ויליאם בקלנד
 | |
| לידה |
12 במרץ 1784 Axminster, הממלכה המאוחדת  |
|---|---|
| פטירה |
14 באוגוסט 1856 (בגיל 72) אייסליפ, הממלכה המאוחדת |
| ענף מדעי |
פלאונטולוגיה, מגלוזאורוס, תאולוגיה, גאולוגיה, קופרוליט |
| מקום לימודים |
|
| מוסדות | |
| פרסים והוקרה |
|
| בן או בת זוג |
מרי באקלנד |
| צאצאים |
פרנסיס טרווליאן בקלנד |
  | |
ויליאם בקלנד (באנגלית: William Buckland; 12 במרץ 1784 – 14 באוגוסט 1856) היה תאולוג אנגלי, שהפך לדיקן וסטמינסטר. הוא היה גם גאולוג ופלאונטולוג. הוא כתב את התיאור המלא של דינוזאור מאובן, אותו כינה Megalosaurus. עבודותיו הוכיחו כי המאובנים במערת קירקדייל הם שרידי צבוע פרהיסטורי, מחקר שזיכה אותו במדליית קופי. הוא זכה לשבחים בתהליך הניתוח המדעי שהביא לשחזור אירועים רחוקים. הוא היה החלוץ של השימוש במאובנים לשחזור מערכות אקולוגיות, בטבע, להן נתן המונח coprolites.[1]
בקלנד עקב אחר תאוריית הבריאה בפרשנות המקרא על פי ספר בראשית. הוא ראה בהם שני פרקי יצירה מופרדים. כך ניסה ליישב את תיאורי התנ"ך עם התגליות בגאולוגיה שהצביעו על כך שכדור הארץ עתיק מאוד. בתחילת הקריירה שלו האמין בקלנד שמצא עדות למבול התנ"כי, אולם בהמשך ראה כי תאוריית הקרחונים של לואי אגאסי נותנת הסבר טוב יותר, והוא מילא תפקיד משמעותי בקידומה והפצתה.[2]
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקלנד נולד באקסמינסטר שבדבון, וכילד, היה מלווה את אביו שהיה איש דת בכפרי הסביבה. סיוריו שם הוביל אותו לאיסוף צדפים מאובנים, כולל אמוניטים, מתקופת היורה, ובסלעי ליאס שנחשפו במחצבות מקומיות.[3]
תחילה התחנך בבית הספר בלונדל, טיברטון, דבון ואחר כך במכללת וינצ'סטר, שם זכה במלגה לקולג׳ קורפוס קריסטי באוקספורד, וסיים תואר ראשון ב־1805. הוא השתתף גם בהרצאות של ג'ון קיד בנושא מינרלוגיה וכימיה, פיתח עניין בגאולוגיה וביצע מחקר שדה בשכבות סלעים במהלך חופשותיו. הוא המשיך לתואר שני בשנת 1808, היה עמית של קורפוס כריסטי. בשנת 1809 הוסמך ככומר. הוא המשיך לעשות סיורים גאולוגיים תכופים באזורים שונים באנגליה, סקוטלנד, אירלנד ווילס.[3]
בשנת 1813 מונה בקלנד למרצה במינרלוגיה, לצד ג'ון קיד, והעביר הרצאות מלאות חיים ופופולריות עם דגש חזק על גאולוגיה ופליאונטולוגיה. בנוסף הוא היה האוצר הלא רשמי של המוזיאון האוניברסיטאי באוקספורד, הוא בנה אוספים, סייר באירופה ובא במגע עם חוקרים רבים.
נישואים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדצמבר 1825 נישא למרי מורלנד מאבינגדון, אוקספורדשייר, מאיירת ואספנית מאובנים. ירח הדבש שלהם היה סיור של שנה באירופה, עם ביקורים באתרים גאולוגיים מפורסמים. היא המשיכה לסייע לו בעבודתו, ונולדו להם תשעה ילדים, חמישה מהם שרדו עד בגרות. בנו פרנק בקלנד הפך לחוקר טבע ידוע, סופר ומפקח על דייג הסלמון.
באחת הפעמים עזרה לו מרי לפענח את סימני הרגלים שנמצאו בסלע אבן חול. הם כיסו את שולחן המטבח בעיסה, בזמן שהביא את צב המחמד שלהם שילך על העיסה, ואישר את האינטואיציה שלו, כי טביעות הרגל של הצבים תואמות את סימני המאובנים שמצאו. בתו, הסופרת אליזבת בקלנד גורדון, כתבה ביוגרפיה על אביה שכללה נספחים לתפקידיו, חברותו בחברות מקצועיות ואינדקס של פרסומיו.[4]
מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
דחיית "תאוריית השיטפונות" ומערת קירקדייל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1818 נבחר בקלנד כחבר החברה המלכותית. באותה שנה הוא הצליח להקים קתדרה לגאולוגיה ונהיה מרצה הראשון בדרגת "רידר" במחלקה זו. הוא נשא את הרצאת הפתיחה ב-15 במאי 1819. בהרצאה זו הוא ניסה לגשר בין ממצאי מדע הגאולוגיה ובין סיפור הבריאה הדתי. הא הביא טענות שמוכיחות כיצד המדע החדש של הגאולוגיה מתאים את הראיות הגאולוגיות לתיאורים המקראיים של הבריאה והמבול של נח.
בתקופה בה חוקרים אחרים התנגדו ל"עקרון האחידות" של ג'יימס האטון, פיתח בקלנד השערה חדשה לפיה המילה "התחלה" בספר בראשית פירושה תקופה בלתי מוגדרת בין יצירת כדור הארץ ליצירת תושביו הנוכחיים, במהלך אשר התרחש בסדרה ארוכה של הכחדות ויצירות רצופות של סוגים חדשים של צמחים ובעלי חיים. לפיכך, תאוריית הקטסטרופיזם שלו שילבה גרסה של בריאתנות כדור הארץ. בקלנד האמין באירוע עולמי בתקופת נח אך לא תמך ב"תאוריית השיטפונות" שכן הוא האמין שרק כמות קטנה מהשכבות הייתה יכולה להיווצר בשנה היחידה שבה היה המבול.[5]
מחקירותיו על עצמות מאובנים במערת קירקדייל, ביורקשייר, 1822, הוא הגיע למסקנה כי המערה אכלסה למעשה על ידי צבועים בתקופות הבין שטפוניות, וכי המאובנים הם שרידי צבועים ובעלי החיים שהם אכלו, במקום להיות שרידים של בעלי חיים שנסחפו בשיטפון על ידי המים הגואים, כפי שהוא ואחרים חשבו בהתחלה.
הניתוח של באקלנד על מערת קירקלנד ומערות אחרות נתפס כמודל לניתוח מדוקדק כדי לשחזר את עברו של כדור הארץ. האגודה המלכותית העניקה לבקלנד את מדליית קופי בשנת 1822 על עבודתו על מערת קירקדייל.[6]
בעוד הניתוח של בקלנד שכנע אותו שהעצמות שנמצאו במערת קירקדייל לא נשטפו למערה על ידי שיטפון עולמי, הוא עדיין האמין ששכבת הבוץ הדקה שכיסתה את שרידי הצבועים נוצרה ב"מבול האוניברסלי" שלאחר מכן.[6]
הוא פיתח רעיונות אלו ליצירתו המדעית הגדולה Reliquiæ Diluvianæ, או, תצפיות על שרידים אורגניים המעידים על אירוע מבול אוניברסלי[7] שפורסם בשנת 1823 והפך לרב מכר. עם זאת, במהלך העשור הבא, לאחר שהגאולוגיה המשיכה להתקדם, שינה בקלנד את דעתו. בחיבורו המפורסם של ברידג'ווטר, שפורסם בשנת 1836, הוא הודה כי לא ניתן היה לאשר את התיאור המקראי על המבול של נוח באמצעות עדויות גאולוגיות. עד שנת 1840 הוא קידם באופן פעיל את התפיסה לפיה מה שהתפרש כעדות למבול האוניברסלי שני עשורים קודם לכן, ובעקבות זאת לעליית דור חדש של גאולוגים כמו צ'ארלס לייל, היה למעשה ממצאים שהם עדות לקרחון גדול .
מגלוזאורוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוא המשיך להתגורר בקולג׳ קורפוס קריסטי ובשנת 1824 התמנה לנשיא האגודה הגאולוגית של לונדון. כאן הוא הודיע על התגלית, בסטונספילד, של עצמות מאובנות של זוחל ענק אותו כינה Megalosaurus ('הלטאה הגדולה') וכתב את התיאור המלא הראשון של מה שנקרא לימים דינוזאור.
בשנת 1825 נבחר בקלנד כחבר כבוד זר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים. באותה שנה התפטר מההוראה באוקספורד - הוא תכנן להתפרנס ממשרה דתית בהמפשייר, והפך לראש כנסיית כריסטוס, עם שכר גבוה ללא אחריות מנהלית רצינית.
הגברת האדומה מפאבילנד[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־18 בינואר 1823 נכנס בקלנד למערת פאבילנד (דרום ויילס) שם גילה שלד שאותו כינה "הגברת האדומה מפאבילנד", בהתחלה הוא שיער שאלה שרידיה של זונה מקומית. זהו האדם הקדום ביותר המודרני שנמצא בבריטניה. אף על פי שמצא את השלד במערת פאבילנד באותן שכבות כמו עצמות של יונקים שנכחדו (כולל ממותות), בקלנד חלק על השקפתו של ז'ורז' קיווייה כי בני האדם לא התקיימו יחד עם בעלי חיים שנכחדו, והוא ייחס את נוכחות השלד שם לקבר שנחפר בתקופות היסטוריות, אולי על ידי אותם אנשים שבנו כמה ביצורים לפני הרומאים, בשכבות הקדומות יותר. בדיקות פחמן שנעשו מאז, תיארכו את השלד, הידוע כיום כגבר מלפני 33,000 שנה.[8]
קופרוליט ושרשרת המזון[עריכת קוד מקור | עריכה]
ציידת המאובנים מרי אננינג הבחינה כי חפצים מאובנים המכונים "אבני באזור״(bezoar) נמצאו לרוב באזור שלדי איכתיוזאורוס שנמצאו בתצורת הסלעים ליאס מתקופת היורה המוקדמת. היא גם ציינה כי אם אבנים כאלה נשברות, הן מכילות לרוב עצמות דגים מאובנים, ולפעמים עצמות מאיכתיוזאורים קטנים. תצפיות אלה על ידי אנינג הובילו את בקלנד להציע בשנת 1829 כי האבנים העגולות האלה, היו למעשה גללי צואה מאובנת. הוא טבע עבורם את השם קורפוליט coprolite; השם הפך לשם כללי לכל צואה מאובנת.
בקלנד הגיעה גם למסקנה כי סימוני הספירלה על המאובנים הצביעו על כך כי לאיכתיוזאורים היו רכסי ספירלה במעיים שלהם בדומה לאלה שיש לכרישים מודרניים, וכי חלק מהם היו שחורים מכיוון שלאיכיתיוזאורוס היו כנראה שקיות דיו. הוא כתב תיאור חי של שרשרת המזון בתקופה זו על סמך תצפיות אלה, אשר עוררו את הנרי דה לה בש לצייר בליטוגרפיה את הייצוג הציורי הראשון של סצנה מהעבר הגאולוגי הרחוק. בקלנד השתמש בציורים אלה להרצאותיו.[9]
הוא גם דן בממצאים דומים אחרים שנמצאו בתצורות אחרות, כולל גללי הצבועים המאובנים שמצא במערת קירקדייל. הוא סיכם וכתב כי גללים אלה הם עדות למלחמת הקיום בטבע במשך כל העידנים, והכרחיים לשמרית האיזון בבריאה. הגיר מעצמות הטורפים והנטרפים בונים את פני כדור הארץ.[10]
בקלנד סייע ועודד את רודריק מורצ'יסון במשך כמה שנים. בשנת 1831 הצליח להציע נקודת פתיחה טובה בדרום ויילס למחקריו של מורצ'יסון בסלעים שמתחת לשכבות המשניות הקשורות לעידן הזוחלים. מאוחר יותר ייקרא מרצ'יסון לשכבות האלה, המאופיינות במאובנים ימיים חסרי חוליות, כתקופת הסילור, על שם שבט שחי באזור מאות שנים קודם לכן.
כתיבה תאולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקלנד הוזמן לכתוב את אחד הספרים המגשרים בין מדע והתאולוגיה: "על כוחו, חוכמתו וטובתו של אלוהים, כפי שבאו לידי ביטוי בבריאה". לקח לו כמעט חמש שנים של עבודה, והספר פורסם בשנת 1836 עם הכותרת "גאולוגיה ומינרלוגיה בהתייחסות לתאולוגיה טבעית". הכרך שלו כלל סקירה מפורטת של תיאוריות שתמך בהן, לגבי "תאוריית הפערים" - סוג של בריאתנות מתקדמת, בה הסבר שנשען על תיעוד המאובנים, כאילו הם יצירות אלוהיות רצופות שהכינו את כדור הארץ להופעת בני האדם:[11]
שלל השרידים המאובנים שנחשפים על ידי מחקרי הגאולוגיה, כולם נוטים להוכיח שכוכב הלכת שלנו היה תפוס בתקופות שקדמו ליצירת המין האנושי, על ידי מינים נכחדים של בעלי חיים וצמחים, המורכבים, כמו גופים אורגניים חיים... הם מראים עוד כי צורות נכחדות אלה של אורגניזם מאוחדים בעקרונות בנייתן, ומיונם, למשפחות, המרכיבות את ממלכות החי והצומח הקיימות בהווה. הם מספקים שרשרת של ראיות של ההוויה המתמשכת, ושל התכונות הגבוהות ביותר של האדם, ועולם החי האמיתי כפי שנוצרו ברצון האל.
לאחר חזרתו של צ'ארלס דרווין ממסעו, בקלנד דן עמו באיגואנות שבאיי גלאפגוס ובאיגואנות הימיות. לאחר מכן הוא המליץ על הפרסום של דרווין על תפקידם של תולעי אדמה בהיווצרות הקרקע, ושיבח אותו תוך דחייתו בצדק השערה אחרת של דרווין לפיה ניתן להסביר בעזרת תולעים אלה את היווצרות שכבות הגיר.[12]
תורת הקרחונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשלב זה בחייו, בקלנד היה מדען בולט ומשפיע וידידו של ראש הממשלת הטורי, סר רוברט פיל. בשיתוף עם אדם סדג'וויק וצ'ארלס לייל הכינו את הדו"ח שהוביל לייסוד הסקר הגאולוגי של בריטניה.
לאחר שהתעניין בתיאוריה של לואי אגאסי, שסלעים מלוטשים ומפוספסים כמו גם חומר שנסחף, נגרמו על ידי קרחונים עתיקים, הוא נסע לשווייץ בשנת 1838 לפגוש את אגסי ולראות בעצמו את הממצאים. הוא נזכר בתופעות שראה בסקוטלנד, ויילס ובצפון אנגליה, אך ייחס אותם בעבר לשיטפון. כשאגאסי הגיע לבריטניה לישיבה בגלאזגו של האיגוד הבריטי, בשנת 1840, הם יצאו לסיור בסקוטלנד ומצאו שם עדויות לקרחוני העבר. באותה שנה שוב שב בקלנד ונבחר לנשיא האגודה הגאולוגית, ולמרות תגובתם העוינת של עמיתיו להצגת התיאוריה על הקרחונים, כעת היה משוכנע שהקרחונים אחראים לחלק גדול מהסדימנטים המכסים את פני השטח בבריטניה.
בשנת 1845 הוא מונה על ידי סר רוברט פיל, לדיקן של כנסיית וסטמינסטר ולאחר מכן הועבר לכנסייה באזור אוקספורד.[13]באותה העת, בקלנד היה מעורב בתיקונים ותחזוקה של מנזר וסטמינסטר ובהטפת דרשות מתאימות לאוכלוסייה הכפרית בכנסייה הקטנה באזור אוקספורד. במקביל, הוא המשיך להרצות על הגאולוגיה באוקספורד. בשנת 1847 התמנה לנאמן במוזיאון הבריטי ובשנת 1848 הוענק לו מדליית ולסטון על ידי האגודה הגאולוגית של לונדון.[14]
אחרית ימיו ומורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסוף 1850, הוא חלה ומת בשנת 1856. בנו, פרנק בקלנד ייחס את סיבת המוות של שני הוריו לתאונה קשה שהם עברו שנים קודם לכן.[14]
"דורסום בקלנד" הוא רכס הרים על הירח שנקרא על שמו. האי בקלנד באיי בונין (כאלף ק״מ מדרום לטוקיו) נקרא על שמו 1827. בשנת 1846, ויליאם בקלנד היה רקטור בכנסייה כפרית ושמו ושם אשתו מונצחים שם מ-1861.[15]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ויליאם בקלנד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Life and correspondence of William Buckland. :: Geology, Paleontology & Theories of the Earth, lhldigital.lindahall.org
- ^ Buckland, William (1784–1856), Oxford University Press, 2017-11-28, Oxford Dictionary of National Biography
- ^ 1 2 Chisholm, Hugh, ed. (1911). "Buckland, William". Encyclopædia Britannica (11th ed.). Cambridge University Press.
- ^ Gordon, Elizabeth Oke (1894), The life and correspondence of William Buckland, D.D., F.R.S., John Murray, London
- ^ History of the Collapse of Flood Geology and a Young Earth, www.philvaz.com
- ^ 1 2 Rudwick, Martin Bursting The Limits of Time: The Reconstruction of Geohistory in the Age of Revolution (2005) pp. 622–638, 631
- ^ William Buckland, Reliquiæ Diluvianæ: Or Observations on the Organic Remains Contained in Caves, Fissures, and ..., J. Murray, 1824
- ^ Michael P. Richards, Erik Trinkaus, Isotopic evidence for the diets of European Neanderthals and early modern humans, Proceedings of the National Academy of Sciences of the United States of America 106, 2009-09-22, עמ' 16034–16039 doi: 10.1073/pnas.0903821106
- ^ Elizabeth Oke Gordon, William Buckland, The Life and Correspondence of William Buckland, D.D., F.R.S., Cambridge: Cambridge University Press, 2009, ISBN 978-0-511-69489-9
- ^ Cadbury, Deborah (2001), The Dinosaur Hunters: A True Story of Scientific Rivalry and the Discovery of the Prehistoric World, Fourth Estate, London,
- ^ Cadbury, Deborah (2001), The Dinosaur Hunters: A True Story of Scientific Rivalry and the Discovery of the Prehistoric World, Fourth Estate, London,pp. 190-196
- ^ https://www.darwinproject.ac.uk/letter/DCP-LETT-359.xml, Darwin Correspondence Project (באנגלית)
- ^ Daily Telegraph Issue no 50,404 dated 10 June 2017 p33 > "The Abbey dean who ate the heart of a king"
- ^ 1 2 Gordon, Elizabeth Oke, 1894. The life and correspondence of William Buckland, D.D., F.R.S. J. Murray, pp. 267–268.
- ^ Buckland, William (1869). Geology and mineralogy as exhibiting the power, wisdom, and goodness of God. with additions by Professor Owen, Professor Phillips [and] Robert Brown, vol. 1, 4th edition. London: Bell & Daldy. p. lxii.