האימפריה הקרולינגית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
האימפריה הקרולינגית
Francia 814.svg
יבשת אירופה
עיר בירה מץ, אאכן
משטר מונרכיה
הקמה
תאריך

800
פירוק
תאריך

888
ישות קודמת פרנקיה המערבית
פרנקיה התיכונה
פרנקיה המזרחית
שטח בעבר 1,112,000 קמ"ר (נכון ל-800)

האימפריה הקרולינגית (800-888) הייתה אימפריה גדולה במערב אירופה ובמרכזה בתחילת ימי הביניים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרל כמלך הפרנקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל ראשו של קרל הגדול- המפורסם ביותר מתקופתו
הקפלה הפלטינית באקס לה שפל

קרל הגדול נחשב לגדול קיסרי האימפריה ומייסדה, וכנראה גם לקיסר המשפיע ביותר על הבאים בתור במורשתו. קרל נולד בעיר לייז'.[1] אביו, פפין הגוץ הוביל להורשת המלוכה הפרנקית לשני בניו הביולוגיים- קרל ואחיו קרלומאן. קרלומאן לא האריך ימים אך הספיק לשלוט במשך כשלוש שנים עם אחיו קרל על העם הפרנקי. בשנת 771 (בארבעה בדצמבר אותה שנה[2]) נפטר קרלומאן וקרל עצמו נשאר לבד בשלטון. כשעלה קרל לשלטון הוא למעשה קיבל ממלכה שהתבססה עד עתה על לחימה מתמדת וגבורת לוחמים שאפיינה חלק מתרבותה קרל בתורו החליט להמשיך תרבות זאת ויצא למסעות צבאיים מרובים. הראשון בין כל המסעות האלו היה אל מזרח הממלכה כשהוא מתמודד עם צבא סקסוני בשנת 772-מסע צבאי שיסתיים בניצחון מוחץ ושיהיה אחד מהדברים שיקנו לו את התואר "הגדול". המסע הצבאי למעשה היה גם למסע דתי כשקרל הביא אל הסקסונים את הנצרות הקתולית. הוא יצא אל המסע לאחר אספה בוורמס כשהוא עובר את נהר הריין אל כיוון הסקסונים. באופן סמלי קרל זרק אליל שהיה מוצב באהרנבורג (Ehrenburg ) בשם אירמינסול (Irminsul)-אות להיותו כובש נוצרי שבא להמיר את דתו של העם הסקסוני-האות הזאת הייתה למעשה מאוד משמעותית מפני שלאותו האליל ( או כפי שחלק מהחוקרים סבורים כי היה זה אף עמוד הקשור אל העם הטווטוני) הייתה חשיבות רגשית ודתית עצומה בקרב בני המקום. סך כל המסעות כנגד הסקסונים ביחד עם הסלאבונים (Slavonians, עם נוסף שחי לצד מזרח הממלכה) וההונים עמדו על 23 בטווח זמן של 30 שנה. הם הובלו בחלק מהפעמים על ידי קרל עצמו ובפעמים אחרות על ידי מקורביו והם בניו.[3] לאחר הכיבושים בסקסוניה פנה קרל אל איטליה שם כבש את אזור לומברדיה של היום ושחרר את הטריטוריות של רומא מידיו של דסידריוס (,Desiderius, ראה אנ'), מלך הלומברדים.[4] בשנת 773 הייתה ההתערבות באיטליה כשהוא למעשה מגבה מבחינה צבאית בצורה חיונית לאפיפיור כנגד העם הלומברדי שחי דאז בצפון איטליה של היום.[5] הלומברדים רצו לאחד את איטליה כולה תחת שלטונם ולצורך הגנה פנה האפיפיור של התקופה, אדריאנוס הראשון, אל קרל.[2] מהלך צבאי זה גרם למפלה של הממלכה הלומברדית וקבלת כתר הברזל הלומברדי לידיו של קרל. תקופה זאת סומנה גם כההתחלה לכינויו בפי נתיניו-Charles le Magne, כלומר השם קרל בתוספת המילה "הגדול".[6]

הכיבושים התחדשו בשנת 774 כנגד הסקסונים כשהוא הפעם מתכוון להראות כי בכוח הנצרות ובכוח ידו את היכולת לנצח במעין מלחמת הדת שהתרחשה בין הסקסונים לפרנקים. כך הוא הביא איתו מינסיונרים רבים המחזיקים בידם צלב בלבד במלחמותיו. בכל מקום חשוב בו מצא קרל אליל הוא הציב בו צלב, כסמל לשינוי הנוצרי שהוא מוביל ואף לעיתים בנה במקום כנסייה, כדי לא לנתק את הפולחן שכבר מקושר למקום וכדי להפנות אותו אל ישוע מנצרת. הוא נתקל בהתנגדות רבה מצד התשובים הסקסונים שאף העלו באש פעמים רבות את הכנסיות שהקים במקום. עם זאת דבר זה לא מנע או עצר את תהליך ההתנצרות של הסקסונים והוא היה במגמת עלייה כל הזמן.[7]

הכתרתו של קרל הגדול לקיסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של קרל הגדול על ארון קבורתו

לאחר שקרל הגדול (לטינית: קרלוס מגנוס) מלך הפרנקים כבש את איטליה וגרמניה, הוא הוכתר על ידי האפיפיור ב-25 בדצמבר 800 (יום ראשון) לקיסר של האימפריה שכבש וזכה בתואר הקיסרי המהולל שהיה שמור קודם לכן רק לקיסרי האימפריה הרומית (Imperator Romanorum) האפיפיור שהיה אחראי להכתרה זאת היה לאו השלישי . עם זאת, הוא המשיך להשתמש בתואר מלך הפרנקים ועל כן יש מחלוקת האם ניתן לראות בהכתרה זאת את ייסוד האימפריה הרומית הקדושה. טענה התומכת בהיותו הקיסר הראשון של האימפריה הרומית הקדושה מפרטת את מסעו של קרל הגדול לצורך הכתרתו ברומא כמנהג הנשמר לאורך שנים באופן ייחוד ליקסריי האימפריה, ולכן יש קשר ישיר בין קרל הגדול לבין לקיסרים הבאים בתור.[8]בעוד שתקופת שלטונו של קרל הגדול מרובה בעשייה ובצעדים ניכרים לקידום פני האימפריה הפרנקית, נחשב רגע ההקמה של האימפריה הרומית הקדושה (הראשון והמוקדם בתור מכולם) ב-25 בדצמבר 800 לספירה, במוקד הרוחני של האימפריה הרומית הקדושה שיישאר לכל אורכה של האימפריה מקום מפתח, שלא נכלל בתוככי האימפריה עצמה אך משפיעה רבות על הסדר המדיני בה. ההכתרה התרחשה בבזיליקת פטרוס הקדוש הישנה על ידי האפיפיור לאו השלישי ונבעה מפועלו שתרם רבות להיכנסייה הקתולית מבחינה צבאית וכלכלית (כמו נתינת אדמות לכנסייה) אך כנראה הסיבה הראשית הייתה העובדה כי קרל החזיר לשלטון את לאו השלישי, אחרי שהוגלה מרומא על ידי האצולה הרומאית, שראתה בו כנוכרי בדיוק כמו שראתה באימפריה הבזינטית של אותה התקופה. לאו אשר בא במיוחד לקרל ועבר כעשרים קילומטרים קודם רק כדי לפגוש אותו מחוץ לרומא עד לרגע ההכתרה היה מודע למשמעות הרת הוגרל של המהלך שלו עוד לפני שנקט בו. קרל הגדול הוא זה שהשיב לרומא את לאו ובכך הוכתר לקיסר בתמורה. קרל זכה בתואר האב המגן של הכנסייה הקתולית ובכך של כל העולם הנוצרי המערבי דאז כשהוא מקבל את המפתחות המקדושים של מתחם קברו של ישוע בירושלים כסמל להגנת הכנסייה הקתולית בכל העולם כולל בארץ ישראל מפני איומים זרים. בנוסף לכך קיבל עוד קודם את מפתחות קברו של פטרוס הקדוש מהאפיפיור עצמו.[9][10]

על כך נכתב:

"רק עוצמתו של המלך הפרנקי (קרל), מסוגלת הייתה להציל את כניסתו של ממלא מקומו של כריסטוס (לאו השלישי) לבירתו (רומא), רק בידיו היה להעניש את החוטאים ולהיטב עם ישרי הדרך"

מתוך כתבי אלקואין מיורק, תרגום לעברית: האנושות, הוצאת "מסדה", עמ' 601

ההכתרה הייתה סימבולית, היא נפלה על יום ראשון כ-7000 שנה לפי האמונה מבריאת העולם בנוסף להיותה יום לידתו של ישוע על פי האמונה. קרל הגדול נחשב למנהיג מעתה של כל העולם הנוצרי ביחד עם האפיפיור כשהוא מחזיק בתפקיד הניהולי והדתי פחות והאפיפיור ברוחני יותר. בנוסף לסימבוליות שלה, של הקמה האימפריה הרומית מחדש היא הייתה גם בעלת אמירה שסביר להניח שקרל הגדול עצמו רצה להעביר וצידד בה והיא שאיפה לשלוט בכל המגף האיטלקי ולא רק בתחום הממלכה הלומברדית מצפון. עם כל אלו נראה כי קרל הגדול לא הוכתר זה עתה לקיסרה של אימפריה חדשה או שחזור של אימפריה ישנה עם הפרש היסטורי באמצע אלא פשוט לקיחת התואר הקיסר הרומאי מהקיסרות הביזנטית והענקתו לקיסר רומאי חדש והוא קרל הגדול- ככה ראו רבים מתומכי ההחלטה.[9] ההכתרה עצמה התרחשה אחרי קריאת הבשורות בעת המיסה. קרל היה לבוש בבגדים רומאיים שבלאותה התקופה העצימו את הזיקה כי האירוע המכונן הוא חידוש הקיסרות הרומית. קרל עצמו כרע ברך לאות האירוע אל מול האפיפיור כשהוא בתורו מניח עליו את כתר עלי הזהב שזוהה עם קיסרי רומא כשלאחר מכן הוא מתקופף ביראת כבוד אליו. המילים שנאמרו לקהל בעת ההכתרה היו:[11]

לטינית: "Karolo Augusto A Deo coronato magno et pacifico imperatori vita et victoria"

James Bryce, The Holy Roman Empire, Chronicon Books, page 65

הקהל הסוער צעק ברקע וקרל עצמו הפך את רומא למרכז חשוב באימפריה עקב ההכתרה. הכתר עצמו היה יקר במיוחד על פי מסמך המתאר את חיי לאו השלישי מות Vitae Pontificum Romanorum. על פי מקור זה מילות ההכתרה של האפיפיור אף היו:[12]

"לקרל, האוגוסטוס החסיד ביותר, מוכתר בידי האלוהים, הקיסר הגדול ושוחר השלום, נותן החיים והניצחון"

James Bryce, The Holy Roman Empire, Chronicon Books, page 71

חשוב לציין כי לא קרל הגדול בתורו לא היה ממשיכו, לפחות באופן תאורתי, של רומולוס אוגוסטוס (הקיסר האחרון של רומא המערבית). על פי התפישה באותה התקופה קרל היה למעשה המשכו של החלק הקיסרי מביזנטיון כשהאפיפיור בעת ההכתרה למעשה משיל מעל הקיסרות המזרחית את התואר ומענק אותו בחזרה לחלק המערבי בהנהגת קרל. יש לציין כי על פי התפישה של אותם הימים נראה קרל כהמשכו של קונסטנטינוס השישי שנתפש כקיסר הרומי ה-67 בעוד שקרל מיד מקבל את התואר הקיסרי של המונרך הרומי ה-68.[13]

במסמכים כמו Annals of Laurensheim נוכל לראות כך למשל כי אחד השיקולים שאכן השפיעו על בחירתו דווקא בקרל כקיסר היא העובדה כי באותו הזמן היו שני מעצמות מרכזיות-האימפריה הפרנקית והאימפריה הביזנטית. כל אחת מהן בתורה הייתה לשחקנית גדולה במפה האירופאית, אך מכיוון שבקונסטנטינופול ישבה קיסרית אישה ייתכן כי דבר זה השפיע על רצונו של האפיפיור דווקא להכתיר את קרל לתפקיד.[14]

קרל הגדול הקים בזאת אימפריה חדשה ובו בזמן המשיך את האימפריה הפרנקית כשהוא נושא שני תארים- "מלך הפרנקים" ו" הקיסר אוגוסטוס המושל באימפריה הרומית " (בלטינית: Imperator Augustus Romanum gubernans Imperium) עקב המשכתו להשתמש בתואר מלך הפרנקים יש מחלוקת האם ניתן לראות בהכתרה זאת את ייסוד האימפריה הרומית הקדושה. טענה התומכת בהיותו הקיסר הראשון של האימפריה הרומית הקדושה מפרטת את מסעו של קרל הגדול לצורך הכתרתו ברומא כמנהג הנשמר לאורך שנים באופן ייחוד לקיסרי האימפריה, ולכן יש קשר ישיר בין קרל הגדול לבין לקיסרים הבאים בתור.[15][16][17]

תואר נוסף ופחות מוכר שנשא קרל הוא התואר serenissimus Augustus a Deo coronatus, magnus pacificus Imperator Romanorum gubernans Imperium (בעברית: "בשלווה יתרה מוכתר אוגוסטוס על ידי אלוהים, קיסר גדול ושוחר שלום המושל באימפריית הרומאים".[18] ההכתרה עצמה השפיעה מאוד על הפרנקים והשאירה רושם רב בהם אותה התקופה. כך גם הרושם היה רב בעיניי החיצוניים לאימפריה, דבר שמתבטא לדוגמה במתנות שנתנו הסקוטים לקרל הגדול ואף השתמשו בתואר מכובד כאשר פנו אליו.[19]

הכתרתו של קרל נבעה גם ממקום פוליטי מובהק ולא רק מרצון לחדש את האימפריה. רצון זה התאפיין בצורך קיומי להישרדות ולשם כך היה צריך גוף צבאי גדול וחזק אשר יגונן על מדינתו הקטנה בממדיה והיא מדינת האפיפיור המכילה את העיר רומא. בהתחשב גם בעבר הפרנקי עם האימפריה הרומית-המערבית לא היו אירועים קיצוניים מידי של איבה ואף היו שיתופי פעולה במקרים מסוימים כמו למשל בשנת 451 בעת שלטונו של המלך מרוואך (Merovech) כאשר עזרו הפרנקים לרומאים להביס את ההונים באזור קטלוניה של היום. עד לשנת 486 אשר היה קלוביס הראשון בשלטון לא נכבשו אף חלקים מרובים על ידי הפרנקים מידי הרומאים. באותה העת שלפני קרל לעם הפרנקי היה את המלך אך לצידו היה גם את המאיורדומוס שהיה למעין "ראש הממשלה" של המדינה. באותה התקופה גם קשרי החוץ נוהלו בעיקר על ידיו של בעל התפקיד הנידון ואף קמו מנהיגים חשובים ומרובי כוח מתפקיד זה דוגמת קרל מרטל ולאחריו אף בנו, פפין הגוץ. פפין אשר היה למאיורדומוס של אותה העת נתקל בשאלה פוליטית כיצד אמור הוא לנהל את ענייני המדינה הפרנקית ולכן פנה לייעוץ מהאפיפיור. האפיפיור בתורו הכווין אותו בתשובתו כי כוח המדינה והשלטון אמור להיות כפוף אליו והוא בעליו. פפין בתורו הבין זאת ולמעשה פעל בכוח השכנוע כדי לגרום ל-Childeric שהיה למלך האחרון ממוצא מרובינגי לקבל על עצמו תפקיד חדש והוא תפקיד הנזיר ולמעשה להתפטר ממשרתו בתור מלך. פפין לקח את כתר המלכות וקיבל אף תמיכה משאר המנהיגים דבר שתרם לו מאוד ולמעשה הצדיק ברבים את היותו כמלך החדש. צעדים אלו למעשה ביססו גם את כוחו של המלך הפרנקי כמנהיג הראשי אך גם הובילו את פפין לצאת למסעות צבאיים באיטליה ולכבוש שטחים מרובים תוך כדי שהוא מגן על מדינת האפיפיור ואף בסופו של דבר מעניק לה שטחים רבים כמתנה (בתוכם גם העיר החשובה רוונה). צעדים אלו בנו למעשה בסיס איתן של יחסים בין האפיפיורות לבין האימפריה הפרנקית שבסופו של דבר, כאשר יעלה קרל הגדול לתפקיד הקיסר יגיעו לשיאם. עם זאת גם כאן אפשר לראות כי כבר לפני קרל אף בתקופה של פפין היה העם הפרנקי בחלקים מסוימים בהיסטוריה המגן הלא רשמי של הכנסייה הקתולית ודבר זה לא קרה לראשונה בעת הכתרתו של קרל.[20]

באימפריה הביזנטית סלדו עד מאוד מהרעיון כי קרל יהפוך לקיסר רומא בייחוד כאשר זה התפרש בעורקי ביזנטיון כמעין פגיעה בסמכותו של קיסר האימפריה הרומית המזרחית.[21]

תקופת שלטונו של קרל הגדול כקיסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרל הגדול היה מהפכן גדול ונחשב למבצע רפורמות חשובות בתחומים נרחבים באימפריה ובהם נמנים כלכלה, חינוך ודיפלומטיה- מה שבלט במיוחד ביכולות הגבוהות שלו לשליטה על שטח רב באופן יעיל ומוחלט. הוא היה איש אשכולות בתחומים נרחבים, ובחצר ארומנו באאכן בלטו אנשי ההוראה שבקצה חנית האימפריה סביבו.[22] קרל החזיר את הלימודים הקלאסיים אל ידי הכנסייה הקתולית והתייחד אף בכך. הוא גם הנגיש את היכולת להיכנס לכנסייה הקתולית, בתור כמורה ואף בישופים גם לאוכלוסייה צנועה יחסית שדבר זה לא ממש היה בהישג ידה קודם לכן.[23] כל זאת בעוד שהיה אתלט מצטיין ובעל ידע בתחומי ספורט רבים (שרבים ביצע סביב ארמונו באאכן) מה שהמשיך להוסיף לו את התדמית של המלך המייסד האגדי והחזק של האימפריה.[22] הרעיון כי הוא אתלט, צייד, שחיין ולחם חזק ואמיץ התאחד עם המוטיבים הפרנקים של גבורה ואף על-אנושיות, אותם מוטיבים שאפשרו להעצמת האהדה אל קרל וראייה בו כלקוח מתוך העם הפרנקי ולא כשליט זר.[24] חלק ניכר מהממשל היה באאכן, אך הוא נהג לשהות במקומות נוספים מדי פעם כל זאת תוך כדי ניהול האימפריה.[22]בתחום הצבאי קרל הגדול נודע בגדולות גם כאן, ואולי אף זהו מהתחומים שבלט בהם בצורתה המובהקת ביותר. הוא ביצע מהלכים צבאיים מצפון ומזרח האימפריה, לכיוון שטחים שנשלטו אז על ידי עמים פוליתאיסטים., ובמדרום בחצי האי האיברי ביצע מהלכים כנגד המורים.[10] קרל היה לנצורי אדוק, דבר זה נראה ביומיום שלו כשהוא מבצע מיסה בכל יום וכשהוא מבקר בכנסייה לעיתים תכופות- גם בשעות היממה וגם בשעות החשיכה (על פי איינהרד). כך גם בעת הארוחה פנה קרל הגדול אל הדת כשנקראים חיבורים דתיים חשובים. ידוע כי האהוב מכל החיבורים הללו שהוקראו מידי פרקי זמן קצרים היה עליו החיבור עיר האלוהים של אוגוסטינוס. קרל היה לנדבן גדול כשהוא תורם כספים מרובים לנוצרים ברחבי העולם..[23]מחוץ לאימפריה ביצע קרל מהלכים חשובים, כמו שליחת כסף לנוצרים במקומות מרוחקים יותר דוגמת ירושלים, אלכנסנדריה וקרתגו. הוא רכש חברויות חשובות עם ממלכות אחרות (גם מעבר לים, וביניהן גם ממלכות לא נוצריות רבות) כל זאת כדי לתת מענה ועזרה לאוכלוסייה הנוצרית ולהקל על עול חייהם במדינות אלו- מה שהעלה את מוסד הקיסרות הרומאית המחודש לבמה הבין לאומית, כשקשרים אלה הם הניצנים לקשרי החוץ שתבצע האימפריה בעתיד.[25] לקרל הייתה מטרה מובהקת והיא לאסף את העולם הנוצרי תחת שלטון אחד יציב וחזק, דבר שאומנם לא שרד רבות אחרי מותו אך ביסס רבות את כוחה הבלתי שוויוני של האימפריה הרומית הקדושה לעומת אומות אחרות בסביבה. קרל היה נערץ חשוב על ידי הכנסייה הקתולית, ונשאר כך כל חיוו.[22]

ציטוט ידוע של קרל הגדול הוא:

"ישררו השלום, ההסכמה ואחדות הדעים בקרב הנוצרים כולם... שכן בלא השלום לא נוכל להשביע את רצון האל..."

הציטוט המקורי מתוך התוכחה (משנת 789). הציטוט המעוברת מתוך "ימים ששינו את העולם" מאת הייוול ויליאמס

המתנה המפורסמת ביותר שקיבל קרל כנראה במשך כל חיוו הוא הפיל המיוחד שהגיע היישר מתחומי העיר בגדד על ידי הח'ליפה הארון א-רשיד. הפיל שזכה לשם אבולבאס ושלווה במתנות רבות נוספות ויקרות ערך היו למעשה סימובלי לאחר שקרל הגדול מסר לו כי הוכתר אותה התקופה. נראה כי הרעיון מאחורי אקט זה היה למעשה להתיידד עם השלטון האימפריאלי החדש כדי להחליש את המורים בספרד שהיה לאויב גדול של א-רשיד.[26] נוסף על כך לא היו הייתה ידידות רק אל מטרות פוליטיות אלא גם לחבריו הקרובים ביותר בהם נראה עדין הרבה יותר מהאופי שהיותו לוחם מקנה לו.

בנוסף לאאכן כמרכז ארמונו של קרל אינגלהיים אם ריין זכתה לחשיבות גם היא בתקופתו והייתה ביחד עם אאכן לשני המרכזים הראשיים של האימפריה כרומא משמשת כמרכז הרוחני בו יושב האפיפיור.

מבחינת השקפת עולמו של קרל ראה בו יותר כפרנקי מאשר כגרמני, בצורה דומה במיוחד לזאת של אוטו פון ביסמרק שראה אותה יותר כפרוסי גם כן. נוסף על כן התדמית של קרל גבוה הקומה ובעל הקול הצלול נשארה חקוקה בדברי ההיסטוריה האירופאית עד ימנו אנו.[27] ידוע כי הוא נהג באורח חייו להידמות לעם הפרנקי ככל שיכל, הוא לבש אף ביומיום בגדים פשוטים-חולצת מפשתן ואף מכנסיים בצבע אדום. עם זאת נחקק בזיכרון האירופאי קרל עם בגדי המלכות גם כן שאותם לבש בעיקר לאירועים חגיגיים. גם תדמיתו של קרל השפיעה על הזיכרון המיתי שלו אך גם מה שראה השפיעה על עצמו לסירוגין-רומא הייתה בשבילו שיא של ממש כאשר הוא נחשף אל התרבות הרומאית ולמבניה המרשימים שלה ידע קודם לכן.[28]

קרל הגדול כאיש אשכולות וחצר מלכותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

באאכן, ליד ארמונו, הפעיל קרל מעגל גדול של מלומדים שהחשוב שבהם הגיע במיוחד מאנגליה והוא אלקואין מיורק.[29] אלוקואין לקח חלק משמעותי מיוחד מהתחייה הקרולינגית שנודעה בשם הרנסאנס הקרולינגי.[30] כך גם היה עם ס. וויליברוד (S. Willibroad) שהיה למיסיונר חשוב בסקסוניה. בכל מקרה החצר שלו שפעה במקצועות ותחומים בהם עסקו אותם מלומדים ובהם: רטוריקה, גאומטירה, אסטרונומיה, תחביר ומוזיקה. הלימודים היו משולבים עצמם גם כשהם מערבים חלקים לא-נוצריים שמקורם ברומא העתיקה בתקופה המאוחרת יותר וגם חלקים נוצריים-רוחניים כמו כתביו של אוגוסטינוס למשל. הלטינית הייתה הבסיס של כל תחומי הלימוד והיוותה חלק אינטגרלי מכלל הלימודים הגבוהים בחצר המלכות. בחצר המלכות נודע בשם פלאקוס בעוד שקרל כדויד. בחצר המלכות פעל גם תאודולף (שנקרא בה בשם "פינדאר") שהיה לבישוף הראשי של העיר אורלינס . כך גם לידראדה (Leidrade) שהיה לארכיבישוף של ליון ואיתו גם ס. בנדיקטוס. בחצר פעל גם סמאראגד שהיה לראש המזנר של מנזר מיכאל הקדוש. אלקואין מאוחר יותר עבר לטורס (Tours) כרצון קארל, כשהוא היה מעל לגיל 60. הוא לימד במקום מספר שנים ובזמן הזה פתח בית ספר מיוחד ללימודים מתקדמים. הוא חי במקום עוד כשמונה שנים ובינתיים התכתב עם קרל. התכבות זאת הייתה הוכחה מוצקה לקשר החם ביניהם שהמשיך להישמר גם אחרי שעזב את חצר המלכות באקס לה שפל. הוא עסק גם בחידוש ותיקון ספרי קודש במקומו החדש בטורס, כך שהוא הורה על בדיקה של הספרים ועל תיקון חלקים מהם. הוא העסיק בעת זו גם אנשים ובהם סופרים שלמעשה פיתחו על ידי כתיבה על קלף סגנון כתיבה חדש והוא סגנון הכתיבה הקרולינגי (Caroline script, ראה-קליגרפיה קרולינגית). כתב זה היה למעשה לפשוט הרבה יותר מקודמיו להבנה ונודע בכך עד מאוד בהמלך ההיסטוריה (בניגוד לכתב הלטיני ברומא העתיקה או לכתב הגותי).[31]

לקרל הגדול היה אינטרסט מיוחד גם באדריכלות הקלאסית-הוא זה שהיה למעשה המבשר העיקרי הראשון של אדריכלות המערב שנית אל תחומי גרמניה של היום. במסעו באיטליה אסף קרל שרטוטים ואף מודלים שאותם נשא עמו עד לתוככי ממלכתו. חומרים אלו למעשה הדגימו את למשל מבנה העמוד הרומי-מאפיין אחד מתוך רבים שהקנה לארמונו באאכן אך גם לארמונותיו האחרים באינגלהיים (Ingelheim) ואף ב-Nymwegen. לקרל היו אף שאיפות אדירכליות רבות הרבה יותר ממה שהתממש במציאות שתארו הקמה של עיר בירה בסגנון האדריכלי-הקלאסי ואף יצירת העתק או מבנה דומה במיוחד לבזיליקת פטרוס הקדוש השינה ברומא, כל זאת בתוככי ממלכתו. חשוב גם להבין כי השאיפות של קרל והמבנים אשר בנה היו בתקופה מאוד בעייתית מבחינה הנדסית. מיומנויות בסיסיות אבדו למעשה מן הידע של בני אירופה אותה התקופה-כך למשל כמו מיומנות חישול הברזל אשר אבדה מהם. לצורך הדוגמה אותה התקופה למעשה מבנים ההתקופה הרומאית כמו הקולוסיאום למעשה החלו בתהליך פירוק רק כדי להוציא מתוכם את הברזל המחושל שהיה למצרך כל כך נדיר אותה עת. כך גם זיגוג זכוכית הפך לעבודה נדירה הרבה יותר ומבנים אותה התקופה למעט כנסיות לא ממש הכילו חלונות מזכוכית. למעשה רוב הבתים של האנשים הפשוטים באימפריה אותם הימים היו מורכבים מחלל משפחה אחד גדול נטול חלונות כלל עם חור בתקרה כדי לתת לעשן לצאת החוצה מתוך הבית (במקרה והשתמשו באש למשל).אורובת למשל לא היו נפוצות כלל אותה התקופה (דבר שהיה קשה למצוא אפילו במבנים מהדרג הגבוה ביותר דוגמת ארמונות). קרל מצא גם במוזיקה עניין רב, בייחוד כנחפש אליה פעמים רבות בעת ביקוריו בכנסייה.[32]

בספרות גם היה לקרל השפעה מוחצת אותה התקופה כאשר הוא הביא לחצר מלכותו מלומדים רבים בנושא הספרות מפיזה ואף מפארמה.[33]

מלומדים אשר היו בחצר ארמונו למדו את בניו ובני האצולה כאשר הם מחנכים אותם לאור הרנסאנס הקרולינגי.[34]

מבחינה צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבאו של קרל הגדול התבסס על המודל הבא: הצבא היה מחולק לקבוצות קטנות אשר כל קבוצה העמידה חייל אחד ברמה גבוהה ביותר לפחות. כל קבוצה הייתה יכולה להשיג את ציוד הלוחמה עקב הכסף שהיא משיגה מאדמותיה. ככלל, במדינה עקב גישה זו החל לגדול מספר הפרשים לעומת מספר חיילים הרגליים.[35]

קרל גם התמודד עם פלישות נורמניות שצברו כוח עולה וגובר באזור תעלת למאנש.[28]

חקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה בתקופתו של קרל הייתה בעלת מאפיין ייחודי בהליך החקיקה-הותר לעמים שנכבשו שטחיהם ושצורפו לאימפריה לשמר את חוקיהם המשפטיים. נוסף על כך הוא ביקש כי כל החוקים יתועדו ושיעלו על הכתב (חוקי כל האומות אשר בשטח האימפריאלי).[34]

מותו של קרל הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרל הגדול היה חולה במשך זמן ממושך עד שנפטר בסופו של דבר ב-28 בינואר שנת 814. פטירתו נבעה למעשה מקדחת ממושכת שכללה כמה התקפים במהלך הזמן ושבסופו של דבר גרמה למותו. הוא ניסה להרפות את חריפות מחלתו בכך שנהג בדיאטה מכוונת ומצומצמת במיוחד-דבר שלא הועיל לבסוף. לאחר כשבוע ער מאז שנקלע למיטת החולים עבר עד למותו. הוא חי כ-72 שנה בסך הכל ושלט כמלך כ-47.[36]

יצירת אמנות המציגה את לואי החסיד אוחז בצלב ומגן ומסביב לראשו מופיעה הילת קדושה

האימפריה תחת לואי החסיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לואי החסיד

לואי החסיד (או בשם שהיה שניתן לו בזמן שלטונו Hludovicus בנוסף לשם Chlodovicus) עלה לשלטון (בלי יידוע מראש והתייעצות עם האפיפיור) כשהיה בגיל 35 וזכה לתהילה רבה במשך שנות שלטונו הארוכות העומדות על 26 שנה. כל זאת התבצע כשהוא ממשיך את השימוש בתואר הקיסרי-הרומאי והמלוכני-הפרנקי שזכה בהם אביו. לואי החסיד העביר את המנהל הממשלתי מאאכן לאקיטן, תוך כיבושה וצירופה לאימפריה. אנקדוטה קטנה על מהלכיו הצבאיים מתארת את פעולותיו בהגנת האימפריה מפני המורים (קבוצת אתנית מוסלמית ברובה שהתקיימה אז בספרד). סיום תקופת שלטונו של לואי עצמה מהווה חוצץ עקב המאבקים הפנימיים שקרו בה באימפרה ולמעשה ההפרדה שהתרחשה מכאן והילך עקב הסכם ורדן בסיום שלטונו היא זאת שמהווה את הגורם המבדיל העיקרי בין שתי השקפות הראייה השונות על תאריך ייסודה של האימפריה.[37]

פילוג האימפריה והסכם ורדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוזה ורדן

אומנם לואי החסיד לא היה המושל היחיד בזמנו (אלא היה שותף לבנו, לותאר הראשון, שאומנם לא נחשב אז לקיסר הרשמי אך שיתף פעולה עם אביו בפעולות רבות). לותאר הראשון, היה יורש העצר למעשה של האימפריה באותה התקופה ויועד לשלוט על כל האימפריה במות אביו. ללותאר היו שני אחים- פפין ולודוויג (לודוויג הגרמני, אך אז נקרא לואי בלבד בלי התואר הנלווה). לבירוקרטיה של ירושתו של לואי האב בידי לותאר התלווה צו בשם Ordinatio imperii. לותאר מלך תחילה על חלק מהמגף האיטלקי ורק אז עבר להיות קיסר שותף לאביו, כשלבסוף הוא הוכתר כקיסר הרומאים. אל כל אלו הוסיף לותאר את "החוקה הרומאית" שספחה את רומא לשטח האימפריה והוביל את האפיפיור להישבע אמונים לו, לותאר הקיסר של האימפריה הפרנקית/האימפריה הרומית הקדושה. שנת 830 הייתה השנה בה מכת הקרע בחצר המלוכה בהקה יותר מאי פעם בניסיון המרד שפרץ בתוככי הארמון המלוכני. לאחר כשנה פרץ מרד נוסף באחדותם של לודוויג הגרמני, פפין ולותאר הראשון. בדצמבר 838 נפטר פפין, וכך אחרי מותו, נשארו שני האחים הגדולים, לותאר ולודוויג הגרמני ביחד עם אחיהם הצעיר יותר שארל (שלימים יזכה לכינוי "שארל הקירח"). תוכנית חלוקה הועלתה שוב על הפרק. לואי הגרמני ישב לפי התוכנית בבוואריה והשליט את ריבונותו כשהוא במרכז, לותאר במזרח האימפריה ושארל במערב.ב-25 ביוני 841 יצא לותאר הראשון במסע מלחמה כנגד שארל ולואי הגרמני ולא צלח במשימתו. מותשים כל האחים ואזרחיהם ממסעות המלחמה שניהלו הסכימו להגיע לפשרה ולהשלים עם חילוק האימפריה. הפשרה באה בצורת חוזה ורדן, שהותירה ללותאר להמשיך לשאת את תואר קיסר הרומאים, אך סדרה מחדש את הטריטוריות עליהן ישלטו כל אחד מהמלכים. לבסוף נקבע כי את נחלות המזרח יקח לודוויג הגרמני, נחלות המרכז יפלו בידי לותאר הראשון והמערב בידי שארל הקירח.[38]

בשנת 911, לאחר מות המלך הקרולינגי לודוויג הילד ללא צאצאים, בחרו מנהיגי אלמניה, בוואריה, פרנקיה וסקסוניה בקונראד הראשון, שהיה פרנקי אך מהשושלת הקרולינגית, כשליטם החדש. היינריך הראשון (שלט 919–936), סקסוני שנבחר ברייכסטאג של פריצלאר בשנת 919, נבחר כיורשו של קונראד. בשנת 921 השיג היינריך את הסכמת שליטיו הקרולינגים של החלק המערבי לכינון אימפריה נפרדת בשם פרנקיה המזרחית, וכינה עצמו rex Francorum orientalum (מלך הפרנקים המזרחיים) בעוד שחלק המערבי יוסד בתור פרנקיה המערבית. היינריך בחר בבנו אוטו כיורש, ובשנת 936 הוכתר הלה למלוכה בעיר אאכן. בשנת 962 הוכתר על ידי האפיפיור כקיסר אוטו הראשון (בעתיד יכונה "אוטו הגדול") והמאחרים את ייסוד האימפריה הרומית הקדושה רואים בהכתרה זאת את ייסוד האימפריה.[22]

בין חוזה ורדן להקמה המחודשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה הבאה היא למעשה ההפסקה הכרונולוגית הגדולה בין האימפריה בראשיתה בידי קרל הגדול, לואי החסיד ולותאר הראשון לבין הקמתה מחדש בידי אוטו הראשון. מכל מקום נראה כי הפסקה זאת שלקחה כמה עשרות שנים הייתה משמעותית במיוחד להיסטוריה האירופאית והיוותה תחום בעייתי במיוחד מבחינה פוליטית וניהולית כאשר ממלכות האימפריה מתפלגות ליותר ויותר חלקים עקב הזמן.

מפת החלוקה לאחר חוזה ורדן

לאחר חוזה ורדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילה בחוזה ורדן קמו שלוש ממלכות בלבד:

  • פרנקיה המערבית (ללא ברטאן)- עליה שלט שארל הקירח[39]
  • פרנקיה המזרחית- עליה שלט לודוויג הגרמני[39]
  • לותרינגיה וספולאטו (Spoleto)- בידי לותאר הראשון[39]
  • מדינת האפיפור- בידי שלטון הכס הקדוש[39]
המדינות הפרנקיות שלאחר שנת 855

לאחר שנת 855[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • על שטח בריטאן קמה ממלכה בעלת אותו השם[39]
  • פרנקיה המערבית משתנה קלות בלבד בשטחה[39]
  • בפרובנס קמה ממלכה חדשה בהנהגתו של שארל מפרובנס[39]
  • לותאר השני זוכה בשטח טריטוריאלי צר וארוך יחסית המשתרע מהאלפים עד להולנד של ימנו[39]
  • לודוויג הגרמני כמעט ולא עובר שינוי שבטחה ממלכתו[39]
  • בצפון איטליה ובדרומה עולה לשלטון לודוויג ("הצעיר") השני מאיטליה (Louis II of Italy) שממשיך להחזיק בתואר הקיסרי[39]
  • שינויים קלים בלבד מתחוללים למדינת האפיפיור בשטחה[39]
לאחר חוזה מירזן

לאחר חוזה מירזן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי חוזה מירזן (Meerssen, שנת 870) חל שינוי שנית במדינות נותרות מהאימפריה לכיוון איחודן של הקטנות שבהן תחת שלטון לודוויג השני :

  • סיפוח חלקים ממלכתו של לותאר השני לפרנקיה המערבית[39]
  • סיפוח חלקים מרובים ממלכתו של לותאר השני לפרנקיה המזרחית[39]
  • רוב פרובנס וחלקים מדרום ממלכתו של לותאר השני עוברים לידי לודוויג השני ודרום איטליה נשארים בידיו[39]
  • ששינויים קלים בלבד בתחומי מדינת האפיפיור[39]

בעת לודוויג השמן והפיצול שאחריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לודוויג השלישי ("השמן") איחד את האימפריה מחדש בשנת 885 לספירה אך היא שרדה רק כשנתיים עד שנת 887[40]

הפיצול של שנת 887 כלל בתוכו את השינויים הבאים:

  • פרנקיה המזרחית (בידי השושלת הקרולינגית עד שנת 911)[39][41]
  • איטליה (מוחזקת בידי האצולה המקומית)[39][41]
  • פרנקיה המערבית[39]
  • בורגנדיה (בשלטון בית וולפס)[39][41]
  • לוריין (תחילה הייתה דוכסות עצמאית, מאוחר יותר חלק מפרנקיה מהערבית ולבסוף חלק מפרנקיה המזרחית)[39][41]
  • פרובנס[39]
  • מדינת האפיפיור נשארת במקומה ללא שינוי מהותי[39]

מגאודיו מפוסלטו לברנגאר הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 891 הוכתר גאודיו השלישי מפוסלטו לקיסר (למרות אי-שיוכו למשפחה הקרולינגית) ושלט בהמשך ביחד עם בנו למברט מאיטליה עד מותו בשנת 894. מאוחר יותר עלה ארנולף, בן לא חוקי למשפחה הקרולינגית שהוכתר כמלך איטליה בשנת 894 ולקיסר האימפריה הרומית הקדושה בשנת 896 בתחומי העיר רומא.[41][42]שלטונו היה רופף יחסית והבעיות מרובות עלו באלמניה, פרנקוניה, סקסוניה ובוואריה. לודוויג הרביעי (הידוע בכינוי "הילד") ירש את ארנולף בצורה לגיטימית ומוכרת (עקב היותו בנו שלו) ועלה לשלטון. בתקופתו שלטונו בן אחת עשרה השנים בין 900 ל-911 לספירה הוא המצב המנהלי והמדיני נהיה לרופף עוד יותר. לאחר מותו של ארנולף התרחש מעבר של התואר המלכוני-איטלקי לאדם אחר והוא ברנגאר הראשון שהפך בעתיד לקיסר האימפריה הרומית הקדושה בידיו של האפיפיור יוחנן החמישי כל זאת בשנת 916.[41]

משנת 919 לאוטו הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Herodotus MK2 The Father of History (10 בפברואר 2017), Dynasties The Holy Roman Empire, בדיקה אחרונה ב-17 במרץ 2017 
  2. ^ 2.0 2.1 The Carlingains in Central Europe, Their History, Arts, and Architecture: A Cultural History of Central Europe, 750-900, Koninklijke Brill Nv, 2004, עמ' 49-50
  3. ^ Lewis Sergeant, The Franks: From thier Origin as a Confedracy to the Establishment of the Kingdom of France and German Empire, Createspace Independent Publishing Platform, 2014, פרק XVI. Charles the Great
  4. ^ Lewis Sergant, The Franks: From their Origin as Confederacy to the Establishment of the Kingdom of France and the German Empire, Createspace Independent Publishing Platform, 2014, פרק XVI Charles The Great
  5. ^ Lewis Sergeant, The Franks: From thier Origin as a Confedracy to the Establishment of the Kingdom of France and German Empire, Createspace Independent Publishing Platform, 2014, פרק XVI. Charles the Great
  6. ^ Lewis Sergant, The Franks: From their Origin as Confederacy to the Establishment of the Kingdom of France and the German Empire, Createspace Independent Publishing Platform, 2014, פרק XVI Charles The Great
  7. ^ Lewis Sergant, The Franks: From their Origin as Confederacy to the Establishment of the Kingdom of France and the German Empire, Createspace Independent Publishing Platform, 2014, פרק XVI Charles The Great
  8. ^ Holy Roman Emperors - World History Online, www.heeve.com
  9. ^ 9.0 9.1 Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of The Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 27
  10. ^ 10.0 10.1 האנושות, מסדה, עמ' 601
  11. ^ James bryce, The Holy Roman Empire, Chronicon Books, עמ' 65
  12. ^ James Bryce, The Holy Roman Empire, Chronicon Books, עמ' 71
  13. ^ James Bryce, The Holy roman Empire, Chronicon Books, עמ' 76
  14. ^ James Bryce, The Holy Roman Empire, Chronicon Books, עמ' 69-70
  15. ^ Holy Roman Emperors - World History Online, www.heeve.com
  16. ^ December 25 800 - Charlemagne is Crowned the First Holy Roman Emperor - On this day in History, www.mapsofworld.com
  17. ^ Charlemagne - Facts & Summary - HISTORY.com, HISTORY.com
  18. ^ Francois Velde, The Title of Emperor, www.heraldica.org
  19. ^ James bryce, The History of The Holy Roman Empire, Chronicon Books, page 80-81
  20. ^ Hendrik von Loon, The Story of Mankind, Garden City Publishing Company, Inc., 1926, עמ' 144-145
  21. ^ פיליפ שרארד ועורכי ספריית טיים-לייף, ביזאנטיון, ספרית מעריב, 1976, עמ' 162-163
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 22.3 22.4 האנושות, מסדה, עמ' 601
  23. ^ 23.0 23.1 John R. Sommerfeldt, The Flight and Fall of the Eagle, A History of Medieval Germany, 800-1648, Hamilton Books, 2017, עמ' 2-3
  24. ^ James Bryce, The Holy Roman Empire, Chronicon Books, עמ' 82
  25. ^ Internet History Sourcebooks, sourcebooks.fordham.edu
  26. ^ Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 145
  27. ^ Emil Ludwig, The Germans, Hamish Hamilton, 1942, עמ' 21-22
  28. ^ 28.0 28.1 אנדרה מורואה, דברי ימי צרפת, הוצאת מסדה, 1966, עמ' 31
  29. ^ Lewis Sergant, The Franks: From their Origin as Confederacy to the Establishment of the Kingdom of France and the German Empire, Createspace Independent Publishing Platform, 2014, פרק XIX The court of Charles
  30. ^ Kenneth O. Morgan, The Oxford History of Britian, Oxford University Press, 2010, עמ' 89
  31. ^ Lewis Sergant, The Franks: From their Origin as Confederacy to the Establishment of the Kingdom of France and the German Empire, Createspace Independent Publishing Platform, 2014, פרק XIX The court of Charles
  32. ^ Erich Kahler, The Germans, Westview Press, 1985, עמ' 45-46
  33. ^ Emil Ludwig, The Germans, Hamish Hamilon, 1942, עמ' 23
  34. ^ 34.0 34.1 ו. א. קולדוואל, א. ה. מאריל, קורות העולם: תולדות האנושות מראשיתה ועד ימנו, הוצאת מסדה, 1968, עמ' 250
  35. ^ דיוויד זוק, רובין הייאם, קיצור תולדות המלחמות, הוצאת "מערכות", צבא הגנה לישראל, משרד הביטחון-ההוצאה לאור, 1981, עמ' 46-47
  36. ^ Lewis Sergeant, The Franks: From their Origin as Confederacy to the Establishment of the Kingdom of France and the German Empire|, Createspace Independent Publishing Platform, 2014, פרק XX. The Life And Work of Charles
  37. ^ "Louis The Pious Biography". בדיקה אחרונה ב-21 בנובמבר 2016. 
  38. ^ "Lothair I - A Concise Biography". About.com Education. בדיקה אחרונה ב-23 בנובמבר 2016. 
  39. ^ 39.00 39.01 39.02 39.03 39.04 39.05 39.06 39.07 39.08 39.09 39.10 39.11 39.12 39.13 39.14 39.15 39.16 39.17 39.18 39.19 39.20 39.21 Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of The Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, פרק מפות (מספר 2)
  40. ^ Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of The Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 704
  41. ^ 41.0 41.1 41.2 41.3 41.4 41.5 peter H. Wilson, Heart of Europe, Harvard University Press, 2016, עמ' 705
  42. ^ Lewis Sergeant, The Franks: From Their Origin as a Confederacy to the Establishment of the Kingdom of France and the German Empire, USA: Createspace, 2014, עמ' עמוד ראשון של הפרק France and Germany