תנועת הצופים היהודיים בצרפת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תנועת הצופים היהודיים בצרפת
שם מלא תנועת הצופים היהודיים בצרפת
תאריך ייסוד 1923
ארגון גג תנועת הצופים
מפלגה מקבילה א-מפלגתי
מספר חניכים (על פי התנועה) 4000
יושב ראש Franck Chekroun
מנהל כללי Karen Allali
מרכז פריז
תנועת הצופים היהודיים בצרפת

תנועת הצופים והצופות היהודיים בצרפת (.E.E.I.F - Eclaireuses et Eclaireurs Israélites de France) היא תנועת צופים יהודית הפועלת בצרפת אשר הוקמה בשנת 1923 וכוללת כיום כ-4,000 חניכים. התנועה משויכת להתאחדות הצופים והצופות הצרפתית ולפורום הבינלאומי של הצופים היהודים.

התנועה הייתה מבין תנועות הנוער הפעילות ביותר בקרב יהדות צרפת לפני כיבוש המדינה על ידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה, ועסקה בפעילות חינוך. עם תחילת הכיבוש הגרמני ירדו חברי הצופים היהודיים למחתרת והחלו לעסוק בפעולות מגוונות להצלת יהודי צרפת מידי הנאצים ומשטר וישי ששיתף עימם פעולה. בזמן זה שם התנועה היה ה- E.I.F (תנועת הצופים היהודים בצרפת)

לפני מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-E.I.F הייתה הוותיקה מבין תנועות הנוער שהיו קיימות בצרפת ערב מלחמת העולם השנייה. תנועת נוער זו הוקמה בשנת 1923 על ידי רובר גמזון, צעיר בן 17, תלמידו של אדמון פלג (Edmond Fleg), בעל רקע של פעילות חברתית ופוליטית ענפה ביותר בחוגי החברה היהודית. גמזון, אשר נודע גם בכינויו 'קסטור', למד הנדסת אלקטרו-אקוסטיקה. בבגרותו התגלו בו יכולות הנהגה וכריזמה, אשר מספר שנים מאוחר יותר הפכוהו לאחת מדמויות המפתח המשפיעות ביותר בהתארגנות הלחימה וההתנגדות היהודית בצרפת כנגד הגרמנים ומשתפי הפעולה עמם.

גמזון, אשר החל את פעילותו באלזס בה התגורר, חש בחסרונה של תנועת נוער צופית בקהילה היהודית, והחל לגייס את חבריה הראשונים ממעון-ילדים בקרבת אזור מגוריו. אט-אט הצטרפו גם אחרים, והתנועה התחילה לצמוח. לקבוצה הצטרפו גם בני נוער מחוגי האריסטוקרטיה היהודית (האיזראיליטים), אשר חלק ממשפחותיהם התרחקו מהיהדות. איתם לא דובר על כך שלתנועה יש שליחות לאומית "למען העם היהודי", אלא שזאת תנועה הרואה את צרפת כמולדת היחידה, בשילוב הפעילות הצופית. בני נוער רבים החלו להצטרף לתנועה, ביניהם גם תלמידי הסמינר לרבנים ובני משפחות מהגרים יהודים שאיכלסו את הרבעים העממיים. כך נפגשו בתנועה חוגים מן הציבור היהודי שקודם לכן לא נפגשו כלל זה עם זה. בני הנוער שבאו מרקע שונה הביאו עימם מקורות שונים והשקפות-חיים שונות, ותוך השפעה הדדית התגבשה דמות חדשה של נוער יהודי אשר כלל בתוכו יהודים צרפתים מאלזס (מזרח צרפת שהיה נתון להשפעות גרמניות), ומהגרים ממזרח אירופה ואף מצפון-אפריקה. כולם חיפשו שפה משותפת, ואותה ניסה אחר-כך להעביר בהדרגה לקהילה כולה.

משמעות המילה "Israélite" בשמה של התנועה הייתה שנויה במחלוקת. היו שאמרו כי פירושה הוא שצריך לחנך את הילדים בראש ובראשונה בדרכי הדת היהודית, ואחר-כך ללמדם את השאר. לא הייתה כוונה לחנכם על-פי הדת היהודית בצורה קיצונית, שכן לכך התנגדו הורים רבים, בעיקר אלה שהתרחקו מן היהדות. מי שהגדיר עצמו כשייך לקבוצת האיזראיליטים ראה את צרפת כמדינתו היחידה, על אף דתו וזיקתו ההיסטורית ולארץ ישראל וליישוב היהודי שהחל מכה שם שורש.

על-פי עדותו של ד"ר שמעון המל, שכיהן במהלך מלחמת העולם השנייה כסגן יו"ר התנועה, הייתה תנועת ה-E.I.F במהלך עשר שנותיה הראשונות תנועה "פריזאית", כלומר: פעילותה התרכזה בפריז ובפרבריה. ערב מלחמת העולם השנייה נשאה תנועת הצופים היהודיים אופי פלורליסטי-מסורתי וקראה לכל ילד וילדה, נער ונערה יהודיים להצטרף לשורותיה. בהתחלה היו אלה בני החוגים של ילידי צרפת אשר לקחו חלק בפעילות השוטפת, ואילו לאחר מכן, בזכות אותו קו פלורליסטי - הצטרפו לשורות התנועה דתיים וחילוניים לצד ציונים שראו בארץ ישראל כביתו היחידי של העם היהודי ופטריוטים צרפתים. כתוצאה מכך הפכה תנועת "הצופים היהודיים" ליחידה מבין תנועות הנוער בה פעלו צעירים מכל החוגים בשיתוף פעולה יוצא מן הכלל. ניתן לומר כי המסגרת הצופית-יהודית ניתצה את המחיצה החברתית בין 'האיזראיליטים' לבין המהגרים היהודים שהגיעו לצרפת ממזרח אירופה וממרכזה.

לאחר חתימת הסכם מינכן היה ברור לראשי התנועה בפריז שהרגיעה לא תארך, וכי צרפת עלולה להיכנס לעימות צבאי עם הגרמנים. בשל כך החלו פעילי ה-E.I.F להכין את הקרקע לשעת חירום. לדעתם, נדרשה קודם כל תחנת מעבר במרחק כמה עשרות קילומטרים מפריז לקליטה ראשונית של ילדים יהודים במקרה של מלחמה. בינתיים נמשכה שיגרת פעילותה של התנועה בפריז ובערי השדה ללא שינוי.

התנועה התבססה בשנת 1939 בקרב יהודי פריז, במזרח צרפת (אזור אלזס-לוריין) ובקהילות ספורות אחרות. מדריכים צעירים, ובעיקר מדריכות, התנדבו ללוות את קבוצות הילדים שהחלו לעזוב את פריז בראשית דצמבר אותה שנה.

לפני כיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית ביוני 1940 הקימה תנועת הצופים מספר בתי ילדים ליהודים צעירים (בעיקר לבני הקהילות מפריז ומהסביבה הקרובה לה), שנפלטו ממסגרת ביתית בשל מקרי מוות של אחד ההורים, בעיות כספיות או הזנחה. לבני המהגרים אשר אבותיהם גויסו לצבא הצרפתי, היו הבתים שהציעו להם "הצופים היהודיים" בגדר אפשרות יחידה להתרחק מן המרכזים העירוניים ולשכוח מהשגרה הבלתי מקילה עימה נפגשו במקומות מגוריהם, שם שררה עוינות כנגד הזר בכלל וכנגד היהודי בפרט.

תנועת הצופים פעלה למען הקרן הקיימת לישראל, ושילבה במהלך הפעילות של חבריה שירים ארץ-ישראליים שהיו חלק בלתי נפרד מההווי החינוכי שלה.

רבים מהיהודים שחיו בצרפת ערב המלחמה התבוללו זמן רב לפני כן והתרחקו מדתם. בשל הצורך לשימת דגש על חינוך יהודי ובשל לחץ מזרם אידאולוגי-ציוני בתוך התנועה שהטיף לעלייה לארץ ישראל, החלו מדריכי התנועה בשנת 1938 בהכשרתם של הילדים לצורת חיים שונה - בקבוצות ובחוות חקלאיות, כדי שילמדו כיצד לקיים את עצמם בשעת סכנה וכדי שצורות התיישבות מסוג זה ישמשו כמקומות מקלט במידת הצורך.

החינוך בצופים היה תערובת של צופיות ומסורת יהודית, במובן הדתי או במובן הלאומי הקרוב לציונות. אף על פי שהתנועה ספגה לעיתים קרובות ביקורת מצד הרבנים, ביקשו בני הקהילה האורתודוקסית ביקשו להצטרף לשורות הצופים היהודיים. בשביל קבוצה זו במיוחד נפתחה קבוצה ששמה היה "ישורון", ובה שולבו תכנים בעלי זיקה הדוקה יותר ליהדות, למסורת ולקיום המצוות. מעדותם של דניז סיקירסקי, פעילת צופים במרסיי ושל ד"ר לוסיאן לזר, פעיל תנועת הצופים בעיר ליון, ניתן להצביע על מכנה משותף בערכים החינוכיים שהעבירה תנועת הצופים היהודיים לחניכיה, וזאת על אף הריחוק הגאוגרפי של הערים השונות ברחבי צרפת בהן התקיימה הפעילות הצופית-היהודית. ד"ר לזר טוען כי בין פעילי הצופים למדריכיהם התפתחו יחסים של 'תלות חניך-מדריך'. תנועת הצופים היהודיים דיברה על פיתוח ערכים של חזרה לעבודת-כפיים וטוהר מידות. ד"ר לזר מספר כי החניכים הצעירים האמינו באותם ערכים ובכוחם להצלת צרפת מהמצוקה שבה הייתה שרויה ערב המלחמה. חניכי התנועה האמינו כי הפעילות בתוך תנועת הנוער נבנתה כתרומה למאמץ הלאומי, למען חידוש הכבוד והגדולה של המולדת הצרפתית.

במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילת הכיבוש הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשונה משאר תנועות הנוער הציוניות אשר מדריכיהן גויסו למאמץ המלחמתי, בתנועת ה-E.I.F נשארו מדריכות רבות בעורף, והן המשיכו בפעילותה הסדירה של התנועה, בכך שנטלו על עצמן את תפקידי המדריכים הבוגרים. ה-E.I.F החל להוציא באופן שיטתי את הילדים היהודים מן הערים הגדולות, בשל החשש לגורל המצפה ליהודים עם הכיבוש הגרמני.

האירועים של פרוץ מלחמת העולם עוררו את רובר גמזון, מייסד ה-E.I.F, לפעול לפי המטרה אותה הציב הארגון רגע לפני תחילת המלחמה. המטרה הייתה להוציא את הילדים מהערים הגדולות, להעניק להם חינוך לערכים אנושיים ורוחניים כנגד אנטישמיות וגם חינוך מקצועי-חקלאי שיוכל להבטיח להם קיום בכל מקום אליו יגיעו. מיד לאחר מפגש ראשי התנועה בעיר קלרמון-פארן (Clermont-Farrand), בדרום-מרכז צרפת של וישי, החלו בחיפוש אחר מקומות שיתאימו כדי לפתוח בהם את מרכזי החינוך והחקלאות. הפעולה הארגונית לא הייתה מסובכת במיוחד, שכן כבר לפני כן הייתה תנועת הצופים מאורגנת לפי מחוזות: באזור הסן שוכנו 600-700 ילדים ובני נוער; באזור ליון ומארסיי - 200; באזור המזרח (אלזס-לורן) - 300-400; בצפון אפריקה (אלג'יריה-תוניסיה) - 500-600 ילדים.

רבים ממדריכי תנועות הנוער ומדמויות המפתח שלהן איבדו את חייהם במלחמה, ואילו אלה שהצליחו להישאר בעורף, היו חייבים להתרגל לאורח חיים שונה מזה שידעו לפני כן. צרפת הפכה ממדינה ליברלית ודמוקרטית לאדמת כיבוש, וממשל צבאי גרמני שהושלט בחלקו גם על "האזור החופשי". חברי תנועות הנוער לא יכלו להישאר פסיביים אל מול הדיוויזיות הגרמניות שנכנסו בהמוניהן דרך שער הניצחון לפריז. הם הבינו כי מרגע זה ואילך יש צורך בצורת פעילות חדשה, ובמקרים מסוימים פעילות קיצונית, כולל התנגדות פיזית לגרמנים.

הילדים שנזקקו להמשך לימודיהם במוסדות חינוכיים גרמו לבעיה חריפה אצל מדריכי ה-E.I.F. הם נאלצו לאלתר, ולנסות את כוחם כמורים בעזרת ציוד מאולתר. עד מהרה נתקלו חברי ה-E.I.F במחסור בכיתות, בנוסף למחסור במורים. רוב הילדים היו מפריז, ובשלב מאוחר יותר הגיעו גם מספר ילדים משטראסבורג. לאחר כניעתה של צרפת ב-22 ביוני 1940 החלו הילדים ללמוד באופן שגרתי ומסודר. בינתיים הוריהם של הילדים החלו להטיל ספק בצורך בפינוי שבוצע זה מכבר. בשל כך, ההורים קראו להחזיר את ילדיהם לבתיהם. המדריכים ניסו לשכנע את ההורים כי השקט המדומה ששורר עתה בגבולות הוא מטעה בלבד, וכי בעתיד הקרוב יתברר כי אקט הפינוי הוא מוצדק לחלוטין. הספקנות לא ארכה זמן רב, שכן מחודש מאי החלה החזית לנוע במהירות.

התארגנות תנועת הצופים היהודיים באזור החופשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברגעים האחרונים לפני פרוץ המלחמה החלה תנועת הצופים היהודיים בארגונה לקראת הבאות. התארגנות זו העניקה לצופים יתרון בכך שהחזרה מהמלחמה הייתה "חלקה" יותר, ולא נוצרה הפסקה משמעותית בפעילות התנועה עם חזרת המדריכים מקו החזית. בשל חשש מהפצצות הגרמנים הכינו הצופים היהודיים מבעוד מועד מקומות התיישבות באזורים חקלאיים, לצורך המשך פעילות תקינה. הבעיה הכלכלית תהיה פחות קשה באזורים אלה, כך האמינו מדריכי התנועה, מאחר שלפחות מזון היה שם. שובם של המדריכים המגויסים אפשר את הגשמתו של רעיון ההכנה לחיים מקצועיים יצרנים. על פי הצעתו של אדוארד (בולי) סימון, אחד ממדריכיה הבכירים של התנועה, הוקמו בתי מלאכה לעבודות עץ ומתכת, כריכת ספרים ועבודות מחט.

ב-19 ביולי 1940 נפגש גמזון בעיר קלרמון פארן עם ראש הצופים היהודיים של שטרסבורג, פרדריק המל ("שמו"), וביחד הם יזמו תוכנית רשמית שאושרה ב-18 באוגוסט על ידי ראשי ה-E.I.F בעיר מואסאק (Moissac). הם החליטו להגדיל את מספר בתי הילדים, ליצור קבוצות צופים בכל ערי האזור הדרומי ולפתוח מרכזים חקלאיים ללימוד מקצועות פרודוקטיביים. המטרות היו להוציא את הצעירים היהודיים מהערים, לתת להם הכשרה המדגישה את הערכים ההומאניים והרוחניים של היהדות ולכוון אותם למקצועות פרודוקטיביים.

לבה של תנועת הצופים היהודיים החל להתלכד סביב מואסאק - בה הוקם עם הכיבוש הגרמני המרכז המנהלי של מכלול מוסדות לילדים יהודים שאיבדו את הוריהם במהלך המלחמה, ומרכז תנועת ה-E.I.F עצמה. כדי להכשיר מדריכים ארגן ה-E.I.F באמצע ספטמבר 1940 מחנה בוויארוז (Viarose) שחלק ממשתתפיו היו ותיקי התנועה.

פעילות הקמת סניפים התרחבה ביתר שאת ברחבי האזור הדרומי, ולא בכדי. ביולי 1941 הוכרו הצופים היהודיים על ידי משטר וישי כארגון לגיטימי המשרת את המטרות המוצהרות של וישי, ובעיקר את אידיאל "השיבה אל הקרקע". ההכרה בחוקיות התנועה לוותה בהזרמת התקציבים לפעילותה באופן סדיר וקבוע. בכל עיר גדולה נפתח מטה תנועה, ובו פעלו קבוצות של חניכים ומדריכים יהודים. אופוריה זו הסתיימה עם פרסום הצווים הגרמנים לביטול התארגנות יהודית והקמת ארגון גג במתכונת של יודנראט יהודי, ה-UGIF. הצופים היהודים הפכו לתנועה בלתי לגאלית אשר פעילותה הייתה אסורה על פי החוק. על אף האיסורים התארגנה הפעילות של הצופים במסווה של פעילות במועדוני נוער. הפעילות התבצעה ברובה על ידי מדריכים ופעילים מתנדבים של הצופים עצמם בשיתוף ובתמיכה של "הג'וינט", ארגון סעד כספי של יהודי ארצות הברית.

העבודה הבלתי לגאלית של תנועת הצופים קדמה לירידתה הרשמית למחתרת עם הקמת קבוצת המחתרת- "השישית". הצופים קיימו פעילויות חברתיות וסיעודיות בקרב ילדי מחנות ההסגר ברחבי צרפת, כשהעיקרי ביניהם הוא מחנה המעצר גירס. פעילות זו הייתה פעילות שגרתית, וניתן היה לראות במחנות נוכחות מתמדת של נערים ונערות לבושי מדים שנתנו תקווה וסייעו בכל דרך אפשרית ליושבי המחנות הצעירים שחיו בתנאים לא תנאים והיו בסכנת חיים מתמדת מדי יום. עם תחילת הגירוש של יושבי המחנות בשנת 1942 למחנה המעבר 'דראנסי' הבינו ראשי הצופים כי יש לפעול בצורה חשאית להברחת יהודים, בעיקר ילדים, אל מחוץ למחנות. דניס סיקירסקי מספרת על אחד הניסיונות לעזור ליהודי המחנה 'לה במיל' באזור העיר מרסיי. למחנה 'לה-מיל' נשלחו אלפים מיהודי האזור אשר היגרו לצרפת לאחר שנת 1936. תנועת הצופים במרסיי הצליחה להגיע עם רופא המחנה להסכמה כי אם ויהיה לתושבי המחנה צורך לקבל טיפולים רפואיים ותרופתיים, אשר ניתן לקבלם רק בעיר, יינתן להם שחרור ליום אחד מהמחנה, והם יישלחו למרסיי לקבלת הטיפול המתאים במרפאה, בה פעלו מתנדבי תנועת הצופים וחברי ארגון הסעד הסוציאלי אוז"ה (O.S.E). כאשר נשלחו היהודים על ידי הרופא למרסיי, הם נפגשו עם הגורמים שהיו אחראיים להסתרתם במרפאה העירונית, והועברו במהרה להסתרה בבתי נוצרים, במוסדות שונים שסייעו לתנועת הנוער בהצלה, במנזרים ובבית מלון מקומי, אשר לבעליו היה הסכם עם התנועה שאפשר לשכן בו לזמן קצר את היהודים המוסתרים. הסתרה זו הייתה לפרק זמן קצר בלבד, שכן לא ניתן היה להשאירם לזמן רב בגבולות העיר מחשש שייתפסו בידי הגסטאפו הגרמני או המיליציה הצרפתית. מאוחר יותר הועברו רוב האנשים לאזורים כפריים, והוסתרו שם בבתי איכרים ומשפחות אחרות. מרבית נותני המחסה הוכרו לאחר המלחמה כחסידי אומות העולם.

"השישית"[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת פעילותה של רשת המחתרת 'השישית' (Sixième) הייתה במחציתו של אוגוסט 1942, כאשר רובר גמזון הוזהר על ידי פקיד בכיר במשרד הפנים של וישי מפני פעולות המצוד הצפויות בדרום. לאחר היוודע הדבר הורה גמזון מיד על כוננות כללית בכל סניפי הצופים בדרום מפני מעצרים המוניים של היהודים ברחבי 'האזור החופשי'.

כינויה של רשת מחתרתית זו ניתן לה בשל שיתוף הפעולה בין אנשי ה-E.I.F לבין ארגון ה-אוז'י"ף, שתיפקד למן ההתחלה כ"יודנראט" יהודי בצרפת. בחסותו של ה-אוז'י"ף התאפשרה פעילות ההצלה המחתרתית על ידי הצופים, כאשר המחתרת עצמה נחשבה כאחד מגופיו של היודנראט. למנהיג 'השישית' מונה מארק אגנו (Haguenau), אשר נתפס והוצא להורג על ידי הגסטאפו בעיר גרנובל בפברואר 1944.

לפני הקמת המחלקה 'השישית' ב-UGIF, פעלה במסגרתו 'מחלקת השירות הסוציאלית לנוער', שהייתה מחלקתו החמישית במספר. הן בקרב חברי הצופים והן בקרב עמיתם מה-אוז'י"ף שרר קונצנזוס לגבי החשיבות של עיסוק בפעילות הצלה פיזית של יהודים, ולא רק בעזרה סוציאלית.

מטרות 'השישית' שהוגדרו כבר בימיה הראשונים של רשת המחתרת היו:

  • איסוף וריכוז מידע בדבר המדיניות האנטי-יהודית, ונקיטת צעדים לצמצום מרבי של תוצאותיהן
  • ייצור מסמכים מזויפים
  • מילוט יהודים דרך גבולות שווייץ וספרד
  • קישור בין הורים מסתתרים לבין ילדיהם
  • הפצת חומר הדרכה יהודי
  • אספקת פנקסי מזון חודשיים, אמיתיים או מזויפים, לנזקקים להם
  • אספקת תלושי ביגוד

שיתוף הפעולה בין תנועת הצופים היהודיים לבין תנועות הצופים הצרפתיות - הפרוטסטאנטיות, הקתוליות, והניטראליות, חסרות השתייכות דתית - היה חשוב מאוד. ממשל וישי, שלא נרתע מחיסול כל רשת מחתרתית שפעלה נגד מדיניות הממשל הצרפתי החדש והפיקוד הגרמני, ובוודאי מחיסולה של רשת יהודית, חיפש בעזרת המשטרה הצרפתית ובסיוע המשטרה החשאית הגרמנית, הגסטאפו, אחר רשתות כמו "השישית".

ההסתמכות על מסירותה של תנועת הצופים הצרפתיים הלא יהודיים שנתן בה ממשל וישי בנוגע להמשך פעילותה לאחר חלוקת צרפת וכינון הממשלה החדשה אפשר לה לתת סיוע לעמיתיהם היהודיים ברשת ההצלה החדשה שהוקמה ללא ידיעת הרשויות. חלק מן הצופים הנוצרים שימשו הארגון ופקידיו.

'השישית' בנתה מערך קשרים מסועף, בעיקר עם שאר הרשתות היהודיות ועם ארגוני המחתרת השונים. לכל אחראי על חוליה היו מקורות משלו, שהיו בלתי תלויים במודיעין המרכזי של הרשת, ולפי הצורך שיתף במידע שהגיע אליו את הרשת כולה.

בינואר 1943 נשלח למשרדי ה-UGIF מכתב נזיפה מטעמו של ראש ממשלת צרפת לואי דרקייה דה פלפואה (Pellepoix). במכתבו הוא תקף את הארגון על כך שלא דאג לפירוקה של תנועת הצופים, שהוצאה מחוץ לחוק, כאשר ממשל וישי הורה לבטל את חוקיותם של כל הארגונים היהודיים. דה פלפואה, שנודע בקיצוניותו ובמזגו הקר, הורה כתוצאה מה"מחדל" של ה-UGIF לפרק את המחלקה הרביעית - מחלקת הנוער.

למעשה, באזור פריז לא פעלה "השישית" באופן רציני עד לשנת 1943. בשנה זו נפגשו חבריה עם מנהיגי ה-MJS שבאזור הצפוני והקימו בפריז את ה-EI, גוף משותף שתפקידו היה להקים מסגרת לפעילות בדומה לזו שבדרום. דו"ח סודי של המשטרה הצרפתית, הנוגע בין השאר בהעברות ילדים חשאיות, מציין ש"היהודי גמזון" (הכוונה כמובן ל רובר גמזון), בעת שהותו בפריז, נטל חלק פעיל ביותר במעשים.

הפעילות בפריז הייתה קשה יותר מאשר בדרום, הן בגלל לחץ השלטונות הגרמניים והן בשל פעילותן של קבוצות מחתרת רבות, עובדה שהעמידה את כוחות הכיבוש בכוננות גבוהה ביותר. אך דווקא בשל ריבוי המחתרות וריכוז הארגונים באזור הדרום, מצאו חברי "השישית" וה-M.J.S צורך בשיתוף פעולה בין השניים. "השישית" הפריזאית פעלה מהרובע הלטיני של העיר. ברחובות הבירה הכבושה פעלו כ-60 עובדים של ההתנועה מחתרתית, ועיקר פעילותם היה הצלת יהודים.

"השישית" הקימה בפריז שלוש מחלקות עיקריות:

  • המחלקה לזיופים: מעבדה שפעלה לייצור מסמכי זיהוי מזויפים, כרטיסי מזון, תעודות לידה או הטבלה ועוד. העבודה הייתה בניהולו של מדריך צופים צעיר, סם קוגל ('נוטריה'), שהיה בעל כישרון רב בציור. שירותיה היעילים מאוד של מחלקה זו הועמדו באפריל 1944 לרשות תנועת המחתרת הצרפתית M.L.N ("תנועת השחרור הלאומית").
  • המחלקה לאיתור בעיות סוציאליות: מחלקה זו סיפקה מסמכים, כספים ומקומות מסתור לפליטי המצוד אחר היהודים. מרק אמון, ממדריכי הצופים בפריז, עמד בראשה עד למעצרו ביולי 1944. הוא מת במחנה ריכוז.
  • מחלקה להסתרת ילדים יהודים אצל איכרים: מחלקה זו דאגה להסתרת צעירים באזורים חקלאיים. ראש המחלקה הייתה ז'ו דז'ן, אשר נעזרה פעמים רבות בעובדות סוציאליות לא-יהודיות.

אנשי השישית יצרו בהדרגה, מתחילת פעילותם בצפון ועד לסיום המלחמה, קשר עם יתר ארגוני ההצלה בצפון - עם "ועד אמלוט" ועם ד"ר מינקובסקי, נציג "המפעל להצלת ילדים יהודים". שיתוף פעולה הדוק במיוחד נוצר עם גב' שטרן, עובדת בכירה ב-UGIF, אשר פעלה בסתר למען הארגונים המחתרתיים. שטרן ארגנה ביחד עם חברי "השישית" חטיפות ילדים ממעונות ה-UGIF. לילדים אלה ייעדו הגרמנים והשלטונות הצרפתיים עתיד רע ומר, ומחלקה זו בסיוע של חוגים קתוליים דאגה להסתירם במנזרים נוצריים.

העובדות הסוציאליות היו כוח משמעותי ביותר בין פעילי "השישית", הן בדרום והן בצפון, ומשימותיהן היו מרובות ומגוונות. פעילותן הדחופה ביותר הייתה לאתר מקומות מסתור בטוחים לצעירים שהופקדו בידיהן. לעיתים קרובות מצאו אותם העובדות הודות לשיתוף הפעולה האמיץ של מנהלי מוסדות החינוך השונים, שגילו נכונות לשיתוף פעולה מיוחד במינו עם צעירות הארגון. לא פעם ניאותו חקלאים לקלוט את הבחורים הצעירים אשר היו בטיפולן של עובדות "השישית", כדי להסתייע בהם בעבודתם. אמנם חסרה להם הכשרה מקצועית, אבל הם היוו כח-אדם זול ביותר. אשר לצעירות עם היגוי זר, העובדות הסוציאליות נעזרו רבות בתנועות צופים לא-יהודיות, וכן בנזירות "מסדר ציון" בעיר גרנובל, שהודות להן עלה בידי בנות "השישית" לסדר צעירות אחדות כעוזרות בית במשפחות. בערים ווארון ואנסי הצליחו העובדות הסוציאליות להסתיר צעירים במחנות קבועים של "קומפניון דה פראנס", תנועת נוער שהקימו שלטונות וישי כדי לקרב את הנוער הצרפתי לחקלאות, למאמץ ולמשמעת. אין ספק שבין מנהלי המחנות נמנו אנשי מחתרת, שמצאו בהם מסתור גם לעצמם.

לקראת סיום המלחמה השתלבו אנשים רבים של "השישית" בקרבות לשחרור צרפת, גם במסגרת המאקי וגם במסגרת ההתקוממות בערים.

בשורות המחתרת פעלו:

  • 88 סוכנים קבועים - מתוכם גורשו 26, ונורו 4.
  • 100-120 סוכנים קבועים למחצה.
  • 150-200 סוכנים לא קבועים - מתוכם 56 נורו או גורשו.

התנועה כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

צופים מצרפת מבקרים בישראל

כיום שם התנועה איננו תנועת הצופים היהודים בצרפת אלא תנועת הצופות והצופים היהודים בצרפת. לתנועה ישנן הרבה "קבוצות מקומיות" דהיינו לכל עיר קבוצה הייחודית רק לה, מלבד פריס בה פועלות עשרות קבוצות. בתנועה בולט ערך "המינימום המשותף". רעיון הערך הוא שכל חבר בתנועה חייב לקיים את מצוות הדת הבסיסיות כאשר הוא נמצא במסגרת התנועה: שמירת שבת, כשרות, ותפילה.

מבנה התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה מפעילה כ-50 סניפים מקומיים בצרפת (שבטי צופים), המחולקים לשש מועצות אזוריות, קבוצה אחת במונטריאול, קנדה, קבוצה בלוקסמבורג הנקראת Luxembourg Ramat Ora אשר משתייכת למועצה האזורית המזרחית, קבוצה בניו יורק וקבוצה בישראל הנקראת Israël Ron Arad. בדרך-כלל בכל שבט צופים יש לפחות קבוצה אחת בכל אחת משכבות הגיל.

הפעילות בתנועה מחולקת על-פי ארבע שכבות גיל, כאשר כל הפעילות היא מעורבת לבנים ובנות יחד[1]:

  • הבנאים (Bâtisettes et Bâtisseurs): גילאי 8 עד 11
  • הצופים (Eclaireuses et Eclaireurs): גילאי 11 עד 15
  • השכב"ג (Pifettes et Pifs): גילאי 15 עד 17
  • החברים - מדריכים (Compagnons): גילאי 18 עד 25

הסניף הישראלי של התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2000 הוקם על ידי ז'אן שארל זרביב סניף ישראלי לתנועה. הסניף נקרא Israel Ron Arad, על שם רון ארד, הנווט הישראלי שנשבה בלבנון בשנת 1988. מטעם סניף זה, נשלחים בכל שנה חניכים ומדריכים ישראליים, בנים ובנות, בעלי קשר כזה או אחר לצרפת, למחנות הקיץ של התנועה בצרפת. חלק מהחניכים הישראלים הם עולים חדשים שעלו ארצה לאחרונה, חלק אחר עלו ארצה לפני שנים רבות יותר, וחלקם גם דור שני בארץ. כולם דוברי צרפתית ועברית. כיום, הסניף הישראלי מונה כ-250 חניכים שמתוכם 40 מדריכים. הם נשלחים למחנות הקיץ בצרפת, בקבוצות של כ-12 חניכים וזוג מדריכים. החניכים הישראלים הם חניכים בתנועה לכל דבר ועניין, אך עם זאת מביאים פן חשוב של ישראליות, ויוצרים שיח בגובה העיניים עם בני גילם הצרפתים. החיבור שנוצר במפגש בין בני נוער עולים חדשים וותיקים מצרפת לבין יהודים בני גילם שמתגוררים בצרפת, מאפשר שיח בריא ואיכותי, ויוצר קשרים כנים בין יהודים ישראלים לצרפתים.

סניף Israel Ron Arad מקיים במהלך השנה פעילויות רבות לחניכיו, בארץ ובצרפת. בארץ, נערכים בכל אחת מחופשות הלימודים "מיני מחנה", שאורכו בין שלושה לארבעה ימים. סופי שבוע (Chabat EEIF) נערכים פעמיים או שלוש בשנה. בנוסף, פעילויות יומיות נערכות אחת לחודש. נערכים גם סמינרי הדרכה למדריכים, וימי הכנה למחנה הקיץ. לצרפת נשלחים המדריכים לסמינרי הדרכה ולימוד.

בראש הסניף הישראלי Israel Ron Arad עומד ז'אן שארל זרביב, והמרכז הצעיר שלו (RGL) הוא יאיר טולדנו.

סמל התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל תנועת הצופים היהודים בצרפת מורכב ממספר רכיבים[2]:

הקשר עם ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתנועת הצופים העבריים היו במהלך השנים קשרים רבים עם הצופים היהודיים בצרפת. הקשרים מתבטאים בעיקר בחילופי משלחות נוער בתקופת הקיץ אך גם בעזרה הדדית כמו הדרכות של מדריכי צופיות מישראל במחנות החורף של התנועה בצרפת ושיתופי פעולה באירועים בינלאומיים כמו ג'מבורי הצופים העולמי.

בקיץ 2013 יצאה משלחת ראשונה מסוגה של 10 חניכי צופים ישראלים למחנה הקיץ הארצי של הצופים היהודיים בצרפת לכבוד ציון 90 שנה להיווסדה של התנועה הצרפתית.[3]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תולדות השואה צרפת, עורך: אשר כהן, יד ושם, ירושלים, תשנ"ו

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]