ויקיפדיה:מיזמי ויקיפדיה/אתר האנציקלופדיה היהודית/ערכים ששוכתבו או הורחבו באנציקלופדיה היהודית/אטיולוגיה

אֶטְיוֹלוֹגְיָה (מיוונית: αιτιολογία, תרגום לעברית: "תורת הסיבות". על פי האקדמיה ללשון העברית: מַעֲרַךְ הַסִּבּוֹת) היא חקר הסיבות, הגורמים והמקורות של תופעה מסוימת. המונח משמש ברפואה, בפסיכולוגיה, בביולוגיה, בהיסטוריה, בארכאולוגיה, בתאולוגיה, קרימינולוגיה ועוד.

בבסיס האטיולוגיה עומדת הנחת הקשר מסוֹבב-מסוּבב (או: סיבה-תוצאה). כלומר לכל תופעה בעולם קדמה סיבה שחוללה אותה. הקשר סיבה-מסוּבב היא הנחה העומדת בבסיס המחקר המדעי. החקירה האטיולוגית מנסה לגלות את הסיבה או שרשרת הסיבות שחוללו תופעה כלשהי בעולם. ברפואה, למשל, עוסק המחקר האטיולוגי בסיבות למחלות או תופעות פתולוגיות אחרות.

מיתוס אטיולוגי, או סיפור אטיולוגי, הוא כינוי לסיפור שבא להסביר מנהג, מסורת, נורמה חברתית או תופעה אחרת, טבעית או חברתית.

סיפור אטיולוגי יכול להיות אמיתי, בדיוני או עירוב של שניהם גם יחד.

במקרא ובחז"ל[עריכת קוד מקור]

בספר בראשית, ישנן מיתולוגיות אטיולוגיות רבות, כגון צורתו של הנחש המוסברת כעונש שהוטל עליו בידי האל על שפיתה את אדם וחוה לאכול מעץ הדעת, קיומן של שפות שונות מוסברת באמצעות סיפור מגדל בבל, והקשת בענן, בעקבות המבול, היא אות א-לוהי לכך שלא יהיה מבול נוסף.

בספרות חז"ל מופיעה האטיולוגיה רבות, בדרשה של שמות, אתרים ועוד - על שם מאורע שהיה עמם וכדומה. כדוגמה לכך מציין היעב"ץ כי הגמרא דורשת^[1] את שמה של טבריה באופנים שונים, על אף ששמה ניתן לה על שם טיבריוס^[2]. היעב"ץ מוסיף שכך יש מילים רבות שמקורן ביוונית והן נדרשות בחז"ל במשמעויות אחרות בעלות נוטריקון^[3].

רבי יהודה ליב אדל מבאר כי אין חז"ל באים לעקור את פשוטו של מקרא, ומסכימים הם כי השם המקורי יש לו סיבות פשוטות אחרות, וחז"ל לא באו לדרוש את השמות אלא כדי לזכור את המסרים והאמונות הנכונות, ולהעביר אותם לדורות הבאים, ששמות האנשים ייזכרו עם המסרים השזורים בהם. לדבריו זו הייתה מטרת ספר יוחסין שמוזכר בתלמוד כספר רחב ממדים, ושגניזתו אכן השפיעה עמוקות על חכמים עד ש”תשש כחן של החכמים, ורפו בידם כל מה שקבלו מזולתם, וכהה גם כן מאור עיניהם להביט ולהשקיף אל הענינים אשר היו יכולים להמציא ולהוליד, מהדברים הקודמים, כנ"ל”^[4].

יואל אליצור מבאר כי התורה עצמה מציגה את הסיבות האטיולוגיות ככאלו, והיא נותנת העדפה לדרשה הלשונית ולהסבר האטיולוגי על פני ההסבר הראשוני שהיה קיים לפני כן. בין דוגמאותיו הוא מציין לסיבה האטיולוגית של השם יעקב שניתנה על ידי עשיו אחר שיעקב עקבו פעמיים^[5]. אליצור מציין כי מגמה זו קיימת גם בספרות חז"ל. את ההסבר האידאולוגי לאטיולוגיה של התורה הוא רואה כמגמה לשימת משקל להקשר של קדושה ושל עם ישראל, וכך לדוגמה כאשר יעקב בנה סוכות במקום שנקרא סוכות^[6], אף שהשם היה קיים קודם לכן - מציין המקרא כי באותו הזמן קיבל המקום מחדש את משמעות שמו האמיתית, אחר שאבי האומה המיוחדת עבר בו ובנה במקום סוכות^[7].