ר"י הזקן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Disambig RTL.svg המונח "יצחק בן שמואל" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו יצחק בן שמואל (פירושונים).
Disambig RTL.svg המונח "ר"י" מפנה לכאן. לערך העוסק בשנה העברית ה'ר"י (1449–1450), ראו ה'ר"י.
ר"י הזקן
Isaac ben Samuel de Dampierre
לידה בסביבות 1115
בסביבות ד'תתע"ה
פטירה 1188 או 1190
כ"ז בתשרי ד'תתקמ"ח או כ"ז בתשרי ד'תתק"נ
השתייכות בעלי התוספות
רבותיו רבנו תם.
תלמידיו בנו רבי אלחנן, האחים הש"ר משאנץ והריצב"א, רבי יהודה שירליאון, רבי שלמה הקדוש מדרויש, רבי ברוך בן יצחק, רבינו שמשון מקוצי, רבי משה מקוצי, הריב"ק משפיירא, ראב"ן הירחי ועוד רבים.
בני דורו ר' אליעזר בן נתן, ר' יצחק בן יעקב (ר"י הלבן), רבי אליהו מפריז ועוד.

רבי יצחק בן שמואל הזקן מדַמְפִּיֶיר (או דַנְפִּיֶיר; בכתיבה הרבנית המקובלת: דנפירא. בצרפתית Dampierre-Sur-Aube (צר')), ובכינויו הנפוץ ר"י הזקן או רבינו יצחק בעל התוספות, היה ראשון בעלי התוספות במאה ה-12 וממייסדי המפעל אדיר-ההיקף של התוספות. מראשות ישיבתו בדמפייר ניצח ר"י הזקן, אחיינו של רבנו תם, על כל יצירתם המוקדמת של התוספות. מלבד יצירתו התלמודית-תאורטית, היה ר"י גם גדול הדור, ופסקי ההלכה שכתב שוגרו לכל רחבי אירופה; בנוסף לכך עסק בכתיבת פירושי מקרא.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סבו של ר"י הזקן היה רבינו שמחה מוויטרי, תלמידו של רש"י ועורך מחזור ויטרי; בנו של רבינו שמחה היה רבינו שמואל החסיד מוויטרי, שנישא למרים – בתם של יוכבד, בתו של רש"י, ורבינו מאיר חתן רש"י, "אבי הגאונים". מרים הייתה אחותם של גדולי הדור, נכדי רש"י: רבי יעקב (רבנו תם), רבי שמואל (רשב"ם), רבי יצחק (ריב"ם) ורבי שלמה ("אבי הדייקנים"). ר"י הזקן, בנם של מרים ורבי שמואל מוויטרי, נולד להם סביב שנת ד'תתע"ה (1115)[1].

ר"י נישא לבִתו של רבי יהודה מפריז בן רבי יום טוב, מבעלי התוספות; אביו של רבי יהודה הוא רבינו יום טוב מפלייזא שהיה בנם של הריב"ן ושל מרים בת רש"י. רבי יהודה נשא לאשה את אלמנת ריב"ם, אחי רשב"ם ורבנו תם (דודני אביו)[2] ור"י מזכירהּ באחת מתשובותיו[3], בה שאלהּ כיצד נהגו בהלכה מסוימת הריב"ם, הרשב"ם והריב"ן. לרבי יהודה היו שני בנים נוספים: רבי שלמה (ששאלה שהפנה לגיסו ר"י הזקן מצויה באור זרוע[4] ור"י אף מציע קושיא משמו[5]), ורבי יצחק, שהיה אביו של רבינו יהודה שירליאון.

כינויו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמו המקובל, ר"י הזקן, ניתן לו כדי להבחין בינו לבין אחד מגדולי תלמידיו, רבינו יצחק בן אברהם משאנץ; תלמידו זה היה יורשו בראשות ישיבת דמפייר, ולכן כונה אף הוא "ר"י מדנפירא". לכן מכונה בדרך כלל רבינו יצחק בן שמואל בשם "ר"י הזקן", ותלמידו רבינו יצחק בן אברהם מכונה "ר"י הבחור" (או ריצב"א). בתוך התוספות מכונה לפעמים "רבינו הקדוש" [ראה בהמשך בפרק 'לדמותו']

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאריכי לידתו ופטירתו של ר"י הזקן אינם ידועים בוודאות. שנת לידתו מתוארכת סביב שנת ד'תתע"ה (1115)[1]. תאריך פטירתו בלוח העברי הוא כ"ז בתשרי. לגבי שנת הפטירה, היו שרצו לומר כי היה זה ב-ד'תתקל"ה (1175)[6], אך הוכח שהיא בין השנים ד'תתקמ"ה (1185) – ד'תתקנ"ט (1199), כשההשערה הקרובה יותר היא לכיוון ד'תתקמ"ח (1188) – ד'תתק"נ (1190)[7].

דודיו של רבי יצחק היו ראשוני בעלי התוספות, והם האחים רבנו תם, רשב"ם וריב"ם, נכדיו של רש"י. רבנו תם, הפָּעיל שבין האחים, היה גדול הדור, מנהיגה של יהדות צרפת ובעל השפעה גדולה על יהדות אשכנז; נוסף על כך, לאחר עקירתו מעיר מולדתו רמרו אל עירו של סבו רש"י, טרוייש, הקים רבנו תם בטרוייש ישיבה גדולה בראשותו בה למדו "תלמידים לרוב בלי מספר", כלשונו של רבי שלמה לוריא, וממנה יצאו רוב ככל גדולי הדור לעתיד. בישיבה זו למד גם ר"י הזקן, שבא לשם מעירו רמרו, עירו הקודמת של דודו רבנו תם. רבי יצחק היה מקורב מאוד לרבנו תם, והיה שרוי עמו בידידות עמוקה; הם התנצחו זה עם זה בהלכה פעמים רבות, וכאשר צדק ר"י בדבריו הודה לו רבנו תם וקיבל ממנו. בשלב מסוים שב רבי יצחק לרמרו והקים בה ישיבה, עוד בחייו של רבנו תם; לאחר מכן העתיק את ישיבתו לעיר דמפייר[8].

רבנו תם נפטר בשנת ד'תתקל"א (1171), ואז היה ר"י הזקן כבר למעלה מבן חמישים; עם מות דודו הפך רבי יצחק לגדול הדור, ורבים מתלמידיו הוותיקים של רבינו תם עברו לישיבתו, כשהבולטים שבהם הם רבנו שמשון משאנץ ואחיו הריצב"א (שהיו קרובים מרוחקים של ר"י). אז הפכה ישיבת דמפייר לבית יוצר לתוספות, והחלה נהירה אדירה אליה מכל קצוות אירופה; ור"י, העומד בראשה, נחשב לגדול בעלי התוספות יחד עם דודו רבינו תם, שכן כל בעלי התוספות היו תלמידיהם, דנו ביסודות שהניחו ואחזו בשיטתם.

ר"י חיבר קובצי תוספות רבים, ששימשו בסיס לכל יצירת הענק של התוספות; מלבד זאת, מצויות גם תשובות רבות שהשיב בהלכה להמוני שואליו מצרפת ומעבר לה. בתשובותיו הוא מזכיר את סבתו מרים בתו של רש"י, ואת אלווינא בתו של הריב"ן. ר"י היה מורם של רבים מחכמי אשכנז וצרפת, ומגדולי תלמידיו בצרפת הם רבי יהודה שירליאון, רבי שמשון מקוצי והאחים הש"ר משאנץ והריצב"א, ובאשכנז רבי יהודה בן קלונימוס משפיירא, ורבי אברהם בן עזריאל תלמיד רבי ברוך מרגנשבורג ומחבר הספר "ערוגת הבשם"[דרוש מקור].

ישיבתו הייתה אבן שואבת לתלמידי חכמים, ושמו של רבי יצחק נישא והתפרסם בכל אירופה, כשתלמידיו ומבקשי תורתו פרושים מצרפת ועד אשכנז ובוהמיה ומאנגליה עד איטליה. שאלות רבות שוגרו אליו בכל תחומי ההלכה, ביניהם מגדולי דורו כמו רבינו חיים הכהן מפריז, רבי יוסף מאורליינש (בכור שור), והקדוש רבי יום טוב מיואני - תלמידי רבנו תם, רבי אשר מלוניל תלמיד הרז"ה, רבי ברוך מרגנשבורג תלמיד הריב"ם, רבינו יואל הלוי אבי הראבי"ה, רבי משה מלונדריש (לונדון), רבי שמואל מאניוב (אולי היא אנז'ו), חכמי לוניל, ורבים אחרים.

רבי מנחם בן זרח כותב בהקדמתו לספרו "צידה לדרך":

"רבינו יצחק בן אחותו של רבנו תם, הנודע [בשם] 'בעל התוספות', אשר למד ולימד בישיבה; כי העידו לי רבותי הצרפתים בשם רבותם, כי נודע ונתפרסם שהיו לומדים לפניו שישים רבנים, שכל אחד מהם היה שומע ההלכה שהיה מגיד, גם היה לומד כל אחד לבדו מסכתא שלא היה לומד חבירו, והיו חוזרין על פה; ולא היה מגיד רבינו יצחק הלכה שלא היה בפיהם בין כולם כל הגמרא [=כל הש"ס] בין עיניהם באותה הגדה, עד שנתבררו להם כל ספיקות שבגמרא. וכל הלכה ומאמר תנא או אמורא שנראה היפך או סתירה במקום אחר, יישב ותיקן על אופנו, כאשר מבואר לכל מי שראה תוספותם ושאלותם ותשובתם ופירושם וההשגות שהשיגו [רבנו תם ור"י] על זקנם רבינו שלמה."

ואכן תלמידיו מזכירים את הערותיו על תוספותיהם שישבו ופירשו לפניו.

ר"י נשא לו לאשה את בתו של רבי יהודה מפריז, נכדם של הריב"ן ומרים בת רש"י. ממנה נולד לו בנו אלחנן, לימים אחד מתלמידיו הגדולים; בין הבן לאביו שררו יחסים חמים, ורבי יצחק היה מפלפל עמו בהלכה, דורש בעצתו ואף מעיין בחיבוריו של רבי אלחנן, שהפך גם הוא לאחד מגדולי בעלי התוספות. בשנת ד'תתקמ"ד (1184), עוד בחייו של רבי יצחק, נרצח בנו רבי אלחנן על קידוש השם, מאורע שהיה קשה מאוד לאב השכול. רבי אלחנן הותיר אחריו בן יחיד, שמואל, שנולד בשנה בה נרצח אביו; התינוק הובא לבית סבו רבי יצחק, ור"י גידל בביתו את היתום כל ימיו.

ר"י הזקן נפטר בשיבה טובה בין השנים ד'תתקמ"ח (1188) – ד'תתק"ן (1190), כאמור, ונקבר ברמרו.

לאחר מות ר"י הזקן הפכו האחים רבינו שמשון משאנץ והריצב"א ליורשיו התורניים, כאשר הריצב"א ממלא את מקומו בראשות בית המדרש של דנפירא ואילו אחיו חוזר אל שאנץ, עיר הולדתם, והופך שם למקור הוראה ופלפול עיקרי – הש"ר משאנץ הוא שנחשב בדרך כלל ליורשו הרוחני ולתלמידו המובהק של ר"י הזקן[9]. גם תלמידיו האחרים נעשו אז למורי הוראה ורבנים מגדולי הדור, כאשר הוקמה בפריז ישיבתו של רבי יהודה שירליאון, ובטרוייש ישיבתו של רבינו שלמה הקדוש מדרוייש.

שיטתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ר"י הזקן הגדיל את העיון והחקירה בתלמוד הבבלי יותר מכל קודמיו לפניו, ובדקדוקי התלמוד לא קם כמוהו לפניו ולאחריו; המהפכה התורנית והשיטה הלימודית שיצר הפכו נחלה לדורות עולם, והחותם שהותיר בפירוש התלמוד ובאופן לימודו הוא בולט וייחודי, הן בפן הלימודי-תאורטי והן בפן ההלכתי-מעשי. בכל הדורות שלאחריו נלמד התלמוד הבבלי בשיטה אותה הנחיל ר"י לתלמידיו.

ר"י הוא שהניח, לצד דודו רבנו תם, את היסודות ליצירתם של בעלי התוספות. עד לבעלי התוספות עסקה הספרות היהודית שמתקופת חיבור התלמוד ואילך בחיבורי קובצי הלכות או פירושים שונים לתורה שבכתב ולתורה שבעל-פה; בעלי התוספות פתחו נתיב חדש בצורת הלימוד המקובלת, ושמו להם למטרה ליישב את כל הסתירות שמצאו בתלמוד, מתוך הבנתם את התלמוד כ"כדור" – יצירה הרמוניסטית חסרת תחילה וסוף – ולא כ"קו", לו יש תחילה וסוף ובכל סתירה המצויה בו ניתן לומר כי התלמוד חזר בו מדבריו הראשונים. לנגד עיניהם של בעלי התוספות עמד חומר פרשני רב, החל מתלמוד ירושלמי ומדרשי אגדה והלכה וכלה בספרות הגאונים, והם השתמשו בו כדי לבאר את התלמוד בצורה מקיפה. מפעל התוספות הוא מהישגיה הגדולים ביותר של הרוח היוצרת בישראל בימי הביניים, ומהווה גורם עיקרי בהתפתחותה של ההלכה בתקופה ההיא.

תורתו ודבריו של ר"י הם ייחודיים מכמה צדדים: ראשית, משנתו עברה דרך כור מבחנם של שישים רבנים מתלמידיו שכל אחד מהם ייחד לו מסכת לבקיאות, לשם הארת דברים מכל חלקי התלמוד, ולכן תורתו של ר"י בהירה וסדורה היטב; ושנית, תורתו נמסרה לדורות בידי תלמידו רבינו שמשון משאנץ בתוספותיו, שבעריכתו של רבינו אליעזר מטוך נעשו לנחלת כל לומדי התורה שבעל-פה.

את עיקר תורתו למד מדודו רבנו תם, שהיה רבו המובהק ולו רחש כבוד רב והערכה עצומה; כאשר נתקל במאמר של רבנו תם שהיה מנוגד לדעתו שלו, ביטל דבריו תמיד מפני דברי דודו ורבו[10]. עוד למד גם מפי דודו ריב"ם, והוא מביא דברים בשמו ובשם הריב"א תלמיד רש"י. ענף עיקרי בפלפולו של ר"י בתלמוד היה העיסוק בדברי אבי זקנו רש"י, על פירושיו הוא משיג במקומות רבים בתוספותיו. כדודו ר"ת, אף ר"י לא נמנע מלחלוק אף על הגאונים, שקדמו לו.

למרות שאחר פטירת ר"י הזקן הלכו בדרכו רוב חכמי צרפת, ובראשם רבינו שמשון משאנץ, ועיקר עסקם היה לפלפל בדבריו – שונה מכלל זה היה הריצב"א, אשר פעמים מרובות חלק על דברי רבו וחידש שיטות שונות וייחודיות ללימוד הש"ס, ובדרכו זו הלכו אף חלק מחכמי איוורא שהיו תלמידיו[11].

לדמותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יצחק היה נערץ על כל סביביו. בדמותו הציבורית היה ר"י סמכות תורנית שהנהיגה ברמה את כל יהודי אירופה; מכל קצוות היבשת הריצו אליו השואלים את ספיקותיהם, ותלמידים נהרו לפתחו מכל הארצות. מעמדו השתווה רק לסמכותו של דודו רבנו תם לפניו. תלמידיו רחשו לו הערכה אדירה, והם ותלמידיהם מכנים אותו רבות בשם "רבינו הקדוש".

גם בדמותו האישית היה רבי יצחק אדם משכמו ומעלה. רבי יצחק היה ענוותן גדול מטבעו, ולכל שואליו השיב בכניעות ובשפל רוח, ואף בפסקיו מעולם לא עמד על דעתו בתוקף כנגד דברי אחרים. בכל עת שראה כי רש"י או רבנו תם, רבותיו, סברו להלכה שלא כמותו, ביטל את דעתו מיד מפני דבריהם. מחמת הליכותיו הצנועות והרכות הפך לפוסק המוסכם על הכל, ופסקיו נתקבלו על רבים מהפוסקים שבאו בעקבותיו.

למרות העליונות המוחלטת שנתנו בני דורו לפסקיו, ר"י עצמו ברח תמיד מן ההוראה ולא היה סומך על פסקיו שלו כלל. באחת מתשובותיו[12] כותב ר"י, "אבל לא מלאני לבי מעולם להתיר אפילו לאחרים, וכל שכן לעצמי, לפי שאין בידי קבלה בדבר, ... וטוב בעיני שישאלו לאחרים ואל יסמכו על סברתי."

ר"י הזקן סיגף את עצמו בתעניות רבות, ובתוספות מובא כי היה צם בכל יום ראשון בשבוע.

ר"י נהג על עצמו חומרות רבות, ואף בדברים בהם היה פוסק להלכה להקל, חשש להקל לעצמו; לדוגמה, נהג להתענות שני ימים ביום הכיפורים, מספק[13]. בתוספות[14] הביאו שלדעת רבנו תם, דין הגמרא לפיו יש לאדם להמתין בבית הכנסת עד שיסיים חברו את תפילתו, נאמר רק בזמן התלמוד אז היו בתי הכנסת מרוחקים מהעיר, וסכנה הייתה להימצא בהם ביחידות, אך לא בזמננו אנו; אך אף שר"י קיבל את סברתו של רבנו תם להלכה, מסופר שם כי הוא עצמו היה מתפלל ארוכות ומאחֵר בתפילתו ומאריך בה עד שיצאו כולם, ואם כששהה שם היה אי-מי נכנס לבית הכנסת ומתחיל אז להתפלל, היה רבי יצחק מחכה שיצא ומעיין בספר עד שיגמרו כל הנוכחים את תפלתם.

נכדו, רבי שמואל בן הקדוש רבי אלחנן, מביא פעמים מספר הנהגות שראה אצל סבו[15].

מורשתו וההערכה לדמותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ר"י הזקן הוא המחבר הראשון של התוספות, ובחיבורי הראשונים הוא מכונה גם "בעל התוספות" סתם. במפעלו זה יצר שיטת לימוד חדשה בתכלית בעולם התורני, שענפיה מגיעים עד לימינו אנו. רבי מנחם בן זרח בעל ה"צידה לדרך" טוען בהקדמתו לספרו כי כל לימוד התלמוד הבבלי בימינו נובע מפעילותם של רש"י ובעלי התוספות.

כל מאות בעלי התוספות שבאו אחריו הניחו להם ליסוד את דברי ר"י ורבנו תם, הן ביישוב סוגיות סותרות והן בפסקי הלכות, ואף אם חלקו עליהם או פירשו בדרך שונה תמיד היו להם דבריו ליסוד. כפי שכותב תלמידו הסמ"ג בהקדמתו לספרו, ר"י נמנה - יחד עם רש"י ורבנו תם - כאחד מגדולי החכמים אשר כל חכמי ישראל האחרונים שותים את דבריהם.

רבינו ישעיה הזקן מטראני כתב בתשובותיו[16]: "תחילת כל דבר אני משיב לאדוני על מה שכתבת אלי שלא אחלוק על הרב הגדול רבינו יצחק זצ"ל, חלילה לי מעשות זאת ולא עלתה במחשבה כחולק עליו, ומה אני נחשב - פרעוש אחד, כתרגומו, כנגד תלמידו; אף כי בדבֵּר אחרי המלך!"

המהרש"ל כתב בספרו 'ים של שלמה'[17]: "מצאתי בתשובות הרא"ש שכתב, שהאיש רבי משה בר מימון גדול היה מאוד בכל החכמות, מכל מקום כשהוא חולק עם רבנו תם ור"י - שלא לשמוע אליו, אלא לילך אחרי בעלי התוספות. כי קבלה בידו, שרבינו תם ור"י הצרפתים היו גדולים בחכמה ובמניין יותר מן הרמב"ם."

תלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבין תלמידיו הידועים לנו, המפורסמים שבהם הם אלו:

ועוד תלמידים לרוב, שחלקם מוכרים לנו ורובם אינם ידועים לנו.

חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ר"י חיבר תשובות ופסקים רבים, שרובם אינם נמצאים בידינו; כמה מהם נדפסו על ידי הרב משה יהודה בלוי בספר "שיטת הקדמונים" על מסכת עבודה זרה, בניו יורק ה'תשנ"א. רוב התשובות שבקובץ הועתקו בידי תלמידיו של ר"י, רבינו אלחנן בנו והר"ש משאנץ. פסקים אחרים שלו נדפסו על ידי שמחה אסף בספר היובל לכבוד אלכסנדר מרכס, ניו יורק ה'תש"י. תשובות רבות שלו מצויות גם בספרי ההלכה של הראשונים כמו המרדכי, האור זרוע, הגהות מיימוניות ועוד.

נוסף לתוספותיו ותשובותיו המרובות, לא הזניח ר"י את לימוד התנ"ך, וכתב אף פירוש על התורה, שנקרא ככל הנראה "ליקוטי מדרש"; פירושיו מובאים כמה פעמים בחזקוני ובפירושי ראשונים נוספים שעל התורה. מלבד זאת, ככל הנראה כתב ר"י גם מספר פיוטים. נוסף לכך חיבר אף פירוש להלכות הרי"ף, אשר הרא"ש מצטט ממנו פעמים מספר. על פי השמועה היה לר"י יד אף בתורת הנסתר.

מוזכר גם כי ר"י חיבר קונטרס על תיקון הגט[20].

בש"ס וילנא הודפס בצד גיליון הגמרא במסכת קידושין פירוש בשם "תוספות ר"י הזקן", אך הזיהוי הופרך כבר בש"ס ווילנא עצמו (בדבריהם שבשער כל מסכת) על פי המובאות של ספרים מאוחרים כמו פירושי הרמב"ם או ספר התרומה (תלמידו של ר"י) בפירוש זה. לבסוף הוכח על פי סגנונו כי הכותב הוא רבי אברהם מן ההר, בן המאה ה-14.

בשנת 2001 נתגלה כתב יד המכיל פירושים מדברי בעלי התוספות ובעיקר מר"י הזקן. עיקרו של הקובץ הוא על מסכת שבת (החל בדף י"ג), וההשערה הנבדקת היא שהכותב היה מתלמידיו של ר"י הזקן, משום שעל חלק מהדברים נחתם מ"ר = מפי רבי, חתימה האופיינית לתלמידי ר"י. כמה מהדברים שבקובץ מצויים בתוספות המצויים שנדפסו בש"ס וילנא למסכת שבת. כמו כן, מכיל הקובץ תוספות שחוברו על ידי תלמידי רבינו תם, ריב"א, רשב"ם, ראב"ן, רבי אליעזר ממיץ, ר"י פורת, ואחרים. כתב היד פורסם בצירוף מבוא והערות על ידי הרב אברהם שושנה בשנת 2007.

משפחת רש"י[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק הצרפתי
 
 
שמואלרש"י
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רבי מאיר
 
יוכבדשמחהמרים
 
ריב"ןרחל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רשב"םר"ת
 
מרים
 
שמשון מפלייזארבי יצחק בן רבי מאירשלמהמרים
 
רבינו שמואל מוויטרירבינו יום טוב מפלייזאאליעזר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יצחקיוסף
 
שלמהאברהם משאנץ
 
 
 
 
רבי יהודה בן יום טוביוסף
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ר"י הזקן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ריצב"א
 
רבינו שמשון משאנץ
 
 
יצחק
 
 
רבנו אלחנן
 
 
רבי יעקב
 
 
יהודה שירליאון
 
 
שמואל
רבי שמואל מעכו

מקרא[עריכת קוד מקור]

      - גיס


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נפתלי יעקב הכהן, אוצר הגדולים אלופי יעקב, חיפה 1967, כרך חמישי ערך תתתרסט.
  • שמואל יוסף פין, כנסת ישראל, וורשה תרמ"ז, עמ' 607.
  • אברהם שושנה, תוספות ר"י הזקן ותלמידו (יוצא לאור לראשונה על פי כתב יד גינצבורג בצירוף מראי מקומות וציונים הערות וביאורים, מבוא ומפתחות, פרקים א'-ו'), ירושלים תשס"ז.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 ראו מבוא לראבי"ה (אביגדור אפטוביצר, בית המדרש לרבנים בווינה, ווינה תרצ"ז), פרק ח' – תולדות החכמים, עמ' 380.
  2. ^ א"א אורבך, בעלי התוספות, עמוד 122.
  3. ^ המצויה בספר שיטת הקדמונים על מסכת עבודה זרה, חלק ג' סימן מ"ו.
  4. ^ מסכת בבא מציעא, אות שכ"ו.
  5. ^ תוספות שאנץ, מסכת פסחים דף י"ז עמוד ב'.
  6. ^ דעה זו הובאה גם בספר יוחסין השלם (לרבי אברהם זכות, לונדון תרי"ז), עמ' 218 טור ב'. בעל ספר היוחסין הטיל בה ספק על אתר.
  7. ^ ראו מבוא לראבי"ה (אביגדור אפטוביצר, בית המדרש לרבנים בווינה, ווינה תרצ"ז), פרק ח' – תולדות החכמים, עמ' 380; אוצר הגדולים (לרבי נפתלי יעקב הכהן, חיפה תשכ"ט), כרך ה', סוף אות תתתרסט, עמ' רפ"ז; שמות חכמים (וייס, בני ברק תשס"ט), אות מ"ט, ובהערה 8 בעמ' קס"ח.
  8. ^ ב"אור זרוע" (חלק א', סימן תמ"ב) מספר ר"י על מעשה שאירע לו בשהותו ברמרו, עת רבנו תם – שכבר עקר משם לטרוייש – שב לשם ליטול עמו את ספרייתו ומיטלטליו, ומציין שהמעשה אירע "כשהייתי ברמרו, ... קודם שהלכתי לדור בדמפיר".
  9. ^ א"א אורבך, בעלי התוספות, עמ' 271.
  10. ^ ראו דבריו בתשובות מיימוניות בהלכות מאכלות אסורות סימן ה'; תוספות למסכת ביצה דף י"ז עמוד ב'.
  11. ^ אוצר הגדולים בערכו, כרך חמישי ערך תתתפ"ז.
  12. ^ נדפסה בספר שיטת הקדמונים על מסכת עבודה זרה, סימן ז'.
  13. ^ פסקי תוספות למסכת מנחות, סימן ר"א.
  14. ^ מסכת ברכות, דף ו' עמוד א'.
  15. ^ תוספות מסכת מועד קטן דף כ"ג עמוד א', תשובות מיימוניות בהלכות שופטים סימן כ', ועוד.
  16. ^ שו"ת הרי"ד סימן ס"ב.
  17. ^ בהקדמתו למסכת בבא קמא.
  18. ^ מוזכר בתוספות למסכת זבחים (של חברו רבינו ברוך בן יצחק) דף ע"ז עמוד ב', ובמסכת יומא דף ס"ז עמוד ב', ובמסכת שבת דף פ"א עמוד ב', ועוד.
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 19.3 שו"ת מהרש"ל, סימן כ"ט.
  20. ^ 20.0 20.1 אוצר הגדולים, ערך תתתרסט.
  21. ^ ספר הרוקח, סימן שע"ז.
  22. ^ מבוא לספר שיטת הקדמונים על מסכת עבודה זרה, מהדורת מ"י בלוי.
  23. ^ אוצר הגדולים, עמ' קל"ו.