ויקיפדיה:הטילדה הרביעית/25/החינוך – מה שיש בו, ובעיקר מה שאין
 |
|
בימים אלה אני קוראת, במקביל, שני ספרים שהביאו אותי, כל אחד בדרכו הוא, להרהורים מעציבים בנושא החינוך בישראל. הספרים הם "לחשוב" של סיימון בלקברן ו"תנ"ך עכשיו" של מאיר שלו, ושניהם, יחד עם שיחה מאלפת עם הדור הצעיר, החזירו אותי למחשבות שיש לי זה שנים לגבי החסכים מצד אחד, והעודפים מצד שני. נכדי בן השש סיפר לי על "חוויה" שהייתה לו ולחבריו בקייטנת חיות - המפעילה הביאה שני תוכים בכלוב קטן, שיחררה אותם בחדר, והם התעופפו, נתקלו בקיר ונפלו על הרצפה בכנפיים פרושות, ו"זה היה כל כך מצחיק!" - דברי בן השש. כשהערתי שזה לגמרי לא מצחיק לראות יצור חי נבהל וסובל, עמד על דעתו שזה כן היה מצחיק, כולם צחקו... כמובן הביקורת שלי איננה על הילדים. כיוון שמטרתם הקדושה של המפעילים היא "להצחיק" אותם בכל מחיר, הם אכן צוחקים, וכך ימשיכו, אם לא יימצא מי שיחשוב שאינטראקציה עם בעלי חיים יכולה להוות הזדמנות מצוינת לחנך לאמפתיה, לכבוד הדדי, לדאגה לזולת וליצירת קשר עם "האחר והשונה", כמו שאוהבים כל כך להגיד בזמן האחרון. נכדי, ואני מניחה שכמוהו גם רוב הילדים שהיו במקום, אינו ילד רע. הוא אינו אכזרי, הוא עדין מאוד כלפי אחותו התינוקת ושומר על אחיו בן הארבע, ומעולם לא ראיתי אותו מתאכזר אל בעלי חיים. במקרה שלו, יש מי שידאג להסביר לו את מה שאינו ברור מאליו לרוב הילדים, אבל מה עם כל אותם ילדים שאין מי שיסביר להם? עשר שנים מהיום, הילד שחשב שמצחיק לראות ציפור נחבטת בקיר, יחשוב, שכשמשעמם אין רע בדחיפת ישישה ברחוב ובעיטה בראשה אחרי שנפלה. והיו דברים מעולם. ממש בעת כתיבת שורות אלה אני שומעת ברדיו על תוכנית חינוך באמצעות בעלי חיים של קרן קרב, שהיא ההיפך הגמור מן ה"חוויה" שתיארתי לעיל. כן ירבו! הורים, מורים, מדריכים ומחנכים הופכים בשנים האחרונות לבדרנים, ספקי שעשועים וחטיפים ולוחמים בשעמום. חינוך לערכים הוא דבר קשה, עבודה סיזיפית, שאת פירותיה קוצרים רק לאחר שנים. ואם גם המבוגרים, בחלקם, לוקים בחסכי חינוך כתוצרי ראשיתו של עידן ההצחקות והשעשועים לפני עשרים וכמה שנים, מה יעשו הילדים? הספר "לחשוב" הזכיר לי שילדינו כבר מזמן אינם לומדים לחשוב. את מעט הידע, שמספקים להם כדי להשיג ציונים טובים ולצלוח איכשהו את הבגרות והפסיכומטרי במועדם, מלעיטים אותם מוכן ולעוס, מתוך טקסטים, סיכומים, תקצירים וחוברות להשלמת משפטים. וכן, כמובן – הוויקיפדיה שלנו. אומנם כן, גם לנו יש חלק בביטול הצורך במחשבה. כידוע לכולנו, ילדים נכנסים לוויקיפדיה, משוטטים בתוכה, ולפעמים אפילו כותבים משהו. אבל כמה מהם באמת מפיקים ממנה משהו, מעבר לתועלת שב"העתק והדבק" להגשה למורה כדי לקבל ציון טוב על העבודה? כמה מהם באמת קוראים את הערכים המתאימים, פונים לקישורים פנימיים וחיצוניים, ניגשים לערכים ב"ראו גם"? כמה מהם חושבים באמת על הדברים שלמדו מן הערכים, מסכמים את הנלמד במילים שלהם, מקשרים ביניהם לבין דברים שלמדו בכיתה, שמעו בבית/ברדיו/בטלוויזיה, קראו באינטרנט או בעיתון? הרי רבים מהם מתעצלים אפילו לחפש את הערכים המתאימים ופונים ישירות ל"ספר אורחים" או ל"הכה את המומחה" בשאילתות בסגנון: נכון, זו איננה אשמתנו, כמובן. האשמה תלויה במורות, שאינן טורחות לוודא את מקוריות העבודה שהוגשה להן, לפעמים עם מספרי הערות השוליים. העיקר שאפשר לרפרף במהירות, לראות כמה עובדות, תאריכים או שמות מתאימים לדרישות ולתת ציון טוב, אפילו מצטיין (על עבודת המחקר והאיסוף שעשינו אנו בעמל וביגע). עבודות במקום בחינות הן דבר מעולה. פעם תלמידים היו יושבים בספריות, מתייעצים עם המבוגרים, מראיינים בעלי ידע בתחום, ממיינים, מסכמים, ולבסוף מגישים עבודה, מי יותר ומי פחות, אבל לפחות פרי עמלם. אפשר להניח, שבסיום המלאכה ידעו הרבה יותר משידעו קודם, ומשהו, כנראה, גם נשמר בזיכרונם לשנים הבאות. איך אפשר לפתור את הבעיה? פשוט מאוד - בכך שהמורה תטריח את עצמה ותוסיף לנושא העבודה קובץ שאלות, שיחייב את התלמיד לפחות לקרוא בעיון את הערך, שקודם היה יכול להעתיק ולהדביק וחסל. ואם לא ימצא תשובות מספקות בערך אחד, ייאלץ לחפש הלאה, גם בוויקיפדיה וגם במקורות אחרים, ואולי, לא בכוונה ובעל כורחו, גם יצליח ללמוד משהו. בכך אני מגיעה לבעיה נוספת – זה שנים שאין מלמדים בבית הספר איך ללמוד. תלמידים מסיימים תיכון, "עושים בגרות" (איזו שלא תהיה) בציון עובר, מגיעים לאוניברסיטה – ומגלים שאין להם מושג מה עושים שם. נכון, גם באוניברסיטה יש תקצירים ומדי פעם מצליחים לשכור מישהו שיכתוב להם עבודה, אבל בכל זאת, פה ושם חייבים ללמוד, ורובם מעולם לא למדו איך עושים זאת. מזון לעוס כבר אמרנו? כמה מורים יודעים היום לעודד מחשבה עצמית, סקרנות, חקרנות? הרי סקרנות לחקר העולם ופלאיו היא מן התכונות הבולטות ביותר אצל תינוקות וילדים רכים. מה נשאר ממנה לאחר גיל הגן? בגיל התיכון גם שרידי השרידים נעלמים לבלי השב, מלבד אצל יחידי סגולה, אלה שזכו לבוא מן הבית הנכון וללמוד אצל המורים הנכונים. כמה מן המורים בימינו יודעים, מסוגלים ומוכנים להתמודד עם שאלות קשות, הטלת ספק, יציאה נגד מוסכמות? כמה מהם מוכנים לעודד דיון מפרה, מעורר ובונה בקרב תלמידיהם? כמה ממורי התיכון יכולים, מעיזים ומצליחים לעניין את התלמידים במשהו שאיננו "חומר לבגרות" המקודש? ואם בחומר לבגרות עסקינן, כמה מהם מסוגלים ומוכנים להסתכן ולחרוג מן המסגרת הנוקשה שמציב להם משרד החינוך, להעלות שאלות שונות מאלה שהוכתבו להם ולקבל תשובות חורגות מן המוסכם? כאן אני מגיעה למאיר שלו ו"תנ"ך עכשיו" שלו. שלו יוצא בגלוי נגד מה שהממסד הדתי ונציגיו "מעוללים" זה שנים לספר הספרים של עם ישראל, בעוד שאנחנו החילונים - מחשים. התנ"ך שלנו הוא אוצר בלום, שאפשר לנבור ולנבור בו חיים שלמים ולא להגיע לסופו, אבל כמה מאיתנו ומילדינו מודעים לכך? כמה מן התלמידים יודעים להבחין בין הנאמר בתנ"ך עצמו לבין דרשים ופירושים שנכתבו וסופרו עליו במשך מאות בשנים? כמה תלמידים זוכים ללמוד את שיר השירים כפי שהוא באמת, ולא באמצעות פרשנות של השכינה וכנסת ישראל? כמה מורים מעודדים את תלמידיהם להקשות על ייסורי איוב ועל סיבתם, מספרים להם את סיפור המבול בעלילות גילגמש (לא זה שלנו...), מלמדים אותם באמת את קהלת (הספר המעניין ביותר בתנ"ך, לעניות דעתי) ומציגים את דוד המלך, את שרה אמנו ואת יעקב אבינו כפי שהתנ"ך מציג אותם ולא על ידי פרשנויות הדת המייפות והמחניפות? פעם היו תלמידים לומדים בעל פה את הקטעים היפים ביותר בתנ"ך, כמו פרק מ' בישעיהו, שירת דבורה, פרקים מסוימים מתהילים, בשל איכותם השירית, לא הדתית, ועוד. אינני מצדדת בשינון לשמו, באופן מכני כדי לצאת ידי חובה, אבל מדוע אין מציעים לילדים, עוד בכיתות הראשונות בבית הספר היסודי, לבחור להם כמה פסוקים מן החומר הנלמד, אלה שמוצאים חן בעיניהם ומדברים אליהם, וללמוד אותם בעל פה, לא כחובה אלא כרשות? ילדים רבים אוהבים ללמוד בעל פה (ראו אותם משננים מילה במילה קטעי טלנובלות בספרדית שוטפת), אבל הם לא יעשו זאת ללא מעט עידוד, כשמדובר בלימודים. אגב, לא רק פסוקי תנ"ך, גם שירה, ולא רק ביאליק.
שוב ושוב אנו שומעים על אנשים שקונים מוצרי צריכה יקרים בשיווק מדלת לדלת או בהזמנה בטלפון, וכשהם מבינים שנפלו בפח ומנסים לבטל, אין תשובה לטלפון, או שהמענה הקולי מעביר אותם מתחנה לתחנה עד להתנתקות. שיווק אגרסיבי הוא דבר שבכל יום, בצלצולי טלפון חוזרים ונשנים למרות סירובים שאינם משתמעים לשתי פנים, בהופעה ללא הזמנה בחיוך שיווקי גדול, בהצעות קוסמות להדגמות, לטיפולי חינם, להנחות עד הרצפה, למתנות. סוקרים מעלים אזרחים תמימים ברשתם ומחזיקים אותם, קהל שבוי של "לא נעים", בשאלות הבל שמתעלמות מתשובות שאינן מתאימות להם ובטונות של פרסומת שאי אפשר להתחמק ממנה. אמהות מסורות מתפתות להשכיר את התינוקות שלהן ואת בנותיהן הקטנות לסוכני דוגמנות וציידי כישרונות למיניהם, משום שאלה מצליחים לשכנע אותן שהן עושות הכל לטובת הילדים הרכים. כל הדברים שציינתי לעיל, ומן הסתם עוד רבים אחרים, הם תוצאה של העדר אבחנה, זהירות וכוח עמידה, ובעיקר של מחסור בשכל ישר וחשיבה הגיונית. את הסגולות האלה צריך להתחיל לפתח כבר בגיל הרך, ולא כל ההורים מוכשרים או פנויים לכך. המסקנה המתבקשת היא, שמוסדות החינוך, החל בגן וכלה בתיכון, יקנו את המצרכים האלה, שלחשיבותם אין ערוך, לילדים המופקדים בידיהם, כל גיל לפי רמת הקליטה ויכולת ההבנה שלו. אבל האם הדבר נעשה? ככל הידוע לי, לא ולא, ואם יש איזשהו גן/בית ספר יסודי/תיכון שבו מקדישים זמן ומחשבה לנושאים אלה, יבוא ויוכיח. בני נוער עוברים היום בחינות בגרות במקצוע ה-DJ ובעוד מקצועות חסרי שחר מבחינה חינוכית, לטעמי ולדעתי, אבל לבגרות האמיתית, בגרות של מחשבה צלולה, של ניתוח מצבים, של קבלת אחריות, של ראיית הנולד וצפיית התוצאות של מעשיהם – לכך אין איש מכין אותם. בגיל מסוים גדלה חשיבותה של קבוצת בני הגיל ודוחקת הצידה כל השפעה אחרת. ילד דחוי הוא ילד אומלל, אבל ילד המוכר את כבודו, את פרטיותו, את האחרונה בזכויותיו כאדם תמורת מעט תשומת לב, הוא ילד אומלל פי כמה. ילדים אינם מקבלים שום הדרכה לעמידה איתנה בפני לחץ חברתי, שהוא אחד הגורמים המסוכנים ביותר בשנים המעצבות – ילדים בני 11-12 שותים, מעשנים, מתנסים בסמים ובמין כדי לא להסתכן בלעג או בנידוי. ילדים שמעולם לא למדו להעסיק את עצמם בדרכים חיוביות נסחפים למעשים, שלפעמים ראשיתם בשטויות וסופם סיכון חיים, השפלות והתעללות, תמיד בתירוץ הכל-יכול – היה לנו משעמם! ילדים ובני נוער מבצעים מעשי זוועה שקשה לתארם ומנציחים את עצמם במצלמות הטלפונים הסלולרים. ילדים ובני נוער חושפים את חבריהם ללעג ולהשפלה באינטרנט, או נועצים סכין במי שלא רצה לתת להם טלפון, פחית קולה או סיגריה. ילדות מתמסרות לחבורה שלמה כדי לזכות במדרך רגל בחברת הילדים האכזרית, אוכלת יושביה, משום שאיש לא נתן להן מעולם כלים להתייצב לפני ציבור המתעללים, המאיימים והמשפילים ולהגיד – עד כאן. אינני צריכה אתכם ולא אתן לכם להשפיל אותי. יש היום תוכניות טלוויזיה ו"מאמנים אישיים" לתכנון התקציב, ללמד אנשים איך לנהל את חייהם בלי לחרוג חריגות מטורפות בחשבון הבנק שלהם. זה צעד נכון, חיובי וחיוני, אבל כשמנגד ממשיכים כל הגורמים הפיננסיים, בנקים, חברות אשראי, חברות תיור ויבואני רכב, להציע לציבור הרחב הנחות, תשלומים לזמן ארוך והלוואות קוסמות, לא כדי לסגור את האוברדראפט או לממן צורך חיוני ודוחק, אלא כדי לספק איזו שאיפה מעורפלת, שעד אותו רגע כלל לא חשבו עליה (טיול? אוטו חדש? טוכי ב-ט'? רק תגידו...) , מה יועילו כל אותם יועצים חכמים? הדרך היחידה לטפל ברעות החולות האלה היא בחינוך הנכון מן הגיל הצעיר ביותר – לא בהדרכה להשקעות פיננסיות, אלא בהדרכה לחשיבה שקולה, מאורגנת ואחראית, בכל נושא ונושא במהלך החיים. צריך ללמד צעירים איך להתנהל בקשר זוגי, צריך ללמד נערות בתיכון איך לתכנן את חייהן, איך להחליט על הריון וכיצד להימנע ממנו עד להגעת הזמן הנכון, ביחד עם בן הזוג הנכון, ובעיקר, ללמד את הצעירים הורות מהי. צריך להחזיר לבתי הספר את שיעורי כלכלת הבית, כדי שהילדות והנערות של היום לא יגדלו לאמהות שמסתפקות במתן פיתה וממרח שוקולד מבוקר עד לילה לילדיהן. פעם היו מדריכות של ויצ"ו שלימדו נשים לבשל, גם בתנאי הצנע וגם בתנאי מחסור ועוני. איפה הן היום, נשות ויצ"ו העליזות? אני בטוחה שיש עוד הרבה מה להגיד בנושא, והלוואי ומדברי אלה יצמח דיון קונסטרוקטיבי שאולי, מי ייתן, גם יביא תועלת מעשית. הנושא עוד רחב מאוד מכדי לכסותו רק במילים אלה, ועוד לא דיברתי על לימודי דמוקרטיה וזכויות אזרח, על צריכה נבונה של תעמולת בחירות, על סינון גרעיני האמת מפסולת השקרים וחצאי האמיתות...ומה עם שימוש נבון בסלולרי...אוי! |