה על ידי הרקולס. יותר סביר שהעיר הוקמה על ידי הפיניקים, ומדובר באל הפיניקי מלקרת (שהרקולס הוא המקבילה היוונית שלו) המסורת הפיניקית מספרת כי מלקרת הפליג אל מעבר למיצרי גיברלטר והקים תחנות מסחר בקדיז וסביליה של היום. השם עצמו, כנראה, בא מהגרסה הפיניקית של המילה "שפלה".[1] בהמשך נכבשה על ידי היוונים ולאחריהם נשלטה על ידי קרתגו.

סביליה תחת השלטון הרומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 205 לפני הספירה הרומאים כבשו את העיר מהקרתגנים. חומות העיר נבנו בתקופת יוליוס קיסר. הקיסר טראיאנוס נולד בסביליה בשנת 53.

סביליה תחת שלטון הויזיגותים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך כ-300 שנים, מתחילת המאה ה-5 ועד הכיבוש המוסלמי בשנת 712, סביליה הייתה חלק מהממלכה הויזיגותית. בתחילת המאה השביעית פעל בה איזידורוס הקדוש שבהשפעתו עברו הוויזיגותים מהנצרות האריאנית לנצרות הקתולית.

סביליה תחת השלטון המוסלמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה המוסלמית נקראה העיר "אישביליה", בערבית (اشبيلية), כפי שניתן לראות בחותם של הקהילה היהודית מאותה תקופה, וכפי שמעיד שמו של אחד הראשונים שחיו בספרד בימי הביניים, הריטב"א (ר' יום טוב בן ר' אברהם אל אישבילי).

בשנת 710 הוביל המנהיג הבֶּרְבֶּרִי טַרִיף, באמצעות תמיכתו של מנהיג ויזיגותי מקומי בשם ג'וליאן, פשיטה על חצי האי האיברי דרך מצרי טריפה. הצלחתו של טריף, הובילה את טאריק בן זיאד, העבד המשוחרר של המושל הערבי בצפון מערב אפריקה מוסא אבן נֻצַיר, לערוך פשיטה נוספת בחצי האי בראש צבא בן כ-7,000 איש. הוא הביס את הצבא הוויזיגותי ולכד את קורדובה וטולדו.[2] לאחר מכן בשנת 712 הגיע לחצי-האי אדונו לשעבר, מוסא אבן נֻצַיר, מלווה בצבא המונה כ-10,000 איש. מוסא כבש את סביליה ואזורים נוספים בדרום ספרד. המוסלמים הלכו והתפשטו עד שנת 718, במהלכה הושלם הכיבוש המוסלמי של חצי האי האיברי.

השלטון המוסלמי יצר סדר חברתי חדש בכך שביטל את מעמד האצולה והכמורה, וחילק את אדמותיו. בשל השיפור באיכות החיים אזרחים רבים המירו את דתם מנצרות לאסלאם, ויחד עם מהגרים מוסלמים רבים מצפון אפריקה והמזרח הביאו לשגשוג כלכלי בספרד. בשנת 741 בשליחות הח'ליפה מדמשק, באלאג' אבן-בישאר הביס את השלטון הבֶּרְבֶּרי והשליט ריבונות סורית על ספרד. לכל ג'ונד (מחוז צבאי) סורי, ניתנה בעלות על מחוז ספרדי, כאשר סביליה הוקצתה לג'ונד הסורי- חִמְף.[3]

לאורך התקופה המוסלמית בספרד, השלטון על סביליה עבר בין שושלות אומייות, עבאסיות, ושושלות מוסלמיות מקומיות.[4] למעט שתי תקופות בהן הייתה לממלכה עצמאית, סביליה הייתה כפופה לשלטון המרכזי בקורדובה.[5] בשל מיקומה על נהר הגואדלקיוויר, סביליה הייתה לאחת מן הערים המרכזיות והחשובות בספרד המוסלמית. בזכות הנהר שסיפק לה קרקע פורייה, הייתה סביליה לאחת מערי המסחר החשובות באגן הים-התיכון.[6]

סביליה תחת שלטון הח'ליפות האומיית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 756 הנסיך עבד א-רחמן הראשון, אשר ברח מהמהפכה העבאסית בבגדאד, הביס את יוסוף אל-פירחי, מושל אנדלוסיה. מערכת היחסים ההדוקה שנוצרה בין סוריה, בה ישבה החליפות האומיית, לבין המחוזות הספרדים, אפשרה לנסיך האומיי להכריז על עצמו כאמיר (נסיך) של אנדלוסיה, ולכונן בה שושלת אומיית עצמאית. האומיים עודדו הגירה מסיבית של אליטה אומיית סורית לקורדובה על-מנת לשמור על יציבות המשטר האומיי. למרות-זאת, במשך תקופת שלטון השושלת אנדלוסיה סבלה מניסיונות רבים של הפיכה וממרידות פנימיות; מצד הערבים, הברברים, וכן מצד נוצרים מקומיים ששיתפו פעולה עם כוחות מן הממלכה הפרנקית. תחת שלטונו של עבד א-רחמן השני, סביליה הפכה למוקד מסחר משגשג, דבר שהביא לפיתוח משמעותי של העיר והעלה את איכות החיים של תושביה.[7]

ניסיון פלישת הנורמנים לאנדלוסיה, ונפילת שלטון הח'ליפות האומיית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 844 החלו הנורמנים לפלוש לחצי האי האיברי. לאחר שהצליחו להביס את המוסלמים בערים אחרות, הגיעו בשנת 859 לחומות העיר של סביליה. במקום נערך קרב קשה שבסופו הנורמנים הוכרזו באופן לא רשמי כמנצחים, ושבו עם הביזה לספינותיהם שבליסבון. תוצאות הקרב היו קשות עבור סביליה; חומות העיר (אשר עמדו עוד מעידן האימפריה הרומית) הופלו, והמסגד אשר בנה א-רחמן השני נחרב.[8] תבוסה חלקית זו של הח'ליפות האומיית לנורמנים, בישרה את תחילת הנפילה של השושלת בחצי האי האיברי.

בשנת 888, נעשתה סביליה באופן זמני לעצמאית, אם-כי להלכה בלבד, תוך כיבוד שלטונו של איברהים אבן חיג'אג' השמיני, האמיר שישב בקורדובה. בשנת 913 היא סופחה חזרה לקורדובה, תחת שלטונו של הח'ליף עבד א-רחמן השלישי.[9] הח'ליף, ששיקם את העיר, הביא לפיתוח וקידום התשתיות ופני העיר בצורה משמעותית; הוא הרחיב והעמיק את תעלת נהר הגואדלקיוויר על-מנת לשפר את יכולת הניווט של ספינות המסחר, שתל עצי דקל שייבא מאפריקה, הקים גנים, והקיף את העיר בבניינים מרשימים. החשוב מכולם הוא המסגד, שעל-פי העדויות היה מרשים בגודלו וביופיו. בנוסף הייתה סביליה בתקופה זו בעלת חשיבות גדולה עבור הח'ליפות, בהיותה מרכז תרבותי ולימודי מפואר. בין האישים החשובים שצמחו בסביליה, היה המלומד המוערך, אבו עומר אחמד בן עבדאללה המכונה "המשכיל", שחיבר אנציקלופדיה של המדע.[9]

שלטון השושלת העבאדית על סביליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארכיטקטורה מוסלמית במרכז ההיסטורי של סביליה

ניסיונות נוספים של פלישה נוצרית, נבלמו על ידי המפקד הצבאי מחמד אבן אבי עאמר המכונה אל-מנצור, שהצליח להדוף את הפולשים, ולהשיב את השקט לתקופה נוספת. בנו של המפקד, עבד א-רחמן סנג'ול, שירש את אביו בשנת 1009, הכריז על עצמו בתעוזה רבה כיורש החליף הסורי. הכרזה זו זעזעה את האימפריה המוסלמית, ובעקבות כך החלו ניסיונות הפיכה רבים של מושלים מוסלמים מקומיים, ששאפו להקים ישויות עצמאיות. הקאדי מחמד אבן עבאד, ניצל את ההזדמנות והפך עצמו לשליטה של סביליה, ובכך השיב את עצמאות העיר בשנית. זאת הוא ביצע בעורמה, תוך טענה כי הח'ליפות האומיית נפלה ומינתה אותו לשלטון.[10] השלטון המוסלמי בספרד החל לקרוס, ואנדלוסיה התחלקה לממלכות קטנות אשר כונו טָאִיפוֹת. המוסלמים שנחלשו לא היו עוד לשליטיה הבלעדיים של ספרד, וכל אחד מחלקיה היה תחת שלטון שונה; הברברים שלטו בדרום האי, הסלאבים במזרח, הערבים המקוריים שלטו בדרום-מערב, והנוצרים בצפון. הנוצרים שהלכו והתחזקו למול היחלשות המוסלמים, החלו לגבות מיסים משליטי הממלכות המוסלמיות של ספרד.[11]

בדור השני לשושלת העבאדית, תחת בנו של הקאדי, אבו עמרו עבאד (שידוע יותר בשם אל-מתעאצד), סביליה הייתה לעיר השנייה בחוזקה בספרד אחרי טולדו. אבו עמרו עבאד היה שליט תקיף ושאפתן, אכזרי ביותר, אשר ביצע מעשי זוועה במתנגדיו ונודע כשתיין ונהנתן.[12] הוא מת בשנת 1069, בנסיבות לא ברורות.[13] בנו אבו אל-קאסם מחמד, המכונה אל-מעתמד, המשיך את השלטון של השושלת העבאדית בסביליה.[14] בשונה מאביו, אל-מעתמד היה מלומד ואיש תרבות.[15] הנוצרים שהלכו והתעצמו, החלו להוות איום על הממלכה בסביליה. אל-מעתמד הצליח להשיג שקט של כמה שנים נוספות בזכות העובדה שחיתן את ביתו זאידה עם אלפונסו השישי, שליטה הנוצרי של קסטיליה.[14]

נפילת השושלת העבאדית ועליית אל-מוראביטון ואל-מֻוַואחִידוּן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר נפילת טולדו בידי אלפונסו השישי בשנת 1085, אל-מעתמד שיתף פעולה עם טאיפות אחרות כדי לבלום את הכיבוש הנוצרי של האזור.[16] שליטת העבאדים הגיעה לסופה עם עליית אל-מוראביטון, אשר הגיעו מצפון אפריקה באמצע המאה האחת-עשרה בהזמנת מלכי הטאיפות, שביקשו לחזק את הגבולות אל מול האיום הנוצרי של המלך אלפונסו השישי.[17] בשנת 1091 הח'ליף אבו יעקוב יוסוף, מנהיג אל-מוראביטון, סיפח את סביליה וכל אנדלוסיה תחת האימפריה שהקים.[18] הוא הביא לסיום שלטונו בן העשרים ושבע שנים של האמיר אל-מעתמד, שהוגלה לאפריקה ומת שם בשנת 1095. פחות מחצי מאה מאוחר יותר השלטון של אל-מוראביטון פינה את מקומו לעלייתם של אל-מֻוַואחִידוּן, אשר סיפחו את סביליה לאימפריה שהקימו בשנת 1146.[19]

אל-מֻוַואחִידוּן הוציאו לפועל מפעל ארכיטקטורי מכובד אשר במרכזו בניית מסגד הגירלדה, אחד מגורדי השחקים המרשימים ביותר שנבנו בימי הביניים,[20] אשר נבנה על חורבות המסגד שהוחרב על ידי הנורמנים. מלבד הבנייה המרשימה, אל-מֻוַואחִידוּן הפכו את סביליה למחוז המוסלמי החזק ביותר במערב, על ידי שיפור הכלכלה והמסחר.[21] אבו יעקוב יוסוף, היה הראשון אשר יצר מעבר משורת סירות צמודות אשר עליהם ניתן היה לחצות את נהר הגואדלקוויויר. הגשר תרם רבות לעמידותה של סביליה, משום שאיפשר תקשורת רציפה עם מוקדי התמיכה והאספקה של העיר מהעבר השני של הגדה.[22] שליטת אל-מֻוַואחִידוּן לא נמשכה יותר משבעים שנה.[23]

נפילת השלטון המוסלמי על ידי הנוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1212 החלו הנוצרים תחת אלפונסו השמיני, מלך קסטיליה לתקוף את החליפות, והביאו להטיית הכף לטובתם בקרב לאס נאבאס דה טולוסה, בו ניצחו את החליף א-נאצר. הייתה זאת תחילת שקיעתו של שלטון אל-מֻוַואחִידוּן. א-נאסר שמר על שלטונו שבע שנים, שאחריהם ירש אותו בנו, אבו יוסוף יעקוב אל-מוסטאנסר, אשר שלט למשך ארבע שנים נוספות.[24] בשנים-עשר בדצמבר לשנת 1248, לאחר מצור שנמשך חמישה-עשר חודשים, פרננדו השלישי, מלך קסטיליה השתלט על העיר. בכך הביא לסיום השליטה המוסלמית על סביליה לאחר 536 שנה.[25]

התקופה הנוצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סביליה שימשה שער לטריטוריות הספרדיות באמריקה במשך המאות ה-16 וה-17.

יהודי סביליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודים ישבו בעיר בתקופה הוויזיגותית. במחצית הראשונה של המאה ה-10 מוזכרת העיר בין הקהילות החשובות, באיגרת רבינו סעדיה גאון אל יהודי דרום ספרד. בעקבות השגשוג במאה ה-11 התעשרה הקהילה היהודית ורבים היגרו אליה. לקראת סוף המאה ה-11 העניקה הקהילה מחסה לפליטי גרנדה ור' יצחק אלביליה נתמנה לתוכן החצר ולנשיא הקהילה. גם בימי המורביטון שגשגה הקהילה. אך בזמן האל-מוואחידון השתנה המצב, רבים היגרו לצפון אפריקה ואחרים הפכו אנוסים.[26]

פרדיננד ה-3 כבש את סביליה מידי המוסלמים ב-1248, עד היום שמור בקתדראלה המקומית מפתח מעוטר, מתנת היהודים, עם כיבושה של העיר, הכתובת בעברית "מלך המלכים יפתח, מלך כל הארץ יבוא". יהודים רבים קיבלו שדות וכרמים בתנאי שישבו בעיר ישיבת-קבע. ביניהם היו דון טודרוס בן יוסף הלוי אבולעפיה ובנו יוסף.

באמצע המאה ה-14 התקיימה בעיר קהילה משגשגת. בין האישים היהודיים שישבו בה, במרוצת הדורות, היו בני משפחות אברבנאל ואבן תבון. קודם לכן ישבו שם אבון בן שרדא, המשורר יהודה אבן בלעם, ר' יוסף אבן מיגאש, הריטב"א, ר' משה הלוי אבולעפיא ששימש רופא למלך סיביליה, המשורר יהודה שמואל עבאס, ר' דוד אבודרהם, ר' יהודה אלשקר, ר' דוד בן שלמה אבן יעיש, דון משה בן סעדיה פיגה ור' יהודה אבן וירגה, מחבר "שבט יהודה".

בשנת 1341 חוקקו נגד היהודים חוקים רבים: אחד החוקים היה כי רוצח יהודי חייב רק בעונש כספי. הכומר פראן מרטינז הסית נגד היהודים ללא הרף ודרש בפומבי להרוג את היהודים. ההמון נשמע לו ובראש חודש תמוז שנת קנ"א (6 יוני 1391) פשט המון מוסת על בתי הג'ודריה. פרעות נערכו ביהודי העיר ובמהלכן נהרגו כארבעת אלפים יהודים, והנשארים המירו את דתם. בין הנהרגים היה ר' יצחק בן שושן. מקצתם התאבדו, על קדוש השם, ביניהם ר' יהודה בן אשר, הוא, אשתו וחמותו, אשת ר' יעקב בן הרא"ש.

רבי חסדאי קרשקש שחי בזמן הגזרה איבד בה את בנו, וכך כתב על התקופה:

"יום ר"ח תמוז קנ"א המר והנמהר, דרך ה' קשתות האויב על קהילת סבילייא רבתי עם, שהיו בה כמו שישה או שבעה אלפים בעלי בתים. והציתו באש שעריה והרגו בה עם רב, אך רובם המירו. ומהם מכרו לישמעלים מהטף ומהנשים. והיו מסילות היהודים יושבים בדד, ורבים מתו על קדושת השם, ורבים חללו ברית קודש"[27]

הקהילה לא התאוששה מן הפרעות, אם כי קלטה כמה אנוסים שנמלטו לעיר מקורדובה, בשנת 1473. ב-1 בינואר 1481 החלה האינקוויזיציה את פעולותיה בעיר. בשנת 1483 הוכרז בה על גירוש כל יהודי אנדלוסיה. בשנת 1492 הייתה סביליה לנמל יציאה עבור יהודים שגורשו מספרד בכוח הצו. בראשית המאה העשרים התחדש יישוב יהודי קטן על ידי מתיישבים מצפון אפריקה. בראשית שנות השלושים נוספו כמה פליטים מגרמניה הנאצית.

אתרים בעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין האתרים החשובים בעיר:

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ La emergencia de Sevilla - Universidad de Sevilla
  2. ^ ברנרד לואיס, הערבים בהיסטוריה, מאנגלית מרדכי ברקאי, (תל אביב: דביר, 1995), עמ' 127–128. Thomas F. Glick, Islamic and Christian Spain in the Early Middle Ages, (Princeton, New Jeresy: Princeton University Press, 1979), p. 32.
  3. ^ ברנרד לואיס, הערבים בהיסטוריה, מאנגלית מרדכי ברקאי, (תל אביב: דביר, 1995), עמ' 128.
  4. ^ ברנרד לואיס, הערבים בהיסטוריה, מאנגלית מרדכי ברקאי, (תל אביב: דביר, 1995), עמ' 129
  5. ^ Albert F. Calvert, Seville-an Historical and De-Scriptive Account of "The Pearl of Andalusia", (London: London John Lane, 1907), p. 8-9.
  6. ^ Irwin Press, “The City as Context: Cultural, Historical, and Bureaucratic Determinants of Behavior in Seville”, Urban Anthropology 4.1, The Institute Inc, (1975) p. 28
  7. ^ .Thomas F. Glick, Islamic and Christian Spain in the Early Middle Ages, (Princeton, New Jeresy: Princeton University Press, 1979), p. 38-39
  8. ^ .Albert F. Calvert, Seville-an Historical and De-Scriptive Account of "The Pearl of Andalusia", (London: London John Lane, 1907), p. 10-11
  9. ^ 9.0 9.1 .Albert F. Calvert, Seville-an Historical and De-Scriptive Account of "The Pearl of Andalusia", (London: London John Lane, 1907), p. 8-9
  10. ^ .Albert F. Calvert, Seville-an Historical and De-Scriptive Account of "The Pearl of Andalusia", (London: London John Lane, 1907), p. 11-12
  11. ^ .Enrique Sordo, and Wim Swaan, Moorish Spain: Cordoba, Seville, Granada, General editors Elizabeth and Paul Elek, Translation Ian Michael, (London: Elek Books, 1963), p. 61
  12. ^ .Enrique Sordo, and Wim Swaan, Moorish Spain: Cordoba, Seville, Granada, General editors Elizabeth and Paul Elek, Translation Ian Michael, (London: Elek Books, 1963), p. 65-66
  13. ^ המחקר חלוק לגבי נסיבות מותו של אבו עמרו עבאד, ראו לדוגמה מאמרו של נעמן ארז: "חצרו של אלמעתמד אבן עבאד מלך סביליה: 461-484/1069-1090", אשר לפיו אבו עמרו עבאד מת מוות טבעי, והוריש לבנו את השלטון במלוכה. לעומת זאת אלברט פ. כלברט טוען בספרו, "'Seville-an Historical and De-Scriptive Account of 'The Pearl of Andalusia", כי אבו עומר נרצח על ידי בנו.
  14. ^ 14.0 14.1 .Albert F. Calvert, Seville-an Historical and De-Scriptive Account of "The Pearl of Andalusia", (London: London John Lane, 1907), p. 13
  15. ^ .Enrique Sordo, and Wim Swaan, Moorish Spain: Cordoba, Seville, Granada, General editors Elizabeth and Paul Elek, Translation Ian Michael, (London: Elek Books, 1963), p. 69
  16. ^ .Thomas F. Glick, Islamic and Christian Spain in the Early Middle Ages, (Princeton, New Jeresy: Princeton University Press, 1979), p. 47
  17. ^ Enrique Sordo, and Wim Swaan, Moorish Spain: Cordoba, Seville, Granada, General editors Elizabeth and Paul Elek, Translation Ian Michael, (London: Elek Books, 1963), p. 75. Albert F. Calvert, Seville-an Historical and De-Scriptive Account of "The Pearl of Andalusia", (London: London John Lane, 1907), p. 16
  18. ^ Enrique Sordo, and Wim Swaan, Moorish Spain: Cordoba, Seville, Granada, General editors Elizabeth and Paul Elek, Translation Ian Michael, (London: Elek Books, 1963), p. 83
  19. ^ .Albert F. Calvert, Seville-an Historical and De-Scriptive Account of "The Pearl of Andalusia", (London: London John Lane, 1907), p. 16
  20. ^ Albert F. Calvert, Seville-an Historical and De-Scriptive Account of "The Pearl of Andalusia", (London: London John Lane, 1907), p. 20-21
  21. ^ .Albert F. Calvert, Seville-an Historical and De-Scriptive Account of "The Pearl of Andalusia", (London: London John Lane, 1907), p. 25
  22. ^ .Albert F. Calvert, Seville-an Historical and De-Scriptive Account of "The Pearl of Andalusia", (London: London John Lane, 1907), p. 26
  23. ^ .Albert F. Calvert, Seville-an Historical and De-Scriptive Account of "The Pearl of Andalusia", (London: London John Lane, 1907), p. 31
  24. ^ .Albert F. Calvert, Seville-an Historical and De-Scriptive Account of "The Pearl of Andalusia", (London: London John Lane, 1907), p. 31-32
  25. ^ .Albert F. Calvert, Seville-an Historical and De-Scriptive Account of "The Pearl of Andalusia", (London: London John Lane, 1907), p. 34
  26. ^ האנציקלופדיה העברית, עריכה: יהושע פראוור, כרך כ"ה, עמ' 487
  27. ^ ר' אליהו הכהן, שבט מוסר, עמ' 128