הקרב על הקווקז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף הקרב על קווקז)
הקרב על הקווקז
מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
Bundesarchiv Bild 101I-031-2417-09, Russland, Kaukasus, Gebirgsjäger.jpg
חיילים גרמנים בהרי הקווקז
תאריך התחלה: 25 ביולי 1942
תאריך סיום: 9 באוקטובר 1943
משך הסכסוך: שנה ו־10 שבועות
מקום: קובאן, צפון קווקז
תוצאה: ניצחון סובייטי
הצדדים הלוחמים

ברית המועצותברית המועצות הצבא האדום

גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית ורמאכט
רומניהרומניה הצבא הרומני

מפקדים
כוחות

מעל מיליון חיילים, 11,300 תותחים, 1,300 טנקים, 900 מטוסים (נתונים ל-1 בינואר 1943

764 אלף חיילים, 5,300 תותחים, 700 טנקים, 530 מטוסים (נתונים ל-1 בינואר 1943)

אבדות

344 אלף הרוגים ושבויים

281 אלף הרוגים ופצועים

Ww2 map23 july42 Nov 42.jpg

קרב הקווקז הוא כינוי למערכה צבאית בת סדרת קרבות שהתנהלו בין יולי 1942 לאוקטובר 1943 בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה בין כוחות הציר לבין הצבא האדום.

במסגרת "מבצע אדלווייס" (גר')[1] ניסה הצבא הגרמני לכבוש את אזור הקווקז בדרום רוסיה, במגמה להשתלט על מקורות הנפט שלו. בשלב הראשון של המערכה זכו הגרמנים להישגים משמעותיים והשתלטו על אזורים נרחבים מהקווקז אולם כוחות הצבא האדום ותנאי מזג האוויר הקשים האטו את התקדמות כוחות הציר ומנעו מהם לחצות את רכס הרי קווקז ולהגיע אל עבר הקווקז ולשדות הנפט של באקו. בפברואר 1943 נאלצו הכוחות הגרמנים לסגת מהאזור לאחר שהצבא האדום במבצע "סטורן קטן"[2] איים לכתר אותם. הם המשיכו להחזיק בחצי האי טאמאן עד אוקטובר 1943.

ניתן לחלק את המערכה לשלושה שלבים עיקריים:

  • מתקפה גרמנית על הקווקז תוך כיבוש שטחים נרחבים ממנו (25 ביולי – 29 בספטמבר 1942)
  • מתקפת נגד סובייטית ונסיגת רוב הכוחות הגרמניים מהקווקז דרך פיתחת רוסטוב (דצמבר 1942 – פברואר 1943)
  • המערכה סביב חצי האי טאמאן (פברואר-אוקטובר 1943)

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת קיץ 1942, בעקבות תוצאות קרב חרקוב השני, נחלשה החזית הסובייטית בדרום. הוורמאכט ניצל את המצב ובמערכה מתואמת הצליח להביס את הצבא האדום במרחב וורונז'-וורושילובגרד. ב-23 ביולי 1942 נפלה העיר רוסטוב על הדון לידי הנאצים והדרך לקווקז נפתחה.

אזור באקו וצפון קווקז היה המקור העיקרי של נפט לכלכלת ברית המועצות. לאחר איבוד אוקראינה, קובאן היה מקור חשוב של דגנים ותוצרת חקלאית. אדולף היטלר היה מודע למצב והפיקוד הגרמני החליט להמשיך במתקפה לכיוון הרי הקווקז. המטרה הייתה לכתר את כוחות הצבא האדום ולהתקדם בשני כיוונים – לאורך חוף הים השחור תוך כיבוש נובורוסיסק וערי נמל נוספות, ובמקביל באזור הפנימי לנוע לעבר גרוזני ובסופו של דבר להגיע לבאקו. בהמשך היה מתוכנן להיכנס לגאורגיה ולהגיע לגבול הטורקי. הפיקוד הגרמני היה מודע לכך שהאוכלוסייה המקומית בהרי הקווקז אנטי-סובייטית וציפה להתרחבות ההתקוממות העממית שהחלה עוד בשנת 1940 עם התקרבות הוורמאכט לאזור. במהלך הלחימה התברר שההתקוממות העממית הייתה מוגבלת בהיקפה, אך הוורמאכט הצליח להקים יחידות מאוכלוסייה המקומית.

במקביל למערכה בקווקז ניהל הפיקוד העליון של הוורמאכט גם את קרב סטלינגרד. תוך זמן קצר התברר שלגרמנים אין יכולת לנהל שתי מערכות התקפיות כה גדולות. הדעה הרווחת היום היא שפיצול הכוחות לשתי מתקפות בו-זמנית היה בסופו של דבר שגיאה אסטרטגית שהביאה לכישלון גרמני במערכות אלו.

סדר הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות הציר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילה תוכנן לכלול גם את ארמיית הפאנצר הרביעית של הרמן הות והארמייה ה-11 של אריך פון מנשטיין אך בסופו של דבר הם לא השתתפו במתקפה זו. כחודש לאחר תחילת המתקפה וילהלם ליסט הועבר מתפקידו ובתחילת נובמבר הפיקוד עבר לאוואלד פון קלייסט.

הצבא האדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתקפה הגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהלך הקרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתקפה הגרמנית החלה ב-25 ביולי 1942 תוך שילוב שריון של ארמיית הפאנצר הראשונה וארמיית הפאנצר הרביעית באגף השמאלי של "החזית הדרומית" קבוצת ארמיות סוביטיות ה-18, ה-37 וה-51 בפיקודו של רודיון מלינובסקי. לאחר יומיים של לחימה נפרצה החזית ונסיגת הסוביטים הפכה לבריחה. כתוצאה מכך פורקה "החזית הדרומית" ורוב הארמיות שלה הועברו לחזית צפון הקווקז. מלינובסקי הועבר לפקד על הארמייה ה-66. הגרמנים מצידם העבירו את ארמיית הפאנצר הרביעית לטובת מתקפה לכיוון סטלניגרד.

הגרמנים המשיכו במתקפה וב-6 באוגוסט הגיעו לפרברי קרסנודר. ב-9 באוגוסט הם נכנסו למייקופ וב-12 באוגוסט כבשו את קרסנודר. הצבא האדום הצליח לעצור את המתקפה הגרמנית רק בקרבת העיר טואפסה על חוף הים השחור.

בשלב הראשון של המתקפה (25 ביולי – 19 באוגוסט) הצליחו הגרמנים לכבוש שטחים משמעותיים ולהגיע לפאתי הרי הקווקז. הפיקוד הסובייטי, ה-סטאבקה, היה מודע למצב החמור והעביר לאזור תגבורות משמעותיות. ב-19 באוגוסט החלו הגרמנים במתקפה לכיוון נובורוסיסק אך הצבא האדום בלם אותם. ב-28 באוגוסט המתקפה חודשה. ב-31 באוגוסט הצליחו הגרמנים לנתק את חצי האי טאמאן מיתר כוחות הצבא האדום ונבלמו בפרברי נובורוסיסק. ב-26 בספטמבר קו החזית באזור התייצב. במקביל נמשכו הקרבות על המעברים ההרריים. ב-21 באוגוסט הניפו הגרמנים דגל על פסגת האלברוס בהרי הקווקז המערביים ובתחילת ספטמבר רוב המעברים היו בידיהם.

בשלב הבא של המתקפה שנמשך עד ל-29 בספטמבר הצליחו הגרמנים לכבוש את נובורוסיסק. אך לאחר שהגיעה תגבורת לצבא האדום וחלק מהיחידות הגרמניות הופנו לקרב סטלינגרד היה ברור לפיקוד הגרמני שלא ניתן להמשיך במתקפה בו-זמנית הן לאורך חוף הים השחור והן בחלק ההררי והוחלט להמשיך במתקפה לאורך החוף לכיוון העיר טואפסה. המתקפה החלה ב-24 בספטמבר על ידי כוח משולב של הגרמנים ורומנים. הכוחות התוקפים נבלמו על ידי הארמיות ה-18, ה-47 וה-56 וב-23 באוקטובר לאחר חודש של קרבות החזית התייצבה.

ב-25 באוקטובר החלה ארמיית הפאנצר הראשונה במתקפה לכיוון נלצ'יק. קווי ההגנה של הארמייה ה-37 נפרצו וב-27 באוקטובר נכנסו הגרמנים לעיר. במהלך נובמבר ניסו הסובייטים לבצע מתקפות נגד אך ללא השגים של ממש. ב-4 בדצמבר הפסיקו הגרמנים את המתקפה.

סיכום המתקפה הגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתקפה שנמשכה כחצי שנה הגיעה להצלחות מוגבלות. לאחר שבספטמבר הועברה הארמייה הרומנית לטובת קרב סטלינגרד ובדצמבר הועברו לקרב זה יחידות גרמניות נוספות, היו הגרמנים בנחיתות ביחס לצבא האדום באזור מבחינה מספרית, מספר טנקים וכו'. הם כבשו שטחים משמעותיים כולל ערי קרסנודר, סטברופול ונובורוסיסק וצי הים השחור נאלץ להעביר את ספינותיו לנמלים קטנים יחסית בשטח גאורגיה, אך הם לא הצליחו לפרוץ מעבר למעברים אל הרי הקווקז ומשימת קבוצת ארמיות A נכשלה. בקרבות איבדו כוחות הציר כ-100 אלף חיילים.

מתקפת הנגד הסובייטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת המתקפה הסובייטית

הצבא האדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות הציר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהלך הקרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיקוד הסוביטי הכין תוכנית מתקפה מתואמת של הצבא האדום במטרה לכתר את קבוצת ארמיות A וקידם יחידות של חזית סטלינגרד מערבה תוך איום על היחידות הגרמניות בקווקז. ב-1 בינואר 1943 החלה מתקפה של יחידות החזית הדרומית וב-3 בינואר הצטרפו יחידות של חזית עבר הקווקז במתקפה לאורך חוף הים השחור. הפיקוד הגרמני זיהה את הסכנה והחליט לפנות מהאזור את ארמיית הפאנצר הראשונה ולהסיג את יתר הכוחות. הצבא האדום החל במרדף בחזית שרוחבה 320 ק"מ אך הגרמנים הצליחו להתארגן ולהתבצר לאורך נהר קורה. רק ב-21 בינואר נכנס הצבא האדום לעיר סטברופול. ב-23 בינואר הארמייה ה-44 הצליחה לחבור לכוחות של ההחזית הדרומית. ב-24 בינואר כוחות של חזית עבר הקווקז שתקפו בצפון הקווקז אוחדו בחזית צפון הקווקז החדשה.

במטרה לעצור את ההחזית הדרומית העביר הפיקוד הגרמני לאזור את ארמיית הפאנצר הרביעית. לצבא האדום לא היה מספיק כוח להמשיך והמתקפה כמעט נעצרה. ב-4 בפברואר הארמייה ה-37 עברה את העיר קרסנודר מצפון והתקרבה לחוף ים אזוב. המתקפה הסובייטית מדרום התקדמה בקצב איטי. הם הצליחו להתקדם לכיוון קרסנודר, ב-29 בינואר שחררו את העיר מייקופ ולקראת 4 בפברואר הגיעו לשפת נהר קובאן. למרות הצלחות הסובייטים הגרמנים הצליחו למנוע את הכיתור ולרכז את כוחותיהם בחלק המערבי של מחוז קרסנודר וצפונית מרוסטוב על דון.

בתחילת פברואר החליטו בסטבקה על ארגון מחדש. הארמייה ה-44 הועברה לפיקוד החזית הדרומית, יחידות שלחמו לאורך חוף הים השחור רוכזו תחת חזית צפון הקווקז, ויתר יחידות חזית עבר הקווקז הופקדו על שמירת החוף והגבול עם טורקיה. חזית צפון הקווקז קיבלה הנחיה להביס את הגרמנים באזור נובורוסיסק-קרסנודר.

במשך מספר שבועות הארמייה ה-47 הסובייטית ניסתה לכבוש את העיר נובורוסיסק. ב-4 בפברואר הונחתו כוחות מהים ונתפסה מובלעת בה התמקמה הארמייה ה-18.[3] ב-7 בפברואר החלה החזית הדרומית במתקפה לכיוון רוסטוב על דון וב-13 בפברואר העיר שוחררה. ב-9 בפברואר החלה מתקפה על קרסנודר שהסתיימה ב-12 בפברואר בשחרור העיר. כוחות הארמייה ה-17 הגרמנית התרכזו באזור חצי האי טאמאן. הצבא האדום לא הצליח לכבוש את חצי האי ובתחילת יוני 1943 הוחלט על הפסקת המתקפה. התקדמות הצבא האדום באוקראינה במהלך קיץ 1943 סיכנה את הכוחות בחצי האי וב-3 בספטמבר נתן אדולף היטלר פקודה על פינוי הצבא מאזור. הפינוי נמשך עד ל-9 באוקטובר ולמרות מאמצי הצבא האדום להפריע למהלך הפינוי, הגרמנים הצליחו להעביר לחצי האי קרים 260 אלף חיילים, 70 אלף סוסים ואת כל הציוד הכבד שהיה ברשותם.

ב-10 בספטמבר חידש הצבא האדום את המתקפה על נובורוסיסק. במתקפה השתתפו יחידות של הארמייה ה-18, ה-9 וה-56 תוך הנחתת כוחות מהים. ב-16 בספטמבר העיר שוחררה. לקראת 9 באוקטובר הארמייה ה-56 הגיעה לחופי הים באזור חצי האי טאמאן ובכך הסתיימה נוכחות גרמנית באזור.

סיכום מתקפת הנגד הסובייטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדליית על הגנת הקווקז

המתקפה הביאה לשחרור כל השטח שנכבש על ידי הנאצים במהלך שנת 1942. צי הים השחור הסובייטי חזר לבסיסו בנובורוסיסק וכתוצאה מכך השתפרה יכולתו לפעול נגד נתיבי ים האויב ולתמוך בהמשך בשחרור חצי האי קרים, אך הצבא האדום לא הצליח להביא לכיתור הוורמאכט ויחידותיו פונו מהאזור.[4]

לאחר שחרור האזור, עמי הקווקז הואשמו בשיתוף פעולה עם הנאצים. במהלך 1944–1945 בוטלו הרפובליקות האוטונומיות באזור וכמה מאות אלפי אזרחים (צ'צ'נים, אינגושים, בלקרים, קלמיקים) גורשו לסיביר. הם קיבלו אישור לחזור לצפון קווקז רק בסוף שנות ה-50 בעת שלטונו של ניקיטה חרושצ'וב.

הניצחון הסובייטי במערכה חיזק את חלקה הדרומי של החזית. במהלך המערכה הצבא האדום הצליח להגיע לשילוב כוחות היבשה עם הצי וחיל האוויר. ב-1 במאי 1944 החלה חלוקת המדליה "עבור הגנת הקווקז" שהוענקה למאות אלפי חיילים שהשתתפו במערכה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הקרב על קווקז בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אדולף היטלר הוציא הנחיה לכיבוש הקווקז במבצע שייקרא "מבצע אדלווייס" (בגרמנית: Unternehmen Edelweiß)
  2. ^ מבצע "סטורן קטן" היה מבצע של הצבא האדום בצפון הקווקז מדצמבר 1942 עד פברואר 1943.
  3. ^ מכיוון שבקרבות במובלעת שנתפסה השתתף ליאוניד ברז'נייב הדבר קיבל תהודה רחבה במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20.
  4. ^ על מבצע הפינוי המוצלח הועלה אוואלד פון קלייסט לדרגת גנרל-פלדמרשל.