המבול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Disambig RTL.svg המונח "מבול" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו מבול (פירושונים).
המבול ותיבת נוח מאויירים בכתב יד משנת 975, ספרד
"וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ; וַיֵּדַע נֹחַ, כִּי-קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ."

הַמַּבּוּל הוא שיטפון כלל עולמי אדיר עליו מסופר בספר בראשית. אלוהים הביא את המבול על מנת למחות את הבריאה, "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ", אך הנחה את נח, הצדיק שבדור, לבנות תיבה ענקית בה ימלט את משפחתו ומבחר מהחיות שעל פני הארץ. במסגרת הכרונולוגיה המקראית והמסורתית המבול מתוארך לשנת 1656 למניין יצירת אדם הראשון.

הסיפור המקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האירועים שקדמו למבול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חטא בני האלוהים

התורה מספרת, בסוף תיאורם של הדורות שלאחר אדם הראשון, פרשה מסתורית של לקיחת "בני האלוהים" את "בנות האדם":

"וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה, וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. וַיֹּאמֶר ה', לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר, וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה".

לא ברור מהו בדיוק אותו עוון, מיהם "בני האלוהים" ומיהן "בנות האדם". היו שפירשו את המונח בני האלוהים כמלאכים, והיו שפירשו את המונח בני האלוהים כבני השליטים, המעמד הגבוה ('אלוהים' על פי פירוש זה, יכול להתפרש לעיתים גם כשליט בשר ודם, פירוש שמקובל בעוד כמה מקומות בתורה) אשר חוטפים בזרוע נשים מבנות פשוטי העם[1].

התגובה האלוהית היא קשה:

"וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה', אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'".

בניית התיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תיבת נח
ציור של אדוורד היקס (1780-1849) המראה את עליית החיות, זוגות זוגות, לתיבה

נח, אשר מתואר על ידי התורה כ"צדיק תמים בדורותיו", מצטווה על ידי אלוהים לבנות תיבה גדולה, אשר בעזרתה יינצל הוא ומשפחתו מפני המבול שנגזר כעונש על בני דורו החוטאים, ויציל גם את מיני בעלי החיים, על ידי לקיחת מבחר מעולם החי.

אורכה של התיבה היה כ-150 מטרים, רוחבה כ-25 מטר, וגובהה היה עשירית מאורכה, כ-15 מטרים (גובה בניין בעל 5 קומות). להמחשה, ניתן לומר שגודלה של התיבה, שהיוותה לפי המסופר גן חיות צף ומעבדה ביולוגית ענקית, היה כשל נושאת מטוסים קטנה. לתיבה היו 3 קומות - "תחתיים שניים ושלישים". על פי חז"ל, הקומה העליונה הייתה למגורי נח ומשפחתו ואחסון האוכל, האמצעית למגורי בעלי החיים והתחתונה לאחסון הפסולת.

התיבה הייתה משוחה בכֹּפֶר (כנראה אספלט) מבפנים ומבחוץ כדי למנוע חדירת מים אליה וגגה היה משופע. עם זאת, היו שהבינו שהתיבה כולה הייתה משופעת, בצורה של מעין מקבילית משולשת, כדי להשיג יציבות במי המבול. על פי חז"ל, בניית התיבה ארכה 120 שנה, הזמן נועד להמחיש לחוטאים את רצינותה של הגזירה, כדי שיחזרו בתשובה ולא יבוא עליהם העונש.

אל התיבה נצטווה להביא זוג יחיד מכל מין של חיות ועופות טמאים ושבעה זוגות של מינים ועופות טהורים, כדי שמהם יתחדש העולם שלאחר המבול. לפי הנאמר בתורה הגיעו החיות הטמאות אל התיבה לבדן, בלי שהיה נח צריך לחפש אחריהן: "שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת"[2]. רש"י כתב שנח ידע להבדיל בין מיני החיות הטמאות והטהורות, כי למד תורה. כן נצטווה נוח לקחת "מכל מאכל אשר יֵאכל" כדי להאכיל את החיות. באופן כללי המקרא, הספרות התלמודית ופרשני המקרא טוענים כי מעשה התיבה כרוך היה בנסים אלוהיים, ולכן בכל קושי גדול, כמו למשל כיצד יכלה התיבה להכיל את המספר העצום של כל המינים החיים בכדור הארץ, אפשר להכניס את הגורם הניסי[3].

על פי חז"ל, בתום מאה ועשרים השנים, המתין ה' עוד שבעה ימים נוספים, כדי שיכלו ימי אבלו של מתושלח הצדיק, שהקדים להיפטר מן העולם כדי שלא יראה את המבול. בשנת שש מאות לחיי נוח, החל המבול לרדת על הארץ.

המבול[עריכת קוד מקור | עריכה]

"המבול", גוסטב דורה

על פי הכרונולוגיה המסורתית המבול התרחש בשנת אלף תרנ"ו לבריאת העולם, ונמשך שנה ו-11 יום. התורה מציינת שהמבול החל בשבעה עשר לחודש השני, כאשר קיימת מחלוקת תנאים האם זהו החודש השני למניין ישראל (אייר) או למניין המלכים (מרחשוון)[4], והדעה הרווחת היא זו האחרונה. על פי דעה זו החל המבול ביום י"ז במרחשון, ואז החל לרדת גשם זלעפות שנמשך 40 יום. לאחר מכן המשיכו המים להתרבות דרך מעיינות תהום במשך 150 יום. מחלוקת זו באה לידי ביטוי בתלמוד הבבלי:

בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש רבי יהושע אומר אותו היום י"ז באייר היה יום שמזל כימה שוקע ביום ומעינות מתמעטין ומתוך ששינו מעשיהן שינה הקב"ה עליהם מעשה בראשית והעלה מזל כימה ביום ונטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם ר' אליעזר אומר אותו היום י"ז במרחשון היה יום שמזל כימה עולה ביום ומעיינות מתגברים.

מתוך המחלוקת גם ניתן להסיק אודות הקשר שבין המבול לבין קבוצת הכוכבים כימה, הפליאדות.

נחשולי המים כיסו את כל הארץ, ואף את פסגות ההרים הגבוהים[5]. כעבור 150 יום נעצרה התרבות המים, והם החלו לפחות אט אט. בי"ז בסיוון נחה התיבה על הר אררט כשעדיין לפי רש"י הייתה שקועה 11 אמה במים (כ-5.5 מטר), כך שעדיין לא נראה דבר בעולם מלבד המים. בא' באב נראו ראשי ההרים.

בי' באלול שילח נח את העורב, לבדוק האם כבר יבשה הארץ. העורב סירב להרחיק ולא סר מחלון התיבה. כעבור שבעה ימים שילח נח את היונה, וזו שבה כלעומת שיצאה. נח הסיק שעדיין יש מים על הארץ והמשיך להמתין. כעבור שבעה ימים נוספים שילח את היונה בשנית, וזו שבה עם עלה מעץ הזית. נח הבין מכך שהעצים כבר נראים לעין, אבל הארץ עדיין לא נראתה. כעבור שבעה ימים נוספים שלח נח את היונה בשלישית, וזו לא שבה אליו יותר, דבר שהביא את נח להבנה כי פני האדמה כבר נגלו. לימים, הפכה תמונת היונה עם עלה של זית לאחד מסמלי השלום האוניברסליים, על פי סיפור היונה של נח, מכיוון שהיא מבשרת ששלום בא לעולם, ואפשר לצאת מהתיבה.

לאחר המבול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ברית הקשת
המים שוככים לאחר המבול, ציור מאת תומאס קול

ב-27 בחודש השני ציווה אלוהים על נח לצאת מן התיבה ולהוציא עמו את משפחתו ואת החיות, וכך אכן עשה נח.

כאשר יצא מהתיבה, בנה נח מזבח לה' והקריב לו מן הבהמות והעופות הטהורים אשר היו בתיבה. בדימוי מקראי, ה' אומר בלבו שלא יוסיף עוד "לקלל את האדמה", "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (ספר בראשית, פרק ח', פסוק כ"א), ושעונות השנה יתנהלו כסדרן ללא הפרעה נוספת:

"עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ".

לאחר מכן בירך ה' את נוח ואת בניו והטיל עליהם את מצוות "פרו ורבו ומלאו את הארץ". כן כרת אתם ברית, ש"לא יהיה עוד מבול לשחת את הארץ". הסימן לברית היא הקשת הנראית בענן:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם. אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן, וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר, וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר. וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן, וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ".

משפחתו של נח לאחר המבול, ציור מאת ג'וזף אנטון קוך

מבין פרשני ימי הביניים היו שפירשו שהקשת בענן לא הופיעה עד לאחר המבול, והסבירו את השינוי שגרם להופעתה בכך שאור השמש התחזק באותו זמן וכך נוצרה הקשת לראשונה [דרוש מקור]. או שהעננים הם אלו שהפכו לדלילים יותר מאז המבול [דרוש מקור]. אחרים פירשו שהקשת הייתה תופעת טבע מששת ימי בראשית, ושבעקבות המבול נעשתה תופעת טבע זו לאות ברית ולזיכרון [6]

הוגים שונים ניסו לתת הסבר מדוע הסימן הוא דווקא בקשת[7]. באופן פשוט הקשת נראית בשעה שיש גשם, והדבר נועד לאותת לאדם שלא יפחד מהגשם, כי אלוהים זוכר להפסיקו בזמן ולא להביא מבול[דרוש מקור]. יש שטענו שדווקא הקשת היא האות בשל צורתה שהיא מופנית כלפי השמים ולא כלפי הארץ, בהבטחה ששוב לא ירו ממנה חיצי מוות[8], או משום שהקשת מופיעה ללא מיתר וללא חיצים[9]. היו שטענו שהסמל הוא בצבעים, שכולם מרכיבים את הצבע הלבן וכך לכל האנשים יש מקום וביחד הם מרכיבים את צלם האדם[דרוש מקור] והיו שטענו שריבוי הצבעים רומז דווקא לעולם החי ולצבעוניות שקיימת בו בניגוד לבני האדם שם השוני בגוונים הוא מזערי, לומר שלא יבוא שוב מבול בשל הזכות של בעלי החיים ולא האדם[דרוש מקור].

אפשר לראות במבול את סיפור הבריאה השני, מכיוון שלפי הכתוב בתנ"ך נכחדו כל האנשים ובעלי החיים היבשתיים שנותרו מחוץ לתיבה, והאנושות התחילה מחדש מבני נח.

מקבילות לסיפור המקראי בתרבויות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיתוסים של מבול נפוצים בעמים ובתרבויות שונות ורבות, ביבשות אסיה, אירופה, אפריקה ואף באמריקה, אוסטרליה ואוקיאניה. כמה מסיפורים אלו התגלו בממצאים ארכאולוגיים בני 3000 שנה ויותר. ישנם קווי דמיון בולטים בין סיפור המבול המקראי לכמה סיפורי מבול מאזורים סמוכים, בייחוד הסיפורים העתיקים ממסופוטמיה (ארם נהריים), ומקובל במחקר של מיתולוגיה השוואתית שהם הושפעו אלו מאלו בעת העתיקה[10].

מסופוטמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוח המבול, האפוס של גילגמש באכדית

כמה גרסאות של סיפור מבול קיימות במיתולוגיה המסופוטמית, הנרחבת שבהן היא סיפור אתרחסיס, שנכתב במאה ה-17 לפנה"ס על ידי סופר בבלי בשם אלת-איה. על־פי סיפור זה, בתחילה לא היו בני־האדם בני־תמותה אלא המשיכו לחיות ללא הגבלה, והתרבו יתר על המידה, כעבור כ-1,200 שנים, מספרם הרב והרעש אשר עוררו החלו להטריד את מנוחת האלים. האל אנליל החליט להשמיד את בני־האדם על ידי מגפה ומבול, לא מחמת שחיתות מוסרית אלא כי היו יותר מדי מהם. ההצלה לא הגיע מצד אותו אל אלא מצד אנכי, אל החכמה והמים המתוקים, שנגלה בחלום לאתרחסיס בניגוד לרצונו של אנליל, הזהיר אותו מפני האסון הקרב, והדריך אותו לבנות ספינה. אתרחסיס בנה ספינה מבלי לספר לבני עירו על המבול המתקרב, והטמין בה גם רכוש. לאחר תחילת המבול, האלים מצרים על־כך שהשמידו את המין האנושי מכיוון שעכשיו אין מי שיקריב להם קורבנות, אבל לאחר סיום המבול יוצא אתרחסיס מהתיבה, ובדומה לנח מקריב קורבנות לאלים. בדומה לאלוהים המקראי, האלים הבבלים מתרצים ומחליטים שלא לנסות להשמיד שוב את המין האנושי, אך במקום לברך אותו בפיריון הם דווקא מגבילים את התרבותו על ידי הפיכת האנשים לבני־תמותה, וכן אמצעים כגון עקרות, תמותת תינוקות, וכינון מעמד של כהנות המצוות להתנזר ממין. סיפור דומה, בן 62 שורות באכדית שנכתב על לוח שתוארך למאה ה-18 לפנה"ס, מתאר תיבה שנבנתה בהוראת אאה-אנכי בצורת עיגול בדומה לסירות עגולות שהיו נפוצות במסופוטמיה. בדומה לסיפור המקראי גם בלוח זה מצוין כי החיות נכנסו לתיבה בזוגות[11][12].

מקור קדום במיוחד לסיפור מבול מסופוטמי כלול בעלילות גילגמש, בלוח 11 מבין 12 לוחות שאוחסנו במוזיאון הבריטי ופוענחו על ידי ג'ורג' סמית(אנ') בשנת 1872‏[13]. בעלילה זו ניכר דמיון לסיפור המקראי. לדוגמה, הספינה, המיקום הגאוגרפי (בקרבת הר אררט), הצלת הגיבור ובעלי החיים בחסדי האל (אלים), שליחת הציפורים (בהן יונה ועורב) לראות אם כלו המים, קרבן התודה המוקרב בסוף הסיפור.

לצד הדמיון הבולט בין סיפורי המבול המסופוטמיים לסיפור המקראי, קיימים גם הבדלים רבים ביניהם. שמו של האיש בבבל הוא אותנפישתים (באבטיפוס השומרי - Ziusudra, כלומר "חיים של ימים ארוכים") ולא "נח". בבבל נקרא הכלי "ספינה גדולה" או "היכל" ולא "תיבה"; גם המידות והחלוקה הפנימית שונים; גודל הספינה גדול לפחות פי ארבעה מגודל תיבת נח, ואת הכלי בבבל טחו גם בשמן; התיבה לא נחה על הרי אררט אלא דרומה מהם - על הר נציר. אותנפישתים משלח יונה, סנונית ואז עורב, והעורב הוא שלא שב; הבדל גדול נוסף הוא במשך זמנו של המבול - בעוד שלפי המקרא נמשך המבול שנה תמימה, בסיפור הבבלי הוא נמשך שבעה ימים בלבד.

מלבד ההבדלים הטכניים, בולט השוני בין ההשקפה האלילית בסיפור אתרחסיס ועלילות גילגמש, להשקפה המונותאיסטית בסיפור המקראי[14]. הסיבה למבול בסיפור הבבלי היא הפרעת מנוחת האלים בשל הריבוי האנושי הבלתי נמנע, בעוד במקרא - שחיתותם המוסרית של בני האדם. בסיפור הבבלי מיוחסים החורבן וההצלה לאלים שונים - אנליל ואאה - ולהם מניעים תועלתניים שונים, בעוד בסיפור המקראי אלוהים הוא מקור החורבן וההצלה, והמניע לשניהם זהה - צדק מוסרי. במיתוס הבבלי ניצלו גם עבדים, שפחות וספן, ובנוסף להם עלו לספינה גם אומנים, במטרה להציל את הישגי התרבות. מנגד, במקרא מזוהה התרבות החומרית דווקא עם שושלת קין[15], הנמחית במבול לחלוטין. בצאתו מהתיבה, אתרחסיס בוכה על גורל האנושות, ואילו במקרא, אין זכר למעשה כזה, כיוון שבכי היה מערער על הצדקתו המוסרית של המבול. עם זאת, ייתכן ובפועל נוח בכה, ואולי שכרותו רומזת על שברון ליבו לאחר המבול.

כשיצא נוח וזבח, מריח אלוהים "את ריח הניחוח", וכך למעשה מתוארת קבלת הקרבן, ואילו כשמקבילו הבבלי זובח, מריחים האלים ותאבונם מתעורר, והם נאספים "כמו זבובים" ואוכלים מהקרבן. הקשת אינה מוזכרת, במקומה אל מי התהום, החכמה, והמאגיה אאה (Ea) עונד תליון שיזכיר לו לא להשתמש יותר במבול, אך מציע להבא להשתמש בחיות טורפות ומחלות כדי לדלל את האוכלוסייה. סיפור המבול המסופוטמי מסתיים בהטלת מגבלות שונות על הריבוי האנושי, בעוד מקבילו המקראי מסתיים בברכת פריון אלוקית לנוח ומשפחתו: "וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ". לאחר המבול, אותנפישתים ואשתו מועברים אל "אפיקי תהומותיים", משכנם של האלים, והם זוכים לחיי נצח. נוח, לעומתם, לא זוכה לחיי נצח, על רקע התנגדותו העקרונית של המקרא לחיי נצח אנושיים, כפי שעולה מחטא עץ הדעת וחטא בני האלוהים.

סיפור המבול הבבלי מהווה דוגמה מובהקת למוגבלות כוחם של האלים בדתות הפוליתאיסטיות, לעומת כוחו המוחלט של האל המקראי המונותאיסטי. בסיפור אתרחסיס נדרשים האלים לשיתוף פעולה והסכמה ביניהם כדי לברוא את המבול, ואף לאחר שנוצר, הם לא שולטים בו עוד, והוא מסתיים מעצמו. במקרא לעומת זאת, מודגש כיצד אלוהים בורא ומסיים את המבול כרצונו[16]. יתר על כן, המבול הבבלי מאיים על האלים עצמם, והם נמלטים ממקדשיהם הארציים אל השמיים: "האלים נבהלו מפני המבול, נסוגו, עלו שמימה ממלכת אנו: האלים הצטנפו כמו כלבים, רבצו בחוצות"[17]. אופיים המוגבל והארצי של האלים מתגלה ביתר קיצוניות בתלותם בקרבנות בני האדם, ובהיעדרם "האלים הגדולים ישבו בצמא וברעב"[18]. תלות זו היא כנראה הבסיס למסר של המיתוס כולו - יציבות קיומו של האדם מובטחת בשל תלותם של האלים בו. בעוד שהמבול המקראי מלמד לקח מוסרי את האנושות, המבול הבבלי מלמד לקח תועלתי את האלים.

רשימת המלכים השומרית מחלקת את המלכים לכאלו ששלטו לפני המבול ולכאלו ששלטו אחרי המבול. לפי רשימה זו - זיאוסודרה משורופק[19] מוזכר בתור המלך האחרון שלפני המבול, וכגיבור אפוס המבול השומרי.

יוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

דאוקליון ופירה משליכים אבנים לאחוריהם על־מנת לחדש את המין האנושי, באיור של ורגיליוס סוליס

על־פי סיפור המבול שהיה מקובל במיתולוגיה היוונית (ומאוחר יותר גם במיתולוגיה הרומית), זאוס החליט להשמיד בשיטפון את המין האנושי בשל חטאיו, והניצולים היחידים היו דאוקליון, בנו של הטיטאן פרומתאוס, ואשתו פירה, שניצלו הודות לתיבה שבנו בעצתו של פרומתאוס. עם סיום המבול הם ירדו מהתיבה בהר אותריס שבתסאליה. הם הקריבו קורבנות לזאוס וביקשו שיעזור להם לחדש את המין האנושי, ובתגובה יעץ להם האל "לזרוק לאחור את עצמות הורתם". הם פרשו את כוונת העצה לזריקת אבנים מאחורי גבם (שכן האבנים הן עצמות האדמה, אם כל חי). מהאבנים שהשליך לאחוריו דאוקליון נוצרו גברים, ומהאבנים שהשליכה לאחוריה פירה נוצרו נשים.

סיפור המבול היווני דומה למקבילו המקראי בתיאורו את המבול כעונש על חטאי האדם. עם זאת, ניכר עדיין פער משמעותי ביניהם. בשונה מנוח, דאוקליון לא ניצל בזכות צדקתו המוסרית, אלא כתוצאה מהזהרתו בידי אביו פרומתאוס, בעוד זאוס עצמו כלל איננו יודע על הצלתו.

אפלטון, בדיאלוג טימיאוס, מציג את העמדה שהיו כמה וכמה מקרי מבול שונים במרוצת הדורות, והמבול של דאוקליון ופירה הוא האחרון והידוע ביותר בין כולם. בנוסף, הוא מעלה את ההשערה שדאוקליון ופירה לא היו הניצולים היחידים במבול, אלא ששרדו בנוסף אליהם כמה אנשים נוספים שהצליחו להימלט לאזורים הרריים, שאליהם המים לא הגיעו.

כנען[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא ידוע על סיפור מבול במיתולוגיה של כנען העתיקה. י"מ גרינץ ראה במסורת המדרשית (בראשית רבה לג, יא) כי בארץ ישראל לא ירד המבול, הסבר מדוע סיפור זה לא הגיע לכנען. בשנת 1956 התגלה בתל מגידו לוח כתוב אכדית המתוארך למאה ה-14 לפנה"ס, ומתאים ללוח השביעי ב"עלילות גילגמש" בנוסח נינוה. מכיוון שהאפוס המלא כולל את סיפור אותנפישתים, סביר שבתקופה הכנענית לכל הפחות הכירו את סיפור המבול המסופוטמי[20]. בשנת 2007 הוצע כי שבר טקסט בן 14 שורות באכדית שהתגלה בשנת 1994 בספריה העתיקה של אוגרית, מאמצע האלף השני לפנה"ס, מתאר פתיחת חלון ושילוח יונה וציפור מים בכדי למצוא חוף, וזאת בעצת אאה, האל הממלא תפקיד יועץ גם בסיפורי המבול המסופוטמים. פרט מעניין בסיפור זה הוא הציון כי אירע בראש חודש, בדומה לסיפור המקראי המציין את תאריכי המאורעות, ובניגוד לסיפורים המסופוטמים. ייתכן איפוא כי זהו חלק מסיפור מבול הדומה גם לסיפורים המסופוטמים וגם לסיפור המקראי[21].

הודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המיתולוגיה ההודית, העולם נברא ונחרב במחזוריות, כאשר כל מחזור אורך כמה מיליוני שנים. האדם הראשון אשר מתחיל מחדש את האנושות בכל פעם נקרא מאנו ותקופת חייו היא זו שקובעת את אורך המחזור. על פי מסורת זו, אנחנו חיים כעת במחזור ה-14 של החרבה ויצירה.

הר אררט בטורקיה, המזוהה עם הר אררט המוזכר במקרא, עליו על־פי המסופר נחה תיבת נח בסיום המבול

במחזור השביעי אירע מבול שהשמיד כל יצור חי. מאנו הצליח להינצל בזכות אזהרה שקיבל מדג שהציל קודם לכן, בעקבותיה בנה מאנו סירה והעלה עליה זוגות זוגות מכל מין ומין של בעלי חיים. בנוסף היו על הסירה גם שבעה חכמים שמסוגלים ליצור חברה בחכמתם. אשה לא הועלתה לסירת הניצולים על פי האגדה ונוצרה רק לאחר המבול בזכות קרבן שהקריב מאנו. לאחר המבול שטה הסירה אל העיירה מנאלי בהרי ההימלאיה שבצפון הודו, שם הקים מאנו את ביתו ומשם התפתחה האנושות. בעיירה קיים עד היום מקדש מאנו וביתו בו הוא יתגורר ע"פ המסורת עד לסיום המחזור הנוכחי.

איראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם במיתולוגיה הפרסית סיפור דומה לסיפור המבול, אלא שבגרסה זו חורבן העולם בא לא כתוצאה משטפון אלא מגל כפור. המלך ג'משיד (הנקרא במקורות הקדומים יותר יימה) מוזהר על ידי האל, אהורה מאזדה, מפני האסון הקרב ובא, ובונה לעצמו מחסה במערה תת-קרקעית, בו הוא מוגן עד חלוף הקור, יחד עם זוגות מכל בעלי־החיים, פרטים מכל מיני הצומח, ומספר מצומצם של גברים ונשים נבחרים שנועדו לעזור לו לשקם את המין האנושי מבראשית.

סין[עריכת קוד מקור | עריכה]

פו שי ונו'וה הם אל ואלה, בעל ואישה, שמופיעים אחרי מבול הרסני, והם למעשה האב והאם של כל בני האדם על פי המיתולוגיה הסינית.

תאוריות של המבול בראייה מודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש גאולוגים וארכאולוגים המשערים כי לאור ממצאים בשטח, אכן היה במסופוטמיה אירוע שיטפון גדול או סדרת שטפונות, שנחרטה בזכרון הקולקטיבי והועברו מדור לדור, בתחילה בעל-פה ולאחר מכן בכתב. הסיפור המסופוטמי חדר לאחר מכן לסיפורי המקרא, ייתכן שבמשך תקופת גלות בבל.[22]

הארכאולוג האנגלי ליאונרד וולי שבשנות ה-30 של המאה ה-20 עמד בראשה של חפירה באור, עיר שומרית בדרום מסופוטמיה מצא שהאתר הקדום נקבר תחת שכבת חרסית בעומק 3-2 מטרים שמעידה על שיטפון של נהר, והסיק שהמבול המקראי מבוסס על שיטפון בחלק התחתון של עמק הפרת והחידקל. רוב הארכאולוגים שחפרו בתילים אחרים באזור לא מצאו עדות לשיטפון מאותה תקופה, ודחו את מסקנתו.[23] לעומת זאת החוקרים האמריקאיים האלו וסימפסון צידדו בתיאוריית השיטפון ותיארכו אותו לסביבות שנת 2900 לפנה"ס, על סמך ממצאים בשורופק.[22]

הים השחור הנוכחי (תכלת) וכאגם מים מתוקים כ-7500 שנה לפני זמננו (כחול) על פי תאוריית מבול הים השחור

תאוריה אחרת שהועלתה על ידי הגאולוגים ויליאם רייאן ווולטר פיטמן מאוניברסיטת קולומביה שבארצות הברית[24], היא שהמסופר הוא הד להצפה קטסטרופלית שהתרחשה בים השחור. על פי תאוריה זו, הים השחור היה בעבר ימה של מים מתוקים שלא הייתה מחוברת לאוקיינוס הגלובלי. בשל התחממות כדור הארץ לאחר עידן הקרח האחרון והמסת קרחונים, עלו פני הים התיכון ונבקע פתח או נוצר מפגש שבו זרמו מים מן הים התיכון לים השחור, אזור המהווה היום את מיצרי הבוספורוס. צוללות שנשלחו למשימות תיעוד, מצאו שרידים ליישובים, חלקם גם בעומק הים השחור. ממצאים אכן מצביעים כי הים השחור לפני כ-7,500 שנה היה קטן בממדיו מאשר ממדיו הנוכחיים וששטחי חופיו הקדומים הוצפו כליל[25]. מיפוי קרקעית הים מראה פני שטח שניתן לזהות בהם ערוצי נחלים, דיונות חוף ואיים שמצויים מתחת לפני הים. ניכר מעבר חד ממשקעים האופייניים לאגמים מתוקים לשכבה שמכילה שרידי בעלי חיים האופייניים לים התיכון[26][27]. ואולם מחקרים גאולוגיים וארכאולוגיים נוספים בים השחור מצאו כי העלייה בפני הים וגודל השטח שהוצף היו קטנים בהרבה מאלו שסברו ראיין ופיטמן[28], וכי העלייה במליחות המים הייתה הדרגתית מאוד ונמשכה על פני אלפי שנים[29]. הרב אורי שרקי מפרש את סיפור המבול המקראי בהתאם להשערות המחקריות בדבר מבול מצומצם[30].

תאוריה של זוג החוקרים טולמן מהמכון הגאולוגי של אוסטריה ניסתה להסביר את שכיחותם של סיפורי מבול בעולם בכך שכוכב שביט שחדר את האטמוספירה של כדור הארץ כ-9500 שנה לפני זמננו התפצל למספר שברים שנפלו באוקיינוסים שונים, וגרמו לאידוי עצום של מי ים שירדו כגשמים ביחד עם גלי צונמי עוצמתיים שהכו באזורים מיושבים[31]. תאוריה זו התבססה על תיארוך מכתשי פגיעה תת-ימיים, אך 13 גאולוגים, פלאונטולוגים ופיזיקאים מאוניברסיטאות וממכוני מחקר שונים ברחבי העולם בדקו את התאוריה, מצאו שהיא נבעה מחוסר הבנה של הנתונים לגבי מכתשי הפגיעה, והגדירו אותה כפסאודו-מדע[32].

במחקר אנתרופולוגי של מיתולוגיה השוואתית הדעה הרווחת היא כי באזורים רבים בעולם שיש בהם מיתוסי מבול אין כלל אפשרות לשטפונות גדולים, ולכן אין צורך בהם כדי להסביר מדוע מיתוסים כאלו הם נפוצים. ההסבר הסביר ביותר הוא שהמיתוסים נועדו מלכתחילה לשמש כמטאפורה להעברת המסר שהעולם כשל והבורא נצרך להורסו על מנת שיבנה מחדש בצורה טובה יותר. רעיון זה מתכתב עם יסורי המצפון על כישלונות ועם הרצון האנושי להזדמנות שנייה. המהות הסימבולית של שטיפת העולם במים לצורך תיקונו נפוצה גם בטקסי היטהרות הקיימים בדתות שונות[33].

בספרות ובאמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשפה העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשפה העברית העכשווית "מבול" ניתן לשטף גשם חזק. ביטוי נוסף הוא "אחרַי המבול" (בצרפתית: Après moi le déluge) המיוחס למאדאם דה פומפדור המביע חוסר אכפתיות מוחלט לעתיד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שני הפירושים מופיעים, לדוגמה, ברש"י על פסוק זה.
  2. ^ בראשית פרק ו פסוק כ
  3. ^ רמב"ן בראשית פרק ו פסוק יט.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"ח, עמוד ב'
  5. ^ כך עולה מפשט הכתובים:

    ...וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם...וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ ... וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה:

    אך בתלמוד (תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף קי"ג, עמוד ב') מובא שרבי יוחנן גרס שבארץ ישראל לא היה מבול.
  6. ^ רמב"ן על התורה, בראשית, ט', י"ב
  7. ^ ראו 20 טעמים בספר קשת יהונתן, שמעון יוחאי יפרח, אשדוד, תש"ע, עמ' סה-עב.
  8. ^ רמב"ן בראשית ט, יב; רבנו בחיי בראשית ט, יג; תפארת יהונתן (לרבי יהונתן אייבשיץ) בראשית ט, יב; רש"ר הירש בראשית ט, טו.
  9. ^ רמב"ן בראשית ט, יב; רבנו בחיי בראשית ט, יג; חזקוני בראשית ט, יג.
  10. ^ Leeming, David Adams. Creation myths of the world: An encyclopedia. Vol. 1. Abc-clio, 2010.
  11. ^ גיא דרשן, נֹח לא לבד: גרסאות חדשות ומפתיעות של סיפור המבול, הארץ, 25.10.2014
  12. ^ .The Animals Went in Two by Two, According to Babylonian Ark Tablet, Biblical Archaeology Review, 2014
  13. ^ The tragic tale of George Smith and Gilgamesh
  14. ^ עלילות גלגמש באנציקלופדיית המקרא של "גשר"
  15. ^ ע"פ המתואר בבראשית פרק ד', קין עצמו ייסד עיר, ומצאצאי יצאו יבל "אבי ישב אהל ומקנה", יובל "אבי כל תפש כינור ועוגב", ותובל קין "לטש כל חרש נחשת וברזל".
  16. ^ "ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים" בראשית פרק ח' פסוק א'.
  17. ^ עלילות גילגמש, לוח 11, בתרגום ש. שפרה ויעקב קליין
  18. ^ אתרחסיס, לוח 3, בתרגום ש. שפרה ויעקב קליין
  19. ^ Thorkild Jacobsen, The Sumerian King List, Illinois: University of Chicago Press, 1939, עמ' 69-77
  20. ^ א גיצה וש. לוי, עתיקות: סדרה עברית, כרך ב (ירושלים: רשות העתיקות, 1958) עמ' 108–115.
  21. ^ Darshan, G. (2016). The calendrical framework of the priestly flood story in light of a new Akkadian text from Ugarit (RS 94.2953). Journal of American Oriental Society, 136(3), 507-514
  22. ^ 22.0 22.1 אריה ש. איסר ומתניה זהר, והרעב כבד בארץ : שינויי אקלים והשפעתם על ההיסטוריה של ארצות המקרא, הוצאת כרמל, 2008, עמ' 69-67
  23. ^ The Flood: Mesopotamian Archaeological Evidence
  24. ^ RYAN, W. & PITMAN, W. 1998. Noah’s Flood. The New Scientific Discoveries about the Event that Changed History. 319 pp. New York: Simon & Schuster. ISBN 0 684 81052 2
  25. ^ תיבת נוח האמיתית - נמצאו ממצאים מתרבות שהוצפה במי הים השחור, באתר "הידען"
    המבול של נוח לא היה כל כך חזק, באתר "הידען"
    חיפושים אחר המבול בים השחור - באתר PBS (באנגלית)
  26. ^ William B.F. Ryan et al. CATASTROPHIC FLOODING OF THEBLACK SEA, Annu. Rev. Earth Planet. Sci. 2003. 31:525–54
  27. ^ עפרי אילניגם המבול של נוח נגרם בשל המסת קרחונים, באתר הארץ, 20 בנובמבר 2007
  28. ^ Giosan, L., Filip, F., & Constatinescu, S. (2009). Was the Black Sea catastrophically flooded in the early Holocene?. Quaternary Science Reviews, 28(1-2), 1-6.
  29. ^ Mertens, K. N., rt al (2012). Quantitative estimation of Holocene surface salinity variation in the Black Sea using dinoflagellate cyst process length. Quaternary Science Reviews, 39, 45-59.
  30. ^ "האם המבול הוא אירוע היסטורי?", שאלות ותשובות באתר האינטרנט של הרב שרקי
  31. ^ Kristan-Tollmann, E. and Tollmann, A. (1994), "The youngest big impact on Earth deduced from geological and historical evidence." Terra Nova, 6: 209–217. doi: 10.1111/j.1365-3121.1994.tb00656.x
  32. ^ Deutsch, A.et al (1994). The Impact‐Flood Connection: Does It Exist?. Terra Nova, 6(6), 644-650.‏
  33. ^ David Leeming, Creation myths of the world: an encyclopedia, ABC-CLIO, LLC, Santa Barbara, California, 2010 (2nd Ed.). ISBN 978-1-59884-174-9, pages 334-335