ויקרס וילדביסט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ויקרס וילדביסט/ויקרס וינסנט
Vickers Vildebeest in flight.jpg
מאפיינים כלליים
ארץ ייצור Flag of the United Kingdom.svg בריטניה
יצרן ויקרס
טיסת בכורה 1928
תקופת שירות 19321943 (שירות מבצעי)
צוות 3
יחידות שיוצרו 209 - וילדביסט‏[1]
197 - וינסנט
משתמש ראשי Flag of the United Kingdom.svg בריטניה
משתמשים משניים Flag of New Zealand.svg ניו זילנד
Flag of Spain (1931 - 1939).svg ספרד

הויקרס וילדביסטאפריקאנס: Vickers Vildebeest, גנו) היה מטוס דו-כנפי ודו-מושבי בריטי אשר שימש כמפציץ טורפדו. על אף שטיסת הבכורה בוצעה ב-1928, שירת המטוס בחיל האוויר המלכותי עד למלחמת העולם השנייה, עת פעלו הוילדביסט המבצעיים האחרונים שנותרו כנגד האימפריה היפנית בסינגפור ובג'אווה, ב-1942.

ב-1931 פותחה גרסה מוצלחת הזהה כמעט לחלוטין לוילדביסט, הוינסנטאנגלית: Vincent), ששימשה כמפציץ קל ובתפקידי סיוע לכוחות קרקע, אשר פעלה בעיקר במזרח התיכון ובמזרח אפריקה ונותרה בשירות מבצעי עד תחילת 1943.

תכנון וייצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילדביסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוויקרס וילדביסט תוכנן בעקבות מכרז משרד האוויריה הבריטי, מס' 24/25, לבניית מפציץ טורפדו לפעולה מבסיס יבשתי, אשר יחליף את ההוקר הורסלי. אב הטיפוס של הוילדביסט, שסומן כ-Vickers Type 132 הוטס לראשונה באפריל 1928, עם מנוע כוכבי מסוג בריסטול יופיטר סימן VIII. לאחר הערכה ראשונית, נבחן הוילדביסט כחלק מרשימה מצומצמת יותר של מטוסים מתחרים שכללה את הבלאקבורן ביגל וההנדלי פייג' הארה. מכיוון שמנוע היופיטר גרם לרעידות במטוס, הותאם באב טיפוס נוסף, ה-Vicker Type 204, מנוע חדש מסוג ארמסטרונג סידלי פנתר, ולאחר בחינה נוספת, אושרה זכייתו של הוילדביסט במכרז. הבעיות במנוע נמשכו, ונפתרו רק לאחר התקנת גרסה משופרת של היופיטר, שמאוחר יותר נודעה כבריסטול פגסוס[2].

המטוס היה בעל שלדת מתכת מכוסה בבד, עם זוג סמוכות בין כנפיו, כנפיים אשר היו ממוקמות במדויק זו מעל זו‏[3]. תא הטייס הקדמי הפתוח היה ממוקם תחת שפת הכנף המובילה העליונה, בעוד עמדת התצפיתן הייתה שקועה יותר וממוקמת בחלקו האמצעי של גוף המטוס. חימושו של המטוס כלל מקלע ויקרס בקוטר 7.7 מ"מ מקובע לירי קדימה בין להבי המדחף, ומקלע לואיס בקוטר 7.7 מ"מ הניתן להזזה בתא האחורי. ההתקן לנשיאת הטורפדו היה ממוקם תחת גוף המטוס בין שתי רגלי כן הנסע[4].

סדרת הייצור הראשונה הוזמנה על ידי חיל האוויר המלכותי ב-1931 עבור תשעה מטוסים, כאשר המטוס הראשון מסדרה זו טס לראשונה בספטמבר 1932. הזמנות נוספות הגיעו, כאשר בסדרת הייצור הגדולה של גרסת הוילדביסט סימן II נוסף איש צוות שלישי, ו-111 יחידות סופקו לחיל האוויר המלכותי‏[1][5]. גרסת הוילדביסט סימן IV הציגה מנוע כוכבי חדש וחזק משמעותית מקודמו, בעל 825 כ"ס, הבריסטול פרסיאוס, עם שסתום שרוול ובתוך בית מנוע ששיפר את ביצועיו האווירודינמיים של המטוס: המהירות המרבית עלתה ל-251 קמ"ש ומהירות הנסיקה ל-4.3 מטר לשנייה. לפרסיאוס הייתה בעיה של התחממות-יתר, ולכן לא נעשה בו שימוש באזורים בעל אקלים טרופי, מה שהביא לייצור 18 יחידות בלבד מגרסה זו ששירתו בטייסות שבסיסן באי הבריטי‏[2].

ויקרס וינסנט

וינסנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1931 תכננה ויקרס, כפיתוח פרטי, גרסה של הוילדביסט אשר תשמש כמטוס לסיוע לכוחות יבשה, ותחליף את הוסטלנד ואפיטי והפיירי IIIF שהיו פרוסים במזרח התיכון לתמיכה בצבא הבריטי. מבחנים מוצלחים של שיתוף פעולה אווירי-קרקעי בוצעו במזרח התיכון, סודאן ומזרח אפריקה במטוס וילדביסט סימן I מוסב בשנים 1933-1932. כתוצאה מכך נוסח מכרז מס' 16/34 על פי תכונות הוילדביסט המוסב שקיבל את השם ויקרס וינסנט. ההבדלים בין מטוסי הוינסנט לוילדביסט היו מינימליים, כאשר את הציוד לשיגור טורפדו החליף מכל דלק נוסף. לוינסנט היו שלושה אנשי צוות ומנוע מסוג בריסטול פגסוס סימן IIM3 בעל 660 כ"ס. 197 מטוסי וינסנט נבנו או הוסבו ממטוסי וילדביסט עבור חיל האוויר המלכותי בין 1934 ל-1936‏[6][7].

היסטוריה מבצעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקרס וילדביסט מטייסת מס' 100 במהלך תרגיל הטלת טורפדו, סביבות 1936.

הוילדביסט נרכש בכמות גדולה יחסית על ידי חיל האוויר המלכותי החל מ-1931 ונעשה בו שימוש כמפציץ טורפדו, עת נכנס לראשונה לשירות מבצעי באוקטובר 1932 בטייסת מס' 100 והחליף את ההוקר הורסלי. ארבע טייסות קו-ראשון של מפציצי טורפדו צוידו בוילדביסט, כאשר שתי טייסות הוצבו בסינגפור (טייסת מס' 100 שהועברה מבריטניה ב-1933, וטייסת מס' 36, שהחליפה את מטוסי ההורסלי שלה ב-1935) ושתיים נוספות (22 ו-42) בבריטניה‏[8].

הוינסנט נכנס לשירות מבצעי ראשון בטייסת מס' 84, שבסיסה בשועביה שבעיראק, בדצמבר 1934, והחל להחליף את מטוסי הטייסות לתפקידי סיוע ברחבי המזרח התיכון ואפריקה. עד 1937 צוידו בוינסנט שש טייסות, ששירתו בעיראק, עדן, קניה, סודאן ומצרים.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היו עדיין 101 מטוסים מסוג וילדביסט בשירות חיל האוויר המלכותי. מטוסי הוילדביסט של טייסות מס' 22 ו-42 שהוצבו באנגליה טסו במשימות של סיורים ימיים וליווי שיירות עד שהוחלפו במטוסי בריסטול בופורט ב-1940. לעומת זאת, טייסות מס' 36 ו-100 שהוצבו בסינגפור עדיין המתינו להצטיידות מחדש בבופורט כאשר פלשה יפן למלאיה בדצמבר 1941, ומטוסי הוילדביסט המיושנים שלהן נאלצו להתמודד כנגד המתקפה היפנית, כאשר ניסו לתקוף באמצעות טורפדו בפעם הראשונה וללא הצלחה סיירת יפנית מול חופי קוטה בארו (Kota Bharu) ב-8 בדצמבר.

וילדביסט מטייסת מס' 100 במהלך תדלוק בסינגפור, 1942.

הוילדביסט המשיכו בנסיונותיהם לתקוף את היפנים בעודם מתקדמים מצפון מלאיה לדרומה, וספגו אבידות כבידות ממטוסי קרב, במיוחד כאשר לא ניתן היה לספק להם חיפוי ממטוסי קרב ידידותיים. ב-26 בינואר 1942 נחתו היפנים באנדאו (Endau), בחופה המזרחי של מלאיה וכ-240 ק"מ מסינגפור, ותריסר וילדביסט מטיסות מס' 100 ו-36 נשלחו לתקוף את אזור הנחיתה. על אף הליווי שניתן על ידי מטוסי ברוסטר בופאלו והוקר הוריקן, אבדו חמישה מטוסים. ההתקפה חודשה בהמשך אותו היום, על ידי שמונה וילדביסט מטייסת מס' 36 ביחד עם שלושה פיירי אלבקור שהסתיימה בהפלתם של שישה וילדביסט ושני אלבקור. הוילדביסט ששרדו התמזגו לטייסת אחת, מס' 36, ופונו לג'אווה. ב-31 בינואר תקפו נחיתה יפנית בחופי רמבאנג (Rembang) וטענו להטבעת שמונה כלי שיט, אך במחיר אבידות נוספות. זוג הוילדביסט האחרונים שנותרו מטייסת מס' 36 ניסו להמלט אל בורמה ב-6 במרץ, אך אבדו מעל סומטרה[6]. מטוסי הוילדביסט האחרונים של חיל האוויר המלכותי, שפעלו בטייסת מס' 217 מבסיסה בציילון, הוצאו משירות במהלך מרץ 1942‏[8].

בעוד שמטוסי הוינסנט היו בתהליך החלפתם במטוסים חדישים יותר, כויקרס ולסלי או הבריסטול בלנהיים, עדיין נותרו 84 מהם בשירות עם פרוץ המלחמה. הוינסנט פעלו במשימות הפצצה כנגד האיטלקים במהלך המערכה במזרח אפריקה וסיורים ימיים מעדן, ומטוס אחד תקף את הצוללת האיטלקית גלילאו גליליי, והביא לכניעתה. מטוסי וינסנט נוספים פעלו כנגד העיראקים במלחמה האנגלו-עיראקית בשנת 1941. אחרוני המטוסים מסוג זה ששירתו בטייסת מס' 244 בשועביה שבעיראק הוצאו מפעילות מבצעית בינואר 1943 והוחלפו בבריסטול בלנהיים. הוינסנט נותרו בשירות כמטוסי קו שני (בין השאר במשימות ריסוס כנגד פלישת הארבה לאיראן) עד 1944[9].

ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרד הזמינה את הוילדביסט ב-1932, וניתן רישיון לייצור מקומי של 25 יחידות (יחד עם אב הטיפוס שנשלח מבריטניה, פעלו בספרד בסך הכל 26 מטוסי וילדביסט) עבור הצי הספרדי אשר בוצע על ידי חברת CASA, כאשר מרבית המטוסים צוידו במנוע מסוג היספאנו-סואיזה HS600, אם כי נעשה שימוש גם במנועים מסוגים אחרים‏[8]. כ-20 מטוסי וילדביסט שרדו עד מלחמת האזרחים בספרד ולחמו בצד הרפובליקני כנגד הכוחות הלאומנים של פרנקו, כאשר חלקם צויד במצופים.

ניו זילנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1935 רכש חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד 12 מטוסי וילדביסט, ללא יכולת נשיאת טורפדו, למטרת סיור להגנת החופים. 27 וילדביסט נוספים נרכשו מעודפי חיל האוויר המלכותי בשנים 1941-1940 ובנוסף הוענקו במתנה כ-60 מטוסי וינסנט.

מטוסי הוילדביסט והוינסנט הניו זילנדיים שימשו גם במשימות מיפוי אווירי, מעטים שימשו לסיורים ימיים כנגד אוניות פשיטה גרמניות וצוללות יפניות (קומץ מטוסים הוצב באיי פיג'י בדצמבר 1941 במשימה זו). תפקידם העיקרי של המטוסים הניו זילנדיים בתקופת המלחמה היה כמטוסי אימון לטיסה, תותחנות ותצפית. כמחציתם הוצאו משירות עקב תאונות, והם הוחלפו על ידי הנורת' אמריקן הרווארד, החל מ-1942. המטוסים האחרונים הוצאו משירות ב-1944.

גרסאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילדביסט סימן II מטייסת מס' 100 בבסיס חיל האוויר המלכותי סלטאר (Seletar), סינגפור, סביבות 1937.
וילדביסט סימן I
Type 244 - גרסת הייצור הראשונה, של מפציץ טורפדו דו-מושבי עם מנוע בריסטול פגסוס סימן IM3 בעל 600 כ"ס. 22 יחידות נבנו עבור חיל האוויר המלכותי בין 1931 ל-1933.
וילדביסט סימן II
Type 258 - גרסה בעלת מנוע חזק יותר מסוג פגסוס סימן IIM3 בעל 635 כ"ס. 30 יחידות סופקו לחיל האוויר המלכותי ב-1933‏[10].
וילדביסט סימן III
Type 267 - גרסת מפציץ טורפדו תלת-מושבית. 150 נבנו עבור חיל האוויר המלכותי וסופקו בין השנים 1935-1936. 15 יחידות שהיו בעבר בחיל האוויר המלכותי (כולל וילידביסט סימן II מוסב) הועברו מאוחר יותר לחיל האוויר המלכותי של ניו זילנד[10].
Type 277 - תריסר יחידות בעלי כנפיים מתקפלות ויכולת נשיאת מכלי דלק נתיקים, סופקו לחיל האוויר המלכותי הניו זילנדי ב-1935.
וילדביסט סימן IV
Type 286 - גרסה דו-מושבית עם מנוע מסוג בריסטול פרסיאוס בעל 825 כ"ס. 18 יחידות נבנו עבור חיל האוויר המלכותי, מתוכם נמכרו מאוחר יותר 12 יחידות לניו זילנד‏[10].
Type 245 וילדביסט
סדרה XI, גרסת מפציץ טורפדו עבור הצי הספרדי, עם מנוע מקורר-אוויר V-12 מסוג היספאנו-סואיזה 12L בעל 600 כ"ס. אב הטיפוס הראשון שהותאם לסטנדרט זה טס לראשונה ביוני 1930. בנוסף לאב הטיפוס נבנו 25 יחידות נוספות ברישיון על ידי חברת CASA הספרדית.
וינסנט
Type 266 - גרסה תלת-מושבית לסיוע לכוחות קרקע עבור חיל האוויר המלכותי, עם מנוע בריסטול פגסוס סימן IIM3. ‏197 יחידות נבנו או הוסבו.
וילדביסט סימן III מטייסת מס' 36 בטיסה מעל סינגפור, 22 בספטמבר 1936.

שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוילדביסט/וינסנט שירת במדינות הבאות:

וילדביסט
וינסנט

מפרט טכני (וילדביסט סימן III)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאפיינים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקרס וילדביסט בבסיס חיל האוויר המלכותי קראנוול (Cranwell), לינקולנשייר, 22 בפברואר 1933.
  • צוות: 3 (טייס, נווט ותצפיתן)
  • אורך: 11.18 מטר
  • גובה: 4.47 מטר
  • מוטת כנפיים: 14.94 מטר
  • שטח כנפיים: 67.7 מ"ר
  • משקל ריק: 2,170 ק"ג
  • משקל מרבי: 3,864 ק"ג
  • מנוע: כוכבי מקורר-אוויר, 1 X בריסטול פגסוס סימן IIM3, ‏635 כוחות סוס

ביצועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מהירות מרבית: 230 קמ"ש
  • קצב נסיקה: 3.2 מטר/שנייה
  • טווח: 2,010 ק"מ
  • סייג רום: 5,800 מ'
  • עומס כנף: 57.1 ק"ג/מ"ר
  • כוח/מסה: 0.122 קילוואט/ק"ג

חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מקלעים
    1 X ‏ 7.7 מ"מ ויקרס מקובע לירי קדימה
    1 X ‏7.7 מ"מ לואיס על גבי כנה גמישה בתא האחורי
    פצצות
    500 ק"ג פצצות או טורפדו בקוטר 457 מ"מ

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Andrews, C.F. Vickers Aircraft since 1908. Putnam; First U.S. Edition, First printing edition, 1969. ISBN 0370000056.
  • Mason, Francis K. The British Bomber since 1914. Naval Institute Press, 1994. ISBN 1557500851.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Andrews, עמוד 521
  2. ^ 2.0 2.1 Mason, עמודים 193-203
  3. ^ באנגלית מכונה מיקומה של הכנף העליונה לעומת התחתונה -‏ Stagger Wing‏, כאשר מיקום חיובי או ‏Positive wing stagger, ‏פירושו שהכנף העליונה ממוקמת מעט לפני הכנף האחרונה ולהפך כאשר המיקום שלילי. בוילדביסט והוינסנט, כאמור, לא היה שוני במיקום הכנף העליונה לעומת התחתונה
  4. ^ Virtual Aircraft Museum
  5. ^ 150 יחידות על פי ‏ Mason‏
  6. ^ 6.0 6.1 Andrews, עמודים 285-290
  7. ^ Mason, עמוד 257
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 Mason, עמודים 202-203
  9. ^ Mason, עמוד 258
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 Mason, עמוד 203