אריאדנה סקריאבינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אריאדנה סקריאבינה
שרה פיקסמן (קנוט)

26 באוקטובר 1905 - 22 ביולי 1944 (בגיל 38)
Sara Knout 3.jpg
שרה פיקסמן.
פריז, לכל המאוחר ב-1940
מקום לידה בוליאסקו באיטליה
מקום קבורה טולוז, בית קברות Terre-Cabade
כינויים נוספים רג'ין
ידוע בשל ממקימי הצבא היהודי
ידועה בשל השתתפות בתנועת ההתנגדות הצרפתית
שנות הפעילות 1940 — 1944
מקצוע משוררת, אשת מחתרת
תפקיד

חברה במפקדת הצבא היהודי

דת יהדות
בן זוג דוד קנוט

אריאדנה סקריאבינהרוסית: Ариадна Скрябина; ‏26 באוקטובר 1905 - 22 ביולי 1944) הייתה משוררת רוסית, פעילת תנועת ההתנגדות הצרפתית. בתו של המלחין הרוסי אלכסנדר סקריאבין.

בתם של אלכסנדר סקריאבין וטטיאנה פיודורובנה שְלֶצֶר שנולדה מחוץ לנישואין. רק לאחר מותו של אביה ב-1915, הוכרה כבתו והחלה לשאת את שם המשפחה שלו. לאחר מות אמה היגרה לפריז, שם השתתפה במספר חוגים ספרותיים של מהגרים רוסים וחיברה ופרסמה שירים. נישאה למשורר היהודי-הרוסי דוד קנוט (שם משפחה הראשון פיקסמן), התגיירה וקיבלה שם יהודי, שרה. יחד עם בעלה, הייתה תומכת של הציונות הרוויזיוניסטית.

במלחמת העולם השנייה הקימה יחד עם בעלה ושני אנשים נוספים את המחתרת היהודית הצרפתית - הצבא היהודי, הייתה אחת הפעילות הבולטות במחתרת והצילה ממוות יהודים רבים. נהרגה מירי של איש המיליציה הצרפתית בזמן ממשל וישי, בעת קיום פגישת מחתרת בביתה שבטולוז כחודש לפני שחרור פריז[1].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריאדנה סקריאבינה נולדה בבוליאסקו (Bogliasco) שליד ג'נובה שבאיטליה. היא נולדה מחוץ לנישואין למלחין הרוסי אלכסנדר סקריאבין ולבת זוגו, טטיאנה שלצר. אף שבאופן רשמי היה סקריאבין נשוי באותה עת לוורה איבנובנה סקריאבינה, איתה היו לו ארבעה ילדים, הוא כבר חי שנים אחדות עם טטיאנה שלצר. אריאדנה, בתם הראשונה של סקריאבין ושלצר, קיבלה בלידה את שם משפחתה של אמה - שלצר, כיוון שאשתו מעולם לא הסכימה להתגרש. אף שחי עם שלצר עד סוף ימיו, קיבלה אריאדנה את שם המשפחה של אביה רק לאחר מותו ב-1915, על פי אישור מיוחד מידי הצאר.

אריאדנה שלצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם אריאדנה היה רמז למצב המסובך של הוריה ולתקוות לעתיד הקשורות בלידתה של בתם הבכורה. בנוסף למצב המשפחתי גם המצב הכלכלי של המשפחה היה קשה. לאחר שנה שבה ניהל חיים של מוזיקאי נודד, הידרדרו יחסיו של סקריאבין עם חברת ההפקה. בבוליאסקו הם גרו בבית צנוע ליד פסי הרכבת.

אירופה, אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1905 עד 1910 נדדה המשפחה ממקום למקום: ז'נבה, אמסטרדם, בלגיה, אמריקה, פריז ולוזאן. חלק ניכר מהזמן בילתה אריאדנה אצל דודות אמה באמסטרדם, ללא נוכחות הוריה. ב-1907 נולד בלוזאן אחיה הצעיר של אריאדנה, יוליאן סקריאבין, אשר היה מלחין, ונספה בטביעה כשהוא בן 11.

רוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1910, לאחר חמש שנות נידודים באירופה ובאמריקה, שבה המשפחה לרוסיה והשתקעה במוסקבה. זמן קצר אחרי חזרתם עברה אריאדנה טקס טבילה אורתודוקסי. שנה לאחר מכן נולדה אחותה הצעירה מרינה.

ביתו של סקריאבין שימש כמרכז למוזיקה ושירה במוסקבה. הילדים גדלו באווירת האמנות והיצירתיות. במשפחה דיברו כמעט אך ורק צרפתית. עם זאת, ההורים לא בילו רב זמן במחיצת הילדים. המוזיקאי לאוניד סבנייב (אנ') כתב בזיכרונות על סקריאבין:

אהבתו של אלכסנדר ניקולאיביץ אל ילדיו הייתה אבסטרקטית ותאורטית, לפעמים פינק אותם, בדרך כלל בתחילת המפגש ובפרידה, או כשבאו הילדים לנשק את הוריהם לפני השינה. טטיאנה פיודורובנה טיפלה בילדים יותר, אבל גם זה לא היה הרבה

ילדי סקריאבין ושלצר: אריאדנה, מרינה, יוליאן

סרגיי קוסביצקי נזכר באריאדנה:

היא הייתה שדון קטן; כולם פחדו ממנה. היא הייתה קטנה, אבל כשפרצה כרוח סערה לחדר, כולם קפאו במקומם. היא לא פחדה מאף אחד. אמה ואביה כעסו, אבל לא ידעו מה לעשות איתה

אריאדנה התחילה לכתוב שירים ולנגן בגיל צעיר, ליוליאן היה כישרון להלחנה, מרינה ציירה. בנוסף לבית הספר דאגה אמם להעשרתם של הילדים בבית בתחומי המוזיקה ובמקצועות אחרים, והיו להם גם מורים פרטיים. בבית היו תנאים טובים ללימודים. בין היתר הייתה בבית ספרייה גדולה.

אנטישמיות במשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשפחה היו גם הלכי רוח אנטישמיים בעיקר מצד האם. לאחיה בוריס שלצר (אנ') היה מראה יהודי בולט.

המבקר המוזיקלי לאוניד סבנייב סבר שטטיאנה ובוריס היו יהודים, כפי שכתב בתום לב. על פי זיכרונותיו, התביישה טטיאנה שלצר בשורשיה, שאפשר שהיו יהודים, ועשתה ככל יכולתה כדי להסתיר קשר כלשהו עם לאום זה[2]. (הגרסה המקובלת למוצאם של השלצרים היא שמוצא האם היה מבלגיה והאב — יוצא המיעוט הגרמני ברוסיה[3]). סקריאבין היה שותף לאנטישמיות של אשתו, אבל היה פחות קיצוני, כי האמין שיש ליהודים שליחות היסטורית חשובה. עם זאת, חשב שאין לאפשר להם לכהן בתפקידים בכירים.

מות האב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 באפריל 1915 נפטר אלכסנדר סקריאבין מאלח דם. בדקות האחרונות לפני מותו הספיק לחתום על צו הירושה ועל בקשה רשמית לצאר בנוגע לאימוץ ילדיה של שלצר. אשתו הראשונה, ורה איבנובנה, כתבה גם היא לצאר ונתנה את הסכמתה להכרה בילדיהם של סקריאבין ושלצר כחוקיים.

אריאדנה סקריאבינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבוע לאחר מות האב קיבלו הילדים אישור להיקרא בשם המשפחה סקריאבין, אבל המשפחה נותרה ללא הכנסה. בהדרגה מצאה טטיאנה שלצר מוצא כלכלי שאפשר להם חיים רגילים. אריאדנה ואחיה המשיכו ללמוד בבית הספר המוזיקלי. שתי המהפכות של שנת 1917 שוב החמירו את המצב ובמוסקבה החל רעב.

קייב[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת סקריאבין עזבה את מוסקבה ועברה לקייב, בה היה המצב מעט טוב יותר, אך גם שם לא נהנו מביטחון בשל התמשכות מלחמת אזרחים ומעבר השלטון מיד ליד. למרות הקשיים, למד יוליאן בקונסרבטוריום אצל ריינהולד גליאר. באותו זמן החליט השלטון הסובייטי להקים את מוזיאון סקריאבין במוסקבה. טטיאנה פיודורובנה נסעה תכופות למוסקבה בעוד הילדים נשארו בקייב. ביוני 1919, בהיעדר אמו, טבע יוליאן בדנייפר. אריאדנה נהגה לומר לחברותיה שיוליאן היה אף יותר מוכשר מאביו. לאחר מותו פחדה להיכנס למים עד סוף ימיה.

נובוצ'רקסק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מות בנה חוותה טטיאנה פיודורובנה משבר קשה. היא חזרה למוסקבה עם בתה הקטנה מרינה. אריאדנה התחילה ללמוד במכון סמולני, שבאותו זמן הועבר לנובוצ'רקסק. כשאריאדנה נשארה לבד התגלה אופייה החופשי והאמיץ. חברתה י. קלבינה, שלמדה עמה במכון סמולני, כתבה:

אנחנו, האינטליגנטים של אז, התביישנו להגיד למישהו שעשינו דברים פשוטים: אספנו קרשים לצורכי חימום, חיפשנו איך להרוויח כסף לאוכל. פעם המורה להיסטוריה סיפרה לנו איך היא התעייפה אחרי שייצרה לבנים מזבל אורגני במשך יום שלם. אריאדנה אמרה מיד: "למה עשית את זה לבד. אילו היית אומרת לי, הייתי עוזרת לך". היא מעולם לא התביישה בעונייה ולא בחלה באף עבודה[4].

חברותיה אף זכרו נגינתה המעולה בפסנתר. לאחר זמן קצר נסגר מכון סמולני, ואריאדנה שבה למוסקבה.

חזרתה למוסקבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחורף 1920 למדה אריאדנה בבית הספר. למרות עוניה נהגה אריאדנה ביהירות ורבים מחבריה לכיתה לא אהבו אותה; היא לא נזקקה לאהדה והתעלמה מכל לעג. כבר הייתה לה אישיות בוגרת בעלת אופי מגובש: חסרת-פשרות, אמביציוזית ופרפקציוניסטית. בגיל 15 היא אהבה ספרות ושירה וכתבה שירים בעצמה. נותרו דפים ובהם שירים שכתבה בכתב יד ילדותי. חוקרת הספרות ריבקובה מציינת ששירים תמימים אלה דמו לשיריה של מרינה צבטייבה.

המשפחות של סקריאבין וצבטייבה היו מקורבות מאוד. מרינה צבטייבה עזרה בעת הצורך לטטיאנה פיודורובנה. צבטייבה עשתה לילות כימים ליד מיטת חברתה החולה. גם בנותיהן, שתי האריאדנות, היו חברות. אריאדנה סקריאבינה חתמה בעת ההיא על שיריה "אריאדנה אורליצקיה". השם הבדוי "אורליצקיה" קשור כנראה למחזה "L'Aiglon" (ברוסית "אורליונוק") של אדמון רוסטאן, שהיה אהוב על אריאדנה. הוא תורגם לרוסית על ידי מרינה צבטייבה ב-1910—1911.

עוד בטרם סיימה את לימודיה בבית הספר, החלה ללמוד באוניברסיטה המדינית של מילה. בין מוריה באוניברסיטה היו דמיטרי אושקוב (אנ') וולרי בריוסוב. בינואר 1922 נסגרה האוניברסיטה. במרץ 1922 מתה טטיאנה האם ממחלות שהיו תוצאה של דיכאון קשה. אחרי קבורתה של טטיאנה פיודורובנה בבית העלמין נובודוויצ'יה, ליד סקריאבין, עזבה המשפחה את רוסיה. מרינה הצעירה עברה לקרובי משפחה בבלגיה, ואריאדנה עם סבתה עברו לפריז אל אחי האם, בוריס שלצר (אנ').

פריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממכתבי ידידיה אפשר להבין שסקריאבינה הייתה שרויה במצב כלכלי קשה כשהגיעה לפריז. למשל, מיכאיל גרשנזון (אנ') כתב ללב שסטוב על מאמצים שלו ושל אלכסנדר גולדנווייזר (אנ') לארגן קונצרט במטרה לאסוף כסף לסקריאבינה. בהגעתה לפריז היא נרשמה לפקולטה לבלשנות בסורבון. ב-1923 היא נכנסה לחוג המשוררים הרוסים "צ'רז" (מעבר, ברוסית: "Через"). דוד קנוט, לימים בעלה האחרון של סקריאבינה, השתתף אף הוא באותו חוג.

ספרה הראשון ונישואיה הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריאדנה סקריאבינה. פריז, 1924

ב-1924 פרסמה סקריאבינה בפריז את אסופת השירים הראשונה שלה שנקראה "שירים". הביקורת בעיתון המהגרים הרוסיים, "זבינו" (חוליה, ברוסית "Звено"), שנכתבה על ידי גאורגי אדמוביץ (אנ'), הייתה קטלנית. שמעון ליברמן, שכתב בעיתון "נקנונה" (ערב ל-, ברוסית "Накануне"), כתב ששיריה של סקריאבינה היו בינוניים. לדעתו של החוקר ולדימיר חזן, למרות הפתוס הנוצרי, נראים סימנים של כישרון מובהק בשיריה של סקריאבינה.[5]

בשירה, "יהושע בן נון", מבוטאת הגישה המקורית של סקריאבנה לנושאים התנ"כיים. היא מתייחסת לאחד ממעשיו הבולטים של יהושע — עצירתה של השמש בגבעון — כאל חטא כנגד הטבע שאף יהושע בן נון עצמו הזדעזע ממנו כנראה. ספרה הראשון של סקריאבינה היה גם ספרה האחרון, כיוון שלא הייתה מרוצה מהספר, מהתגובות, ובעיקר מעצמה.

בתחילת 1924 נישאה אריאדנה ליהודי הצרפתי דניאל לזרוס. לזרוס היה פסנתרן ומלחין, ומקורב מבחינה אישית ומוזיקלית לחברי קבוצת השישה; ממשיך דרכו של אריק סאטי ומעריץ של סקריאבין. השניים התחתנו למרות התנגדות משפחת לזרוס. אמו של לזרוס שנאה את סקריאבינה מראשית הכרותם ונתנה לה את הכינוי "צוענייה". לזוג נולדו שתי בנות: טטיאנה-מרים (1925) ובטי (1926). היחסים בין סקריאבינה לבין בעלה הידרדרו, וזמן קצר לאחר לידתה של בטי לקחה סקריאבינה את הבנות ועזבה את לזרוס.

אריאדנה עם בנה אלי. פריז, 1938

הנישואים השניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1928 נישאה אריאדנה ליהודי הצרפתי רנה מג'ן, מורה לספרות צרפתית בליקיאון. משפחת מג'ן התייחסה היטב לאריאדה ולבנותיה; הזוג הנשוי והבנות גרו בדירה גדולה ויפה, ולילדים הייתה מטפלת. ב-1934, בהיותה בהריון, החליטה סקריאבינה שלילד שברחמה צריך להיות אב אחר. היא שיקרה למג'ן שהילד אינו שלו, עזבה את מג'ן ועברה לחיות עם דוד קנוט. מג'ן הגיב לכך קשות, ולא הסכים לתת לה גט במשך שנתיים[6]. ב-1935 נולד בנה אלי. כאשר גדל הבן אמרה לו סקריאבינה שאביו הוא דוד קנוט. למג'ן נודע שיש לו בן רק לעת זקנה, כשאלי ביקר אצלו וסיפר לו את האמת.

חוה קירשנר (שם נעוריה יווה צירינסקי), חברתם הקרובה של אריאדנה ודוד קנוט[6], נזכרת:

קנוט ניסה לשכנע את אריאדנה לא לשקר לילד, אבל לא הצליח. אם היא החליטה משהו, היה בלתי אפשרי לשנות את דעתה. למשל, היא החדירה ללבו של אלי את הרעיון שהוא צריך להיות מלח, והוא אכן נהיה מלח

פגישה ורומן עם דוד קנוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מהפכת אוקטובר היגרו מרוסיה רבים מאנשי התרבות הבולטים שלא קיבלו את השלטון הסובייטי. פריז הפכה למרכז גל ההגירה הזה; שם התבססו בונין, ברדיאייב, שסטוב, שאליאפין ואחרים. ציבור המהגרים הרוסיים היה ציבור מתבדל, שכמעט ולא עבר התבוללות תרבותית. הייתה לו אג'נדה משלו, התפרסמו ספרים ועיתונים ברוסית, היו מסעדות, גני ילדים ובתי ספר רוסיים. רוב המהגרים אף התחתנו בתוך הקהילה.

היהודים היוו חלק ניכר מאוכלוסיית המהגרים, במיוחד מקרב האינטלקטואלים, אך נבדלו מהם בנושאים שונים. הייתה להם אג'נדה משלהם: הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. זאב ז'בוטינסקי גר בפריז בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20, וכן היה שם מרכז של הציונות הרוויזיוניסטית. אריאדנה סקריאבינה, רנה מג'ן ודוד קנוט היו חלק מהציבור הרוסי-יהודי הזה. על פי ולדימיר לזריס [7], סקריאבינה וקנוט השתתפו בחוג "גטרפק" (ברוסית "Гатарапак") שהיה קשור לתנועה התרבותית אוונגרדית, דאדא. היכרותם התרחשה כנראה באחד מהערבים הספרותיים של אותו חוג. לזריס

דוד קנוט היה יהודי בסרבי שגדל בקישינב והיגר לפריז ב-1920. כמו סקריאבינה, ובניגוד לבעליה הקודמים, הוא לא נמנע מאף עבודה קשה או לא מכובדת: עבד בבית חרושת, היה פועל פשוט ועסק בצביעת בדים. לאחר מכן פתח מסעדה זולה ברובע הלטיני בה הועסקו גם אחיותיו ואחיו הצעיר כמלצרים. בתחילת שנות ה-30 עבד כשליח בחברה מסחרית גרמנית ונסע במשך ימים שלמים בתלת-אופן לצורך העברת סחורה. עם זאת, קנוט התמיד והשתתף בחיים הספרותיים של פריז "הרוסית" ואגודות וחוגי משוררים רבים בעיר הוקמו ופעלו בשיתופו.

כבר בקישינב החל קנוט לכתוב שירים ולפרסמם, אך רק בפריז קנה את פרסומו. שיריו, הגדושים בנושאים תנ"כיים, הרשימו את סקריאבינה, שהתעניינה בנושאים אלו גם היא. הרומן ביניהם התחיל בסוף 1934[8], עשר שנים לאחר היכרותם הראשונה.

באוגוסט 1937 נפגשו אריאדנה ודוד בבית קפה במונפרנאס עם רב החובל של ספינת מפרש "שרה א'", ירמה הלפרן, המייסד של המחלקה הימית בבית"ר ובית הספר העברי הראשון לקציני ים. הלפרן התכוון לשוט לארץ ישראל והציע לקנוט להשתתף כמלח וזה הסכים בשמחה. כיוון שבאותו זמן עגנה "שרה א'" בנמל ג'נובה לצורך שיפוצים קלים, הציע הלפרן לסקריאבינה וקנוט לבלות על הספינה שבוע לפני הפלגה. הם השאירו את הילדים עם ידידתם יווה צירינסקי ושהו שבוע בג'נובה; במשך היום טיילו בעיר ובלילה חזרו לספינה. הם ביקרו גם בכפר בוליאסקו שבו נולדה סקריאבינה. לפני חזרתם לפריז אמרה אריאדנה שלעולם לא תשכח את הימים ואת הלילות האלה[9].

במשך הסתיו דוד שהה בארץ ישראל וכתב לסקריאבינה ולידידתם יווה צירינסקי מכתבים מלאי התלהבות. צירינסקי עלתה לארץ ישראל ב-1940, שינתה את שמה ל-"חווה", התחתנה עם אלי קירשנר וגרה בארץ עד מותה ב-2006. סקריאבינה לא הייתה בארץ ישראל, ובדמיונה, על אף סיפוריהם של דוד ויווה, נשארה הארץ בעידן התנ"ך, או לכל הפחות עתידה הייתה לחזור לאותה תקופה.

אני מניחה שאילו אריאדנה הייתה עולה לארץ ישראל, היא הייתה דורשת שיהיה שם מלך, כמו דוד המלך. רק אז היא הייתה מרוצה[10].

– חוה קירשנר

במשך זמן רב היא כתבה ספר בשם "לאה ליפשיץ". היא לא הראתה את הספר הלא גמור לאף אחד, אבל לפעמים קראה קטעים ממנו. הרב פאול (פנחס) רויטמן, אחד ממנהיגיה הבולטים של הציונות הדתית באירופה ובצפון אפריקה[11], נזכר באמירה מהספר: "גוי מאמין — יהודי יודע". הספר "לאה ליפשיץ" לא הושלם ולא שרד.

בהיותו בארץ ישראל התחיל קנוט לעבוד על אסופת השירים "הארץ העתיקה" (ברוסית "Прародина") ונושא הספר הפך עבורו מרכזי ומשמעותי, והשפיע לא רק על יצירותיו. בחזרתו לפריז פרסם קנוט את "האלבום של התייר" — לקט מכתבים ורשימות. באותו זמן עלה בלבו הרעיון להוציא עיתון יהודי אקטואלי ראשון בצרפתית, אך לא עלה בידו לגייס את המימון הדרוש.

ציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריאדנה ודוד קנוט. פריז, סתיו 1939

סקריאבינה וקנוט התעניינו בציונות ועקבו בדאגה אחר התגברות האנטישמיות באירופה. בהדרגה הפכו שניהם לציונים אדוקים. סקריאבינה החלה לראות עצמה יהודייה והשקפותיה הפכו קיצוניות יותר מהשקפותיו של קנוט. למשל, בדיון במועדון "פובור" בנושא פרסום הספר "זוטות בדבר רצח המוני" של לואי פרדינאן סלין, היא אמרה:

האנטישמיות היא נצחית, כמוה כשנאת המשרת לאדוניו. שנאה זאת מופנית כלפי כל אחד אשר לו יתרונות כלשהם על אחרים. והעולם המתורבת חי בזכות העושר הרוחני של היהדות. לכן, זה ברור מאליו שהוא יכול רק לשנוא את היהודים.

עבור סקריאבינה יהדות לא הייתה רעיון כללי ומופשט, אלא אהבה בוערת אשר מלאה את כל מהותה[12]. היא התייחסה בחומרה, ואף בשנאה ובאכזריות, כלפי כל גילויי האנטישמיות ולו הזעומים ביותר. היא גם לא סבלה בדיחות אודות יהודים[13], וכשהחלה להשמיע את דעותיה, ציונים אחרים אטמו את אוזניהם. פעם בשיחה עם לייב יפה הצהירה סקריאבינה שהיא רואה רק שתי אפשרויות "לפתור את בעיית הערבים": להבריח אותם "מאדמתנו" או לחתוך את גרונותיהם. מכאן ואילך סירב לייב יפה לשמוע על סקריאבינה. היא אף סברה שהפרוטוקולים של זקני ציון הם הדרכה אמיתית לארגון עבודת המחתרת.

ולדימיר חזן מספר על המקרה הבא: בזמן מלחמת העולם השנייה ביקר בבית של קנוט יוליאן טובים שברח מפולין הכבושה עם אשתו סטפניה. שניהם היו יהודים, אבל סטפניה התביישה ביהדותה ואף פעם לא הודתה בה. בשיחה אמרה סטפניה שפניהם של יהודים בדרך כלל אינם יפים בגלל האפים הגדולים. אריאדנה הדפה טענה זאת בהצהרה ש"פניהם של הגוים דומים לתחת".

הקוריוז היה בזה שהנוצרייה האורתודוקסית אריאדנה הגנה על היופי היהודי מפני היהודייה סטפניה טובים. בגלל מקרה זה לא חזרה טובים לבקרם, ובעלה, שהיה שושבין בחתונת אריאדנה ודוד, ישב ליד שולחן החתונה ללא אשתו[14].

אריאדנה, דוד ויווה צירינסקי.
פריז, פברואר — מרץ 1940

עוד מקרה אופייני ליחסה של סקריאבינה לציונות היה בבית קפה בפריז. זאב ז'בוטינסקי נכנס לחדר ואריאדנה, שישבה לפני כן ליד השולחן, קפצה לפתע ונעמדה דום בהצדעה למנהיג הרוויזיוניסטי. אי אפשר היה לשכנע אותה לשבת ולהמשיך לאכול. היא התיישבה רק אחרי שז'בוטינסקי עזב את בית הקפה[15].

בתחילת 1939 קנוט, סקריאבינה ויווה צירינסקי הצליחו להוציא לאור את העיתון עליו חלמו במשך זמן רב. את רוב הכסף הנדרש תרמה אמה של יווה. שם העיתון היה "Affirmation" (הצהרה) ומטרתו — לעורר תודעה לאומית יהודית. קנוט היה גם העורך הראשי וגם כותב מאמרי הדעה, אך סקריאבינה הכתיבה את הקו האגרסיבי[16]. הוצאת העיתון הייתה אירוע חשוב בחיי יהודי פריז וז'בוטינסקי ביקר לעתים במערכת העיתון[17]. בהמשך שנת 1939 הוזמנו קנוט, סקריאבינה וצירינסקי לז'נבה ללקונגרס הציוני ה-21. כחברי מערכת העיתון "Affirmation" השתתפו שלושתם בכל המושבים של הקונגרס[18].

שרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבוע לאחר סיום הקונגרס פרצה מלחמת העולם השנייה[19]. קנוט גויס לצבא הצרפתי ביומה הראשון של המלחמה ובאותו יום יצא הגיליון האחרון של העיתון "Affirmation". קנוט שירת בפריז. ב-30 במרץ 1940 נישאו סקריאבינה וקנוט רשמית וסקריאבינה קיבלה את שם המשפחה של בעלה - קנוט. כמה ימים לאחר מכן היא עברה גיור, קיבלה את השם היהודי "שרה" ודרשה מכולם לקרוא לה רק בשם זה[20]. לזריס מדגיש שהצעד החשוב הזה עבורה היה מעשה גבורה, זאת בגלל פחד המים שממנו היא סבלה לאחר מות אחיה יוליאן, שכן הייתה חייבת לטבול במקווה. גיורה של סקריאבינה הכה גלים בציבור המהגרים הרוסיים, וחלקם קיבל אותו כאובדן אישי. ירמיהו הלפרן היה סבור שסקריאבינה בחרה את השם "שרה" לכבוד ספינה "שרא א'"[21]:

באותם ימי דמים. עת הובלו רבבות יהודים אל תאי הגזים. בשעה שכל אזרחי צרפת בני דת-משה ניסו להסתיר את מוצאם בכל מחיר. בזמן ששולם הון-תועפות עבור כל תעודה מזויפת שהוכיחה את טהרת הדם-הארי של נושאה. באותם ימים שינתה אריאדנה את שמה הלועזי לשם העברי "שרה", לזכר הימים שבילתה על ספינת בית-הספר העברי לקציני-ים.

במרץ 1940 עזבה יווה צירינסקי עם משפחתה לפלשתינה. עקב התקרבות הצבא הגרמני לפריז, הועברו קנוט ויחידתו לדרום צרפת. שרה קנוט נשארה עם הילדים בפריז. היא רשמה את אלי לגן ילדים והתחילה לעבוד במפעל, אבל בתוך שלושה ימים נסגר המפעל ואנשים החלו לברוח מפריז. בוריס שלצר קרא לשרה קנוט להגיע אליו לפירנאים, אך היא סירבה לעזוב בטרם תשמע ידיעות אודות בעלה. יום לפני כניסת הגרמנים לפריז, ב-14 ביוני 1940, הצליח דוד קנוט להודיע לשרה שהשתחרר ושהוא מחכה לה בטולוז. המשפחה עזבה את פריז במהירות.

טולוז[עריכת קוד מקור | עריכה]

טולוז נמצאה ב"אזור החופשי" שלא היו בו לחימה וכוחות כיבוש, אבל פעלו בה משתפי פעולה ומיליציות שהורכבו מתושבי המקום. העיר הייתה מלאת פליטים, ביניהם יהודים רבים. דוד קנוט, כמו יהודים אחרים, ניסה להשיג ויזה לאמריקה או למקום אחר, אך ללא הצלחה. למשפחה לא היה מקום מגורים, ומחירי שכר הדירה בעיר האמירו מאוד. שרה קנוט שלחה את בנותיה לשלצר, אך לאחר כמה חודשים שבה מרים לטולוז. לבסוף, לאחר מאמצים, מצאה המשפחה מקום מגורים בדירה זעירה במרתף. הם סבלו מרעב, והסכימו לכל עבודה שהוצעה. זמן מה עבד דוד כשומר בבית חולים פסיכיאטרי[22][23]. בנוסף חדלו בני המשפחה לדבר רוסית ועברו, לצורך החשאיות, לדבר צרפתית בלבד.

הקמת הצבא היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף יולי 1940 התקיימה פגישה בין דוד ושרה קנוט לבין אברהם פולונסקי (אנ') ואשתו אז'ני. מאוחר יותר נזכר אברהם ביום הפגישה כיום שבו המחתרת היהודית הפכה מרעיון למציאות.

עם התגברות האנטישמיות באירופה ובמיוחד אחרי כיבוש צרפת על ידי הגרמנים והקמת משטר וישי הגיעו בני הזוג פולונסקי, כמו שרה ודוד קנוט, למסקנה, כי יש צורך להקים מחתרת יהודית לפעילות כנגד הנאצים. לפולונסקי היה ניסיון בפעילות מחתרתית: במשך מלחמת האזרחים ברוסיה הוא הקים מחתרת יהודית שפעלה לצד הצבא האדום כנגד פטליורה[24]. בני הזוג פולונסקי השתתפו בקונגרס הציוני ה-21 באוגוסט 1939 ולא מצאו שם תשובות הולמות לשאלות הקיומיות שעמן נאלצו יהודי אירופה להתמודד באותה עת. במשך השנה שאחרי הקונגרס החמיר אף יותר מצב יהודי אירופה ובני הזוג פולונסקי השתכנעו שעליהם להקים את המחתרת. הם המציאו את השם "היד החזקה", שמצד אחד הזכיר פסוק מהתנ"ך "ביד חזקה ובזרוע נטויה" ומאידך קבע חד-משמעית שיהודים על כל מהלומה ישיבו במהלומה משלהם.

בפגישה בין הזוגות קנוט ופולונסקי נוסחו המטרות העיקריות של המחתרת: גם הגנה וגם התקפה, ואופן הפעולה: הגוף יהיה חשאי לחלוטין[25][26][27]. אחרי הפגישה אברהם הציע ללוסיין לובלין להצטרף לפיקוד המחתרת והוא הסכים. אז'ני כתבה מסמך ובו הכרזת הקמת המחתרת והפנייה ליהודים להצטרף. דוד ושרה קנוט כתבו חוברת "מה לעשות" (בצרפתית "?Que faire") על בעיות היהודים בכלל והמצב הנוכחי בצרפת בפרט. בחוברת הם הוכיחו את הכרחיות הקמת המחתרת היהודית. באמצע אוגוסט 1940 התקיימה פגישה נוספת בין שני הזוגות קנוט ופולונסקי, לובלין וכמה מחבריהם הקרובים, שם פורטו מטרותיה של המחתרת. בין המטרות היה סיוע לכל יהודי להינצל מהסכנות המאיימות עליו תחת הכיבוש הנאצי ושלטון וישי. בספטמבר 1940 הרעיון של "היד החזקה" התממש: בטולוז הוקם התא הראשון שלה. התאים ב"יד החזקה" נקראו "מבצרים".

כאשר מספר המשתתפים במחתרת גדל, היא קיבלה שם חדש - "הצבא היהודי". על פי אתר מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה, ארגון "הצבא היהודי" היה החשוב והמשמעותי מבין ארגוני המחתרת וההתנגדות היהודים בצרפת[28][29].

לצורך החשאיות אימצה לעצמה אריאדנה-שרה את השם המחתרתי "רג'ין". השם המחתרתי של אברהם פולונסקי היה ל"פול" ושל אז'ני — "בת מתתיהו".

בטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיי בטי, בתה של שרה קנוט, אצל דודהּ בוריס שלצר (אנ') היו בתחילה בטוחים. שלצר אף הסית את בטי נגד היהודים ונגד היהדות. למרות זאת, במקרה אחד, חשדו בו הנאצים כיהודי וכקומוניסט וכלאו אותו ואת בטי למספר ימים. בהשפעתו של שלצר אף רצתה בטי לעבור לנצרות קתולית וכתבה על כך לאמה. קנוט אמרה: "אם בטי תתנצר, אהרוג אותה ואת עצמי", ומיד החזירה את בתה אליה לטולוז. בהשפעת המכתבים מבוריס שלצר ובניגוד לרצון אמה, המשיכה בטי לשמור בטולוז על אורח חיים נוצרי. קנוט נאלצה לבקש עזרה מהרב פנחס רויטמן, שעבד עם הנוער היהודי, והוא הצליח לשנות את דעתה. באותה עת, החלה קנוט לקרב את בטי לפעילות מחתרתית.

פעילות במחתרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנה הראשונה עיקר הפעילות של אנשי הצבא היהודי היה הספקת מזון לפליטים מגרמניה. עם הזמן, הם החלו לבצע משימות נוספות: השגת נשק ואיסוף מידע סודי, הסתרת ילדים יהודים, יהודים חרדים ואנשים נוספים מקבוצות סיכון בחוות מרוחקות ובמנזרים. הם גם העבירו פליטים דרך הגבול לשווייץ וספרד, חילקו עזרה הומניטרית שארגונים יהודיים שלחו דרך שווייץ, ביצעו מעשי חבלה נגד הנאצים ופגעו במשתפי פעולה עם הנאצים. המשימה הקשה והמסוכנת ביותר הייתה העברת ילדים שהוריהם גורשו למחנות ריכוז בצרפת ולאחר מכן גורשו למזרח אירופה ונרצחו. שרה קנוט ביצעה משימה זאת לבד או עם עוזרת[13][30]. בכל קבוצה היו עד 30 ילדים בגילאים 7 עד 12, שאותם העבירו ברכבות. לצורך הסודיות לימדו את הילדים כיצד להתנהג בדרך כך שלא יראו כקבוצה מאורגנת ולא יעוררו חשד ובנוסף, הדריכו אותם להיות מוכנים למצבים בלתי צפויים. גם את הנשק העבירו ברכבות, בתוך מזוודות[31].

בדצמבר 1942, כשהיהודים בצרפת כולה היו בסכנת מוות כתוצאה מהשלמת כיבוש המדינה על ידי גרמניה, החל הצבא היהודי בהקמת קבוצות הקרב במרכזים העירוניים. מטרת קבוצות אלה הייתה הגנה על המפקדים של הארגון, אנשי מחתרת אחרים ויהודים שגרו באותן ערים, וגם הפחדה ומדי פעם פגיעה במלשינים[32]. בין היתר, פגעו לוחמי הקבוצות במומחים לפיזיונומיה שהצביעו ברחובות על גברים בעלי תווי פנים יהודיים כדי שהגרמנים יבדקו האם עברו אלו ברית מילה. לאחר מספר מבצעים מוצלחים בניס הפסיקה רשת המלשינים בעיר זו לפעול. לא רחוק מטולוז, באזור ההר השחור (אנ'), הצניחו האנגלים נשק לתנועת ההתנגדות הצרפתית (מאקי). במידה ואנשי המחתרת הצרפתים לא הגיעו למקום, קיבלו לוחמי קבוצות הקרב ואנשי מחתרת אחרים את הנשק. שרה קנוט יחד עם רנה אפשטיין הקימו את קבוצת הקרב בכפר רו (אנ'). הקבוצה פעלה בשיתוף הדוק עם מחתרת ספרדית רפובליקנית. לוחמיה אבטחו את נתיבי המילוט וההצלה לספרד[33].

בסוף 1943 הרחיב הצבא היהודי את תחום פעילותו: הוא הקים יחידות קרב, שעברו אימונים בהר השחור, הוברחו דרך ספרד והצטרפו לכוחות בעלות הברית. חלק מיחידות אלו העפילו מאוחר יותר לארץ ישראל. בנוסף, השתמשו בנתיב זה להעברת קבוצות ילדים שיעדן היה ארץ ישראל, במיוחד ילדים שהוריהם כבר היו בארץ ישראל[34].

המאקי היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאקי היו קבוצות של לוחמי גרילה של תנועת ההתנגדות הצרפתית במלחמת העולם השנייה. תנועות ההתנגדות היהודית בצרפת הקימו גם הם קבוצות מאקי. יחידות מאקי היהודיות הראשונות הוקמו על ידי רובר גמזון, ראש תנועת הצופים היהודיים בצרפת, בתחילת 1944 במחוז טארן בחווה בבעלותה של משפחה פרוטסטנטית, ועל ידי איש הצבא היהודי ראול לאונס בנובמבר 1943 בחוות רק (Rec), לא הרחק מעיר אלבי. ראול לאונס היה גם קצין בכיר ב"הצבא הסודי" ((אנ')) של דה גול. שתי הקבוצות היו בקשר עם "הצבא הסודי" באזור טארן, שתייהן אורגנו כיחידות צבאיות ברמה גבוהה מאוד[35]. שרה קנוט השתתפה בפעילות של קבוצת המאקי של הצבא היהודי[36].

ע"פ ז'אק לזרוס (אנ'), לנוכח אירועי ספטמבר 1943 היה ברור כי חייבים להקים מאקי אקטיבי ולאמן את הצעירים. האירועים שהובילו למסקנה הזאת היו: כיבוש על ידי גרמנים את השטחים שהוחזקו קודם לכן בידי האיטלקים, גירוש מיידי של היהודים מאותם השטחים למזרח, ביטול כל ההקלות ליהודים: הפטורים, אותות הכבוד, התפקידים והאזרחות לא עזרו עוד. בנוסף, הגרמנים הפסיקו לשתף פעולה עם ממשלת צרפת בעניין היהודים והחלו לטפל בעניין ישירות, כתוצאה מכך כמות הגירושים גדלה משמעותית[37]. ראול לאונס קיים קשר עם ראשי הצבא היהודי כבר בתחילת 1943: הוא אימן אנשים לקבוצות הקרב במרכזים העירוניים. מאוחר יותר לאונס הציע לצרף קבוצת היהודים לקבוצת מאקי לא-יהודית. בנובמבר 1943 הוקם המאקי הראשון של הצבא היהודי בחסות "הצבא הסודי" ובפיקודו של לאונס. בינואר 1944 הוקמו עוד שתי קבוצות מאקי בחוות נטושות — קוב וביק, שאותרו באזור על-ידי לאונס. שתי הקבוצות האלה היו של יהודים והיו כפופות ל"צבא הסודי"[38].

ע"פ הדיווח של לזרוס לפולונסקי (אנ') ב-31 בינואר 1944, חברי שלושת היחידות האלה היו לא מאורגנים ולא מאומנים, היה להם מספר קטן של רובים, מעט תחמושת ומעט אמצעי עזרה ראשונה. אבל עם הזמן, תחת פיקוד של לזרוס ואחר כך חאוזנר המצב השתפר. התכנית היומית במאקי כללה: תפילה, תורנויות, אימונים גופניים, תיאוריה צבאית ותרגילים פרקטיים, תיאוריה יהודית, שיחה על נושאים ציוניים[39]. בעיית הנשק נפתרה בכך שהנשים, חברות הצבא היהודי, הובילו אקדחים. במרץ 1944 הצניחו האנגלים כמות גדולה של ציוד וכלי נשק, שהוותה אחד ממקורות הנשק הראשונים של המאקי היהודי. רוב חברי הצבא היהודי לא נשארו באופן קבוע במאקי, הם חזרו לפעילותם במחתרת לאחר אימונים של שלושה שבועות. רבים מהם נשלחו לעבור את הגבול דרך ספרד כדי להצטרף ללוחמים של בעלות הברית, חלק מהם הגיעו לארץ ישראל[40].

ב-1944 ביוזמתו של "הצבא היהודי" שלושת אירגוני ההתנגדות בעלי היחידות הצבאיות — "הצהא היהודי", "הנוער הציוני" ו"הצופים היהודים" התאחדו לארגון אחד בשם "הארגון היהודי למאבק" (OJC - Organization Juive de Combat)[41][42]. הארגון הקים חמישה מרכזים של התנגדות: ארבעה באזור ההר השחור ואחד בכפר לה שמבון-סור-ליניון במחוז הוט לואר. הבחירה בלה שמבון-סור-ליניון נעשתה מפני שהאוכלוסייה הפרוטסטנטית במקום עזרה ליהודים בהשפעת הכומר אנדרה טרוקמה[43].

בגידות בצבא היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1942 עצרה המשטרה את ארנולד מאנדל — איש הצבא היהודי שהתקבל על פי המלצת בני הזוג קנוט לאחר שהכירו אותו בפריז. מאנדל היה חבר המשפחה וכתב ב-"Affirmation". הוא קיבל משימה להיפגש בעיר לורד עם ראש המנזר, שעל פי הערכה מוקדמת, התייחס באהדה למחתרת היהודית. אולם, ראש מנזר הסגיר את מאנדל ובחקירתו במשטרה, מסר מאנדל את שמו וכתובתו של קנוט. דבר זה נודע במהירות לאנשי המחתרת, וכשהשוטרים הגיעו לדירת קנוט, הם לא מצאו שום הוכחות לפעילות מחתרתית. עם זאת, הסיכון להישאר בצרפת גבר והוחלט שקנוט חייב לעזוב לשווייץ. קנוט ביקש משרה, שהייתה בחודש השני של הריונה, להצטרף אליו, אך היא סירבה. קנוט עזב לבד. ב-22 במאי 1943 ילדה שרה בן ונתנה לו את השם יוסף: "הילד הזה יידע חופש מהו. הוא יחיה במדינה יהודית!"[6][44]. בנובמבר שלחה שרה לשווייץ את אלי בן ה-8, ולאחר חודש — את מרים עם יוסי הפעוט. בטולוז נותרו מהמשפחה רק שרה ובטי[45].

בתחילת 1944 היה הצבא היהודי חזק דיו כדי לארגן גדוד נפרד לסיוע לבעלות הברית בשחרור צרפת. לשם כך היה צורך בקשר עם לונדון. אדם ושמו שארל פורל יצר קשר עם אנשי המחתרת, סיפר להם שהוא סוכן אנגלי והביא הוכחות. אנשי המחתרת בדקו את ההוכחות והחליטו שניתן להאמין לפורל. לאחר מספר פגישות, שבאחרונה שבהן השתתפו מפקד המחלקה אנרי פורילס והמדריך הצבאי ז'אק לזרוס, ב-17 ביולי 1944, החליטו לשלוח ללונדון משלחת שכללה את ז'אק לזרוס ואת הרב רנה קפל. פורל הציע לשניים לנסוע במכוניתו עד שדה התעופה בפריז ומשם לצאת ללונדון. בדרך הסתובב לפתע נהג המכונית, כיוון אקדח לעבר אנשי המחתרת והודיע להם שהם במעצר. פורל הסיע את השניים לפריז והם נמסרו לגסטפו. למחרת, 25 חברים בכירים נוספים בצבא היהודי הגיעו לגסטפו (על פי מקור אחר 37 אנשים היו עצורים)[46]. התברר שפורל היה סוכן של אבווהר[47].

מותה של שרה קנוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שרבים מקרב אנשי המחתרת נעצרו, הסיכון בהמשך הפעילות המחתרתית היה רב מאוד, אבל שרה המשיכה להעביר קבוצות יהודים דרך הגבול וגם לקיים טקסי השבעה לארגון. ב-22 ביולי 1944 נקבעה פגישה בין קנוט לבין שניים מאנשי המחתרת בדירת המסתור שלה בה גרה כתופרת צנועה. הסיבה לפגישה הייתה טקס ההשבעה של ז'נט מוצ'ניק. באותה עת הייתה בטי במשימה של העברת קבוצת ילדים. כאשר שרה וחבריה הגיעו לדירה, הם נתקלו במארב של שניים מאנשי המיליציה של משתפי הפעולה עם הנאצים. אחד מהם כיוון אקדח לעבר אנשי המחתרת, והשני ערך חיפוש בדירה. הוא מצא במקום ציוד למעבר דרך ההרים: תרמילים רבים ונעלי סקי. היה ברור לאנשי המחתרת כי יש לפעול ללא שהות. אחד מהם תקף את איש המיליציה והוא השיב בצרור מנשק אוטומטי. שרה קנוט נהרגה במקום, אחד מחבריה נפצע קשה ומת לאחר עינוים. איש המחתרת השני היה פצוע קשה אף הוא, אך הצליח לברוח, ועלה לארץ ישראל לאחר המלחמה[48][49].

עיטורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותה הוענקו לה על ידי ממשלת צרפת צלב המלחמה[50][51] ומדליית ההתנגדות הצרפתית (אנ')[52][53].

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד קנוט (23 בספטמבר 1900 — 15 בפברואר 1955) כתב את השיר האחרון "חום" בדצמבר 1939. עלה לארץ באוקטובר 1949 עם אשתו החדשה לאה ובנו יוסי, שהיה אז בן 6. דוד נפטר בתל אביב ב-15 בפברואר 1955[6].

טטיאנה-מרים (נולדה ב-3 בספטמבר 1925) התחתנה עם המלחין רוברט קורנמן והשתתפה בהופעותיו. ידועה כמרים דגן[54][55]. כתבה ספר בצרפתית בשם "Et c'est ma soif que j'aime" אודות אריאדנה ודוד קנוט. פרקים מהספר תורגמו לרוסית.

בטי קנוט־לזרוס (1926 — 1965) השתתפה בפעילות מחתרתית מגיל 14. כמו אמה, העבירה ילדים דרך הגבול לשווייץ. ב-1944, לאחר שחרור צרפת, עבדה ככתבת צבאית מטעם עיתון "קומבה". הצטרפה לארגון המחתרת לח"י, עבדה בסניף האירופי של הלח"י "האמת היא". הניחה את מטען הנפץ במשרדי הממשלה הבריטית בצרפת ונדונה לשנת מאסר. עלתה לישראל ב-1951, התגוררה בבאר שבע. הקימה את מועדון הלילה "ההזדמנות האחרונה", הראשון בעיר, שהפך למרכז התרבות של באר שבע[56][57]. נפטרה ב-8 במאי 1965 בגיל 38[58][59].

אלי מגן (אמנואל מג'ן) (נולד ב-28 ביוני 1935) שהה זמן רב במנזר קתולי במשך המלחמה. ב-1945 עלה לארץ ישראל, התחנך בקבוצת גבע, סיים בית ספר ימי בחיפה והיה לקצין חיל הים, כפי שחפצה אריאדנה. לאחר שיחרור מצה"ל למד נגינת גיטרה, השתכן בראש פינה ועבד כמורה לגיטרה. נכון ל-2016, יצא מגן לגמלאות, וממשיך להתגורר שם. בראש פינה הכיר את אהוד בנאי שכתב על הפגישה עם אלי באתר הרשמי שלו: "הוא הכיר שם את אלי מגן, גיטריסט מחונן שבא מרקע קלאסי. המפגש איתו היה חשוב ומשמעותי עבור אהוד"[60].

יוסי קנוט (נולד ב-22 במאי 1943). בהגעתו לישראל שירת בצה"ל, ולאחר מכך למד ספרות צרפתית באוניברסיטת תל אביב[61]. כתב זכרונות על דוד קנוט. הוציא לאור שני ספרי שירה: "אור ראשון"[62] ו"שירים בדרך"[63].

בעלה של נכדתה של אריאדנה, אריאן, (הנושאת את שם סבתה) הוא סופר הילדים שלמה אבס, שהוא גם אביו של הפסנתרן אלישע אבס[56].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ענת גואטה, הצבא היהודי בצרפת: קורותיה של מחתרת ציונית לוחמת, תל אביב: משרד הביטחון, 2001
  • לאוניד לאונידוביץ סבנייב (אנ'), זיכרונות על סקריאבין, מוסקבה, 1925.
  • אולגה מיכאילובנה טומפקובה (ברוסית Ольга Михайловна Томпакова), אלכסנדר ניקולאיביץ' סקריאבין. אהבה ומוזיקה. פרק 2. טטיאנה פיודורובנה", מוסקבה, 1994, ISBN 5-87390-004-3
  • אולגה מיכאילובנה טומפקובה (ברוסית Ольга Михайловна Томпакова), ילדת המאה. אריאדנה סקריאבינה, מוסקבה, 1998, ISBN 5-7140-0663-1
  • ולדימיר חזן (ברוסית Владимир Хазан), האוויר המיוחד יהודי-רוסי, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2001, ISBN 5-932-730-65X
  • ולדימיר לזריס (ברוסית Владимир Лазарис), שלוש נשים, הוצאה לפועל "לדו" (ברוסית "Ладо"), תל אביב, 2000
  • דוד קנוטרוסית Довид Кнут), כתבי דוד קנוט בשני כרכים, האוניברסיטה העברית בירושלים, חוג ללימודים רוסיים וסלאוויים, 1997, כרך 1, 417 עמודים, ISBN 965-222-798-6
  • דוד קנוטרוסית Довид Кнут), כתבי דוד קנוט בשני כרכים, האוניברסיטה העברית בירושלים, חוג ללימודים רוסיים וסלאוויים, 1998, כרך 2, ISBN 965-222-798-6
  • ירמיהו הלפרן, אריאדנה סקריאבינה (הגיורת) בסדרת "הנשכחים", כרך 5 "גם לרוח מחסום…", בעריכת א. קוצר, "מקדה", 1959, דפוס ישראל בע"מ, תל אביב, תשי"ט
  • ולדימיר חזן (ברוסית Владимир Хазан), "דוד קנוט - גורל ויצירה", Centre d'Etudes Slaves André Lirondelle, L'UNIVERSITÉ DE LYON‏, 2000, ISBN 2-951-5501-1-1
  • יהודה בן-דוד, ביד חזקה. אברהם פולונסקי והמחתרת היהודית בצרפת במלחמת העולם השנייה, משרד הביטחון, 2002, ISBN 965-05-1189X
  • אני לטור (בצרפתית Anny Latour), ההתנגדות היהודית בצרפת (1940 – 1944) (‎ "The Jewish Resistance in France (1940 – 1944")‎), תרגום לאנגלית – אירן ר. אילטון, הוצאה לאור בצרפתית: STOCK, 1970, הוצאה לאור באנגלית: Holocaust Publications, Inc, 1981.
  • דוד שליט, המגלב של אריאדנה, הארץ, 29.09.1995, עמודים 37 - 42
  • רנה פוזננסקי (צר'), יהודים בצרפת בזמן מלחמת העולם השנייה, ("Jews in France during World War II"), תרגום לאנגלית – נתן בראצ'ר (Nathan Bracher), הוצאה לאור בצרפתית: Hachette, 1997, הוצאה לאור באנגלית: University Press of New England, Hanover , 2001

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אריאדנה סקריאבינה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גואטה, עמ' 129, 189.
  2. ^ סבנייב, עמ' 318.
  3. ^ טומפקובה, 1994, עמ' 4.
  4. ^ טומפקובה, 1998, עמ' 21.
  5. ^ חזן, 2001, עמ' 247 — 248.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 גבריאל שפירו, עשרה מכתבים של דוד קנוט, הוצאת "Cahiers du monde russe et soviétique", כרך 27 (2), עמ. 191 — 208, פריז, 1986
  7. ^ לזריס, עמ' 243.
  8. ^ קנוט, כרך 1, עמ' 35, מאמר פתיחה מאת ולדימיר חזן
  9. ^ הלפרן, עמ' 77.
  10. ^ לזריס, עמ' 231.
  11. ^ בטי רויטמן, "סליחת הלבנה", כרמל 2008
  12. ^ חזן, 2001, עמ' 250.
  13. ^ 13.0 13.1 אנדרי סדיח, רחוקים-קרובים, פרק "צללות מונפרנס", עמ. 276
  14. ^ חזן, 2001, עמ' 251.
  15. ^ חזן, 2001, עמ' 247 — 248.
  16. ^ שליט, עמ' 38.
  17. ^ בן-דוד, עמ' 81.
  18. ^ לזריס, עמ' 291.
  19. ^ ביוברפיה של חיים ויצמן, באתר יד חיים ויצמן
  20. ^ חזן, 2000, עמ' 83.
  21. ^ הלפרן, עמ' 86.
  22. ^ לזריס, עמ' 291.
  23. ^ פוזננסקי, עמ' 124.
  24. ^ בן-דוד, עמ' 40.
  25. ^ בן-דוד, עמ' 81.
  26. ^ גואטה, עמ' 44.
  27. ^ מרים דגן, צמאה מיטיבה, ברוסית "Благотворная жажда", מגזין "סקירה ספרותית" (ברוסית "Литературное обозрение"), מס' 2, 1996
  28. ^ מחקר > ארצות > פרטיזנים ולוחמי מחתרות > צרפת באתר "הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה"
  29. ^ רנה פוזננסקי. תנועות הנוער הציוניות בצרפת והאחדות בעולם היהודי 1940 — 1944, עמ' 6, באתר של יד ושם
  30. ^ לזריס, עמ' 323.
  31. ^ לזריס, עמ' 324.
  32. ^ גואטה, עמ' 90, 96, 97.
  33. ^ גואטה, עמ' 97.
  34. ^ לטור, עמ' 168 — 169.
  35. ^ גואטה, עמ' 107 — 110.
  36. ^ גואטה, עמ' 189.
  37. ^ גואטה, עמ' 22.
  38. ^ גואטה, עמ' 108.
  39. ^ גואטה, עמ' 109.
  40. ^ גואטה, עמ' 108 — 110.
  41. ^ גואטה, עמ' 128.
  42. ^ בן-דוד, עמ' 119.
  43. ^ גואטה, עמ' 110 — 111.
  44. ^ לזריס, עמ' 338.
  45. ^ לזריס, עמ' 339.
  46. ^ בן-דוד, עמ' 114.
  47. ^ לזריס, עמ' 341 — 342.
  48. ^ לזריס, עמ' 343 — 346.
  49. ^ גואטה, עמ' 91, 129.
  50. ^ גואטה, עמ' 189.
  51. ^ חזן, 2000, עמ' 121.
  52. ^ קנוט, כרך 1, עמ' 32, מאמר פתיחה מאת דימיטרי סגל
  53. ^ קנוט, כרך 2, עמ' 255
  54. ^ אתר של רוברט קורנמן, פעילות משותפת עם מרים דגן (Myriam Degan)
  55. ^ מודעה בעיתון עם תמונה של מרים ורוברט קורנמן
  56. ^ 56.0 56.1 עודד בר מאיר, בטי קנוט־לזרוס - סיפורה של לוחמת נשכחת, ידיעות הנגב, 5/5/2011
  57. ^ דן בן אמוץההזדמנות האחרונה, מעריב, 28 בפברואר 1958
  58. ^ לזריס, עמ' 367 — 368.
  59. ^ בטי לזרוס-הלמן, דבר, 9 במאי 1965
  60. ^ אתר רשמי של אהוד בנאי, פרק "הגיטרה"
  61. ^ מנוחין, אבריל, לוססקיה (ברוסית Л. Мнухин, М. Авриль, В. Лосская), "רוסים בצרפת 1919 - 2000", ביוגרפיות, הוצאה לאור "מדע" (ברוסית "Наука"), מוסקבה, 2008
  62. ^ יוסי קנוט "אור ראשון", שירים, הוצאה לאור "כותר"
  63. ^ יוסי קנוט "שירים בדרך", שירים, הוצאה לאור גוונים, תל אביב 2003