ויקיפדיה:מיזמי ויקיפדיה/אתר האנציקלופדיה היהודית/טיוטות ערכים שנוצרו באנציקלופדיה היהודית/טיוטה:דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב

שגיאות פרמטריות בתבנית:סוגיה
פרמטרים [ שם הסוגיה ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

מיזמי ויקיפדיה/אתר האנציקלופדיה היהודית/טיוטות ערכים שנוצרו באנציקלופדיה היהודית/טיוטה:דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר שמות, פרק ל"ד, פסוק כ"ז
תלמוד בבלי	תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ס', עמוד ב'; מסכת תמורה, דף י"ד, עמוד ב'

דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב הוא כלל הלכתי לפיו אסור לכתוב דברי תורה שמתורה שבעל פה (=משנה, תלמוד ואילך), אלא יש להקפיד לומר אותם רק בעל פה. בזמן המשנה עברו כביכול על האיסור משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך", כלומר שראו בכך צו שעה לקיום התורה.

מקור וחומרת האיסור

ערך מורחב – תורה שבעל פה

בתלמוד בבלי מובא המקור לאיסור אמירת פסוקים בעל פה, על פי דרשת הפסוק ”וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל”, שנראה כמתייחס לדברים שנכתבו על ידי משה, ולדברים שנאמרו לו בעל פה ("על פי"):

דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש, כתיב: כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וכתיב: כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הא כיצד? דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב.

— תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ס', עמוד ב'; מסכת תמורה, דף י"ד, עמוד ב'.

דרשה זו, נחלקו ראשונים בעניינה: יש הסוברים שהיא דרשה גמורה, והאיסור הוא דאורייתא, ויש הסוברים כי האיסור הוא רק מדרבנן, ויש הסוברים שהיא רק "מצווה מן המובחר" ובמקום שיש בכך פגם בכבוד הציבור או טורח על הציבור אין לאסור זאת.

בתלמוד הבבלי מובאים דברי רבי יוחנן כי הלומד מדברים שבעל-פה שנכתבו, אינו מקבל על כך שכר של לימוד תורה; ואף נחשב כשורף דברי תורה (שכן אסור להציל אותם בשבת משריפה שעשויה לכלות אותם, או שאף יש לגנוז או לשרוף אותם מחמת האיסור).

רקע היסטורי

במתן תורה ניתנה התורה שבכתב למשה רבנו, והוא העלה אותה על הכתב. פירושים והלכות נוספים שניתנו לו לא נכתבו, אלא הועברו במסורת מדור לדור, מרב לתלמיד - בשלשלת הקבלה. אלו מכונים תורה שבעל פה.

מחמת האיסור לכתוב דברים שמתורה שבעל-פה, כל מה שנאמר למשה רבנו בעל פה, הועבר כך לדורות הבאים בלא שיועברו הדברים על גבי הכתב. למרות כן היו מספר חריגים לכך, כמו "מגילת סתרים" שהיא מאסף של הלכות, דרשות ואגדות שנכתבו בצנעה החל מזמן מתן תורה ועד לזמן המשנה. במגילת סתרים נכתבו דברים שהיה חשש שיישכחו אם לא ייכתבו. כמו כן מובא בתלמוד כי חידושי תורה, שיש חשש שיישכחו אם לא ייכתבו, לא היו בכלל האיסור.

ביטול האיסור

בתקופת רבי יהודה הנשיא, מתוך שראו חכמים כי עלולה תורה שבעל פה להשתכח, התירו באופן מיוחד את העלאת הדברים על גבי הכתב והעברתם כך לדורות הבאים, כשהם מסתמכים על הפסוק ”עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ”, וכך נוצרה המשנה. מאוחר יותר, בתקופת רבינא ורב אשי נוצר התלמוד, שהכיל אף הוא דברים מתורה שבעל פה. בתלמוד הבבלי מסופר על רבי יוחנן וריש לקיש שלמדו תורה-שבעל-פה מתוך הכתב, בנימוק של "עת לעשות לה' הפרו תורתך", והוסיפו עוד ש”מוטב תיעקר תורה, ואל תשתכח תורה מישראל”.

גדר האיסור

אופני היתר

• יש הסוברים כי בתורת הנסתר לא היה קיים איסור זה, ומסיבה זו נכתבה ספרות ההיכלות והמרכבה ושאר ספרי תורת הסוד.

בימינו

יש שכתבו, שאף בזמן הזה אסור לכתוב פסוקים ללא שיש בכך צורך לימודי.

לדעת החתם סופר המחבר ספר בכדי לגדל שמו ולא לשם שמים, עובר על איסור כתיבת התורה, שכן לא הותרה הכתיבה אלא משום עת לעשות לה'. אמנם יש מן האחרונים שכתבו שאין זה מכלל האיסור.

ראו גם

• דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה
• מגילת סתרים