הרפובליקנים הרדיקלים
הרפובליקנים הרדיקלים (שנודעו מאוחר יותר גם בשם "סטלוארטס" Stalwarts) היו פלג בתוך המפלגה הרפובליקנית בארצות הברית שמקורו בהקמת המפלגה ב-1854 - כשש שנים לפני מלחמת האזרחים - עד הפשרה של 1877 (אנ'), שסיימה את תקופת השיקום. הם קראו לעצמם "רדיקלים" בגלל מטרתם למיגור העבדות בארצות הברית באופן מיידי, מוחלט ותמידי.
הרפובליקנים הרדיקליים זכו להתנגדות במהלך המלחמה על ידי הרפובליקנים המתונים (בהנהגת הנשיא אברהם לינקולן), ועל ידי המפלגה הדמוקרטית. הם לחצו על לינקולן לקדם את שחרור העבדים בצפון עד לפרסום הצהרת האמנציפציה הסופית ב-1 בינואר 1863. לאחר המלחמה הרדיקלים הובילו מאמצים לבסס זכויות אזרח לעבדים לשעבר וליישם את האמנציפציה באופן מלא. לאחר שצעדים לא מוצלחים ב-1866 הביאו לאלימות נגד עבדים לשעבר במדינות המורדים, רדיקלים דחפו את התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית להגנות סטטוטוריות דרך הקונגרס. הם התנגדו לאפשר לקצינים לשעבר מהקונפדרציה להשתלט מחדש על השלטון הפוליטי בדרום ארצות הברית, והדגישו שוויון, זכויות אזרח וזכויות הצבעה ל"בני חורין", כלומר עבדים לשעבר ששוחררו במהלך מלחמת האזרחים או אחריה על ידי הכרזת האמנציפציה והתיקון השלושה עשר לחוקה.
במהלך המלחמה, רדיקלים התנגדו לבחירתו הראשונית של לינקולן בגנרל ג'ורג' מקללן לפיקוד העליון של צבא המזרח הגדול של הפוטומק ולמאמציו של לינקולן ב-1864 להחזיר את מדינות הדרום שנפרדו לאיחוד במהירות ובקלות. לינקולן זיהה מאוחר יותר את מקללן כלא כשיר ופוטר אותו. הרדיקלים ניסו להעביר את תוכנית השיקום שלהם דרך הקונגרס בשנת 1864. לינקולן הטיל וטו על כך, שכן הוא הוציא לפועל את מדיניותו שלו באמצעות כוחו כמפקד צבאי. באפריל 1865 לינקולן נרצח. רדיקלים דחפו לביטול העבדות ללא פיצוי, בעוד לינקולן רצה לשלם לבעלי עבדים שהיו נאמנים לאיחוד. הם נלחמו בחריפות ביורשו של לינקולן, אנדרו ג'ונסון. לאחר שג'ונסון הטיל וטו על פעולות שונות של הקונגרס המעדיפות אזרחות לבני חורין, הרדיקלים ניסו להדיח אותו מתפקידו באמצעות הליך הדחה, שנכשלה בהצבעה ב-1868.
מנהיגי הרפובליקנים הרדיקלים כללו את ג'ון פרימונט, בנג'מין ווייד (אנ'), הנרי דיוויס (אנ'), צ'ארלס סאמנר, תדיאוס סטיבנס, האניבל המלין, ויוליסס ס. גרנט.