התקוממות הרצגובינה
 | |
| צד בעימות | חלק ממורדים סרביים |
|---|---|
| תאריך כניסה לעימות | 19 ביוני 1875 |
| תאריך סיום העימות | תחילת 1878 |
  | |
התקוממות הרצגובינה בשנים 1875–1878 (בסרבית ובקרואטית: Hercegovački ustanak; בסרבית בקירילית: Херцеговачки устанак) היא הגדולה שבהתקוממויות נגד משטר העות'מאני. ההתקוממות בוצעה על ידי האוכלוסייה הנוצרית, בעיקר סרבים, בהרצגובינה ולאחר מכן התפשטה לבוסניה ולראשה. ההתקוממות פרצה בקיץ 1875, ובאזורים מסוימים נמשכה עד 1878. לאחריה התקיים מרד אפריל הבולגרי, במקביל למלחמות סרביה-טורקיה (1878-1876) כאשר אירועים אלו היו חלק מהמשבר המזרחי הגדול. המניע להתקוממות נבעה מהיחס הנוקשה שהביעו הביי והאע'אים העותמאניים לאוכלוסיות הקתוליות והאורתודוקסיות בהרצגובינה.
הרפורמות שהנהיג הסולטאן אבדילמג'יט הראשון, שבמסגרתן ניתנו זכויות חדשות לתושביו הנוצרים ובוטלה מערכת המיסים הישנה, נדחו על ידי בעלי האדמות הבוסנים. להפך, הם נקטו בצעדים מדכאים כלפי נתיניהם הנוצרים, ורף המיסים לחקלאים הנוצרים עלה לעיתים קרובות.
המורדים קיבלו סיוע ממונטנגרו וסרביה, שבסופו של דבר הצטרפו בעצמן למרד ב-18 ביוני 1876, דבר שהוביל למלחמה הסרבית-עות'מאנית (1878-1876), המלחמה העות'מאנית-מונטנגרו (1878-1876) ולמלחמה העות'מאנית-רוסית (1878-1877) ולמשבר המזרחי הגדול. קונגרס ברלין שהתקיים כתוצאה מעימותים אלו, העניק למונטנגרו וסרביה עצמאות כמו גם טריטוריות נוספות, כאשר בוסניה והרצגובינה תישאר להלכה בלבד תחת ריבונות עותמאנית, אך תוחזק ותישלט בידי הקיסרות האוסטרו-הונגרית.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת המאה ה-19 רוב שטחי הבלקן היו תחת שלטון עות'מאני. במשך כארבע מאות שנים, קהילות נוצריות של סרבים ויוונים היו תחת שלטון עות'מאני. קהילות אלו השיגו אוטונומיה לאחר המהפכה הסרבית של 1804 ומלחמת העצמאות היוונית של 1821 שהולידו את נסיכות סרביה והרפובליקה ההלנית הראשונה. היחלשותה של האימפריה העות'מאנית, עול המיסים על המעמד הנמוך באימפריה, רגשות פאן-סלבים ופן-סרבים ושאיפות אוסטריות לאדמות סלביות, היו הגורמים העיקריים למרד שפרץ.
הכנות למרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההכנות בהרצגובינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסוף אוגוסט-ראשית ספטמבר 1874, נפגשו מנהיגי האזור והתחילו בהכנות למרד. ההכנות היו בעיקר איסוף נשק והקמת מקומות מסתור. בעזרתה של נסיכות מונטנגרו, ההתקוממות הייתה אמורה להתחיל באביב 1875. מנהיגי הרצגובינה נפגשו עם ניקולהה הראשון, מלך מונטנגרו כחלק מההכנות למרד, אך הוא לא ניאות להתחיל במרד, לנוכח חוסר המוכנות הרוסית במלחמתה נגד העות'מאנים. בשעה שההכנות נמשכו, החלה מרידה בבילצ'ה ומחוז תרביג'אן. לעות'מאנים נודע אודות השיחות בין ניקולה הראשון למנהיגי הרצגובינה וניסו ללכוד אותם, אך הם נמלטו למונטנגרו. ב-1875 הקיסרות האוסטרו-הונגרית, שהייתה בעלת אינטרסים באזור, פנתה לאימפריה העות'מאנית בבקשת חנינה למנהיגי המרד. העות'מאנים הסכימו והחלו בשיחות.
ההכנות בבוסניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההכנות החלו לאחר ההכנות בהרצגובינה, כאשר לא הצליחו לתאם את הפעולות בין שני האזורים. התוכניות החלו בשחרור ראשוני של הכפרים קוזארה, פרוסארה ומוטאג'יקה, לתקוף אתרי תקשורת ולחסום את הערים סאווה ובאניה לוקה. עם פרוץ המרד, כלאו העות'מאנים מספר כמרים, דבר שהלהיט את הרוחות בקרב התושבים והרחיב את המרד.
ב-19 ביוני 1875 פתחו הנוצרים הקתולים בהנהגתו של איוון מוזיק במרד בשלטונות העותמאניים במחוזות הדרומיים גבלה והרסנו. התקוממות אורתודוקסית פרצה ב-9 ביולי בסביבות הכפר נבסינייה שבמזרח הרצגובינה. כתוצאה מכך פרצה התקוממות כוללת בקרב האוכלוסייה הנוצרית בהרצגובינה. מעל ל-150,000 תושבים נמלטו לקרואטיה בעקבות ההתקוממויות. תגובה צבאית עותמאנית הגיעה גם מצד השלטונות וגם מצד בעלי האחוזות המקומיים, אך הניסיונות לדיכוי המהומות נכשלו.
ההתקוממות בהרצגובינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
גבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האוכלוסייה הקרואטית הקתולית בגבלה סבלה מתנאי מחיה קשים. ישנם חילוקי דעות לתאריך פרוץ המרד, כאשר חלק מההיסטוריונים אומרים שהמרץ פרץ ב-19 ביוני 1875, ואחרים אומרים שהוא פרץ ב-3 ביולי 1875. הקונסול הבריטי בסרייבו, דיווח ב-9 ביולי כי קבוצת מורדים חוסמת את הגשר שמעל נהר קורפה, וכן את הדרך שבין מטקוביץ' ומוסטר. בטרבינייה נאספו אלפיים קתולים ואורתודוקסים, שבחרו את איוון מוזיק כמנהיג המרד. שליח הטיימס בהרצגובינה דיווח על תחילת המרידה כפעילות של הקתולים המקומיים בין פופולו לגבלה שציפו להתערבות אוסטרית. כמו כן, נכתב כי הקתולים הם התומכים הנלהבים ביותר בהתקוממות. עד מהרה פרצו התקוממויות נוספות בצפון בוסניה, ואזרחים רבים נמלטו לקרואטיה ומונטנגרו. עד סוף 1876 מספר הפליטים נע בין 250-100 אלף.
נביז'ינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך שנת 1875 נמשכו ההכנות להתקוממות, כאשר התוכנית הייתה לשחרר את אזור נביז'ינה ולאחר מכן להתרחב לשאר הרצגובינה. במקביל, העות'מאנים חיפשו את ההיידוק פרה טונגוז, שב-5 ביולי תקף שיירה בהרי ביסיני. ב-9 ביולי תקפו העות'מאנים כפריים צפונית לקרקובי, מה שבעיני הסרבים נחשב כאות לפתיחת ההתקוממות. בהתחלה נביזינה, בילצ'ה, סטולאץ היו מעורבות. באוגוסט הצטרפו גאקו ועיירות נוספות באזור הגבול עם מונטנגרו.
לעות'מאנים היו ארבעה גדודים סדירים מוצבים במוסטר, טרבינייה, ניקשיץ' ופוקה וכן במעברי הגבול. כמו כן, מספר רב של שכירי חרב נכחו באזור. לאחר תחילת ההתקוממות, העות'מאנים ניסו להרוויח זמן במשא-ומתן בזמן שחיכו לתגבורת. בתחילת אוגוסט, כבשו המורדים את טרבינייה, בזמן שהגיעו עוד 4,000 חיילים סדירים עות'מאנים מבוסניה, ובהמשך נוספו עוד ארבעה גדודים. בסוף אותו חודש העות'מאנים כבשו מחדש את טרבינייה, בשעה שקרבות נוספים החלו בבוסניה. הצטרפותן של מונטנגרו וסרביה ללחימה הביאה להתעצמותה.
ניקולה הראשון שלח מספר רב של מתנדבים. בשל לחץ בינלאומי, ממשלת סרביה לא העבירה סיוע פומבי, אך שלחה את מיקו לוביבראיק שנטל חלק בהתקוממות הרצגובינה של השנים 1862-1852. בנוסף, אירופאים רבים נטלו חלק בהתקוממות, כתמיכה ברעיון של הפלת שליטה מוסלמית מנוצרים. מביניהם היו איטלקים רבים, לוחמים לשעבר של ג'וזפה גריבלדי.
ההתקוממות בבוסניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכוחות הסרבים היו רבים ולעיתים קרובות חמושים היטב. כוחות אלו נחלקו לשלוש קבוצות עיקריות:
- כוחות במערב בוסניה בהנהגתם של גולוב באביק, מרינקוביץ', סימו דווידוביץ' פופ-קראן וטריפו אמליק. מנהיג האזור היה הקולונל הסרבי מילטה דספוטוביץ', שתחת פיקודו היו שמונה גדודים.
- הכוחות בווסגא'ק שבמזרח בוסניה.
- צפון בוסניה בהנהגת מרקו דג'נדיג'ה. אוסטג'ה, ספסוג'וויק, מרקו בג'ליקה, הדזיק, ופופ-סטוו.
מטרתם של הלוחמים הבוסנים היה למנוע ריכוז כוחות עות'מאניים בגבולה המערבי של סרביה. המורדים דחקו את העות'מאנים לעריהם, הגנו על התושבים המקומיים וסייעו להם להגיע לגבול עם אוסטריה או סרביה. ההערכה היא כי עד ינואר 1877, מספר הפליטים עלה על 200 אלף.
תוצאות ההתקוממות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההתקוממות הייתה נקודת ההתחלה של המשבר המזרחי הגדול, פתיחתה מחדש של "השאלה המזרחית". המתיחות התפשטה בקרב האוכלוסיות הנוצריות בשאר הפרובינציות העותמאניות בבלקן (במיוחד בבולגריה, שם פרץ מרד אפריל הבולגרי). כישלונותיה של האימפריה העות'מאנית בדיכוי המהומות בבלקן הובילו בסופו של דבר לפרוץ המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878). המלחמה נגמרה בתבוסתה של האימפריה העות'מאנית, ובחתימתו של חוזה סן סטפנו במרץ 1878, ולאחריו גם חתימת קונגרס ברלין ביולי אותה השנה, שצימצם במידה קשה את שטחי השליטה העותמאניים באירופה. קונגרס ברלין קבע שבוסניה והרצגובינה, תישאר להלכה בלבד תחת ריבונות עותמאנית, אך תוחזק ותישלט בידי הקיסרות האוסטרו-הונגרית שסיפחה את האזור בשנת 1908. כיבוש זה עורר את זעמם של לאומנים סרבים, דבר ששימש כזרז להתנקשות ביורש העצר האוסטרי פרנץ פרדיננד, שרציחתו על ידי גברילו פרינציפ הייתה הניצוץ שהביא לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.
