זו ארצנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
זו ארצנו

זו ארצנו היה ארגון פוליטי אשר הוקם בחודש יולי 1994 מתוך כוונה ליצור גל מחאה ציבורי נרחב נגד יישום הסכמי אוסלו. מייסדי הארגון היו משה פייגלין ושמואל סקט, שדגלו במדיניות של מרי אזרחי בלתי אלים והובילו את המאבק בהתאם.‏‏‏[1][2]

הקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנס הייסוד של "זו ארצנו" התקיים בשנת 1994, אם כי היסודות הונחו כבר בחודש דצמבר 1993 במלון "אשל הנשיא" באריאל, שבו התקבלה ההחלטה לצאת למהלך יזום שתכליתו הכפלת מספר המאחזים ברחבי יהודה ושומרון. כוח האדם, הארגון והניסיון היו התשתית הראשונית להקמת הארגון.

הנהגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד שלושת המנהיגים, הוכנה במטה "זו ארצנו" רשימה המפרטת שרשרת פיקוד בת שלושים חברים, זאת בשל המאסרים התדירים של בכיריה, המחייבים התארגנות מחדש. המטרה הייתה להבטיח את המשך קיומה של המנהיגות בשטח, גם בסיטואציה בה הנסיבות ירוקנו את השורות‏‏[3].

אידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"זו ארצנו" נולדה מתוך התנגדות להסכמי אוסלו שנחתמו בין ישראל בראשות ממשלת יצחק רבין לבין אש"ף. מהות ההסכמים הייתה הכרה הדדית של הצדדים זה בזכות הקיום של זה ויישום ראשוני של הנוסחה שטחים תמורת שלום. "זו ארצנו" תפסה את הסכמי אוסלו כפגיעה במדינה ובאזרחיה היהודים.

סממנים מובהקים לתפיסה זו הייתה בבחירת השם ובבחירת הסמל לארגון. השם, "זו ארצנו", מדגיש את התפיסה הרואה בכל שטח ארץ ישראל קניין יהודי בלבד. הסמל הכיל את הכיתוב, "זו ארצנו", לצד ציור המפה והמנורה. הניסיון היה ליצור סממנים המקושרים והמזוהים הן ביהדות והן בציונות, זאת כדי ליצור מכנה משותף והסכמה רחבה ככל הניתן שיוביל לגיוס המוני‏‏[4].

מנהיגות "זו ארצנו" הניחה כי מחאה קונבנציונלית תזכה בסיקור תקשורתי מינימליסטי, אם בכלל, ובכך הניסיון ליצור גל מחאה ציבורי ייכשל. התחושה הייתה כי הן הממשלה והן התקשורת דוחקות לשוליים את רחשי הלב של ציבור גדול, מתנכרות לו ואף יוזמות דמוניזציה נגדו‏‏[5]. בשל כך, "זו ארצנו" בחרה ונקטה במחאה אלטרנטיבית בדמות מרי אזרחי בלתי אלים. להשקפת חברי "זו ארצנו", התנגדות זו הייתה מימוש מתבקש של דמוקרטיה מתגוננת שהרי הממשלה בראשות יצחק רבין מתנהלת כדיקטטורה המסרבת לתת ביטוי גם למתנגדיה. מבחינתם, היה צורך אקוטי בשבירת מחסום הציות האוטומטי‏‏[6].

"זו ארצנו" חרתה שלושה כללים מרכזיים שהנחו אותה לאורך שנות המאבק: הראשון, התנגדות לאלימות, הן פיזית והן מילולית. השני, צמצום מקסימלי של הסכנות והנזקים הכרוכים במאבק. השלישי, נכונות מלאה לשאת בכל מחיר שיידרש לשלם, כולל כניסה לבית הסוהר‏‏[7].

מהלכים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרי האזרחי בו נקטה "זו ארצנו" קיבל ביטוי אופרטיבי ביוזמות רבות ומגוונות שרובן כוונו ליצירת תהודה תקשורתית ואהדה ציבורית שתוביל להרחבת המחאה נגד ממשלת רבין.

המהלך המרכזי הראשון היה הניסיון להקים מאחזים רבים ברחבי יהודה ושומרון. התוכניות נכתבו וגיוס המשאבים והציבור הושלם, אך בשל דחייה חוזרת של תאריך היציאה לדרך הציבור איבד את התלהבותו ואת מוכנותו ובמקביל גורמי הביטחון כגון צה"ל והמשטרה הספיקו לאסוף אינפורמציה ולהתכונן בהתאם. מהלך זה הסתיים בהצלחה נקודתית בלבד. מאחזים בודדים הוקמו וגם הם פונו במהירות. הסיקור התקשורתי היה דל יחסית.

לאור כישלון המהלך, בייחוד מהבחינה התקשורתית, הבינו ב"זו ארצנו" כי המאבק האמיתי צריך להתקיים בזירה הארצית. הקמת מאחזים נוספים אומנם תשרת את המאמץ ההתיישבותי אך התרומה למאמץ המחאתי תהיה דלה. פייגלין ביקש ליצור מהלך שיזכה לתהודה ולאהדה ברמה הארצית‏‏[8].

המהלך המרכזי השני היה חסימת צמתים. הניסיון היה לזכות באותה תהודה תקשורתית ואהדה ציבורית דרך מהלך רחב היקף בתוך גבולות הקו הירוק. אנשי "זו ארצנו" ותומכיהם הונחו לחסום צמתים מרכזיים ברחבי הארץ במקביל ובכך ליצור פקקים ארוכים וממושכים שישתקו את התחבורה. מהלך זה הוכתר בהצלחה. בחודש אוגוסט 1995 נחסמו 78 צמתים מרכזיים ברחבי הארץ והתחבורה שותקה, אלפים נאלצו להמתין בפקקים וכוחות גדולים של משטרת ישראל ושל מג"ב נשלחו לפזר את ההפגנות. בד בבד, נוצלה ההמולה להקמת 15 מאחזים נוספים ביהודה ושומרון‏‏[9]. יום זה סימן את התמורה בהתייחסות ל"זו ארצנו". מקבוצה קטנה שנדחקה לשוליים הפכה "זו ארצנו" לקבוצה שזוכה לסיקור מקיף בכלי התקשורת, לטיפול מסיבי מצד גורמי הביטחון.

מהלכים נוספים אותם יזמה "זו ארצנו" היו הפגנות תדירות מבלי לבקש רישיון, תהלוכות, משמרות מחאה, שיבוש נאום ראש הממשלה בכנס בינלאומי וכדומה.

כתב אישום - מדינת ישראל נגד פייגלין ואחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל להתרחבות "זו ארצנו" ולאחר רצח רבין, הוגש כתב אישום באשמת המרדה נגד פייגלין, סקט ואלון. כתב האישום היה תקדימי באותה שכן קודם לכן טרם התרחש מקרה בו חל שימוש באישום זה נגד גוף אופוזיציה. במהלך החקירות המשיכו חברי "זו ארצנו‏‏"[10] בקו המרי האזרחי והשיבו לכל שאלות החוקרים תשובה אחת זהה: "זוהי חקירה פוליטית, אין לי מה לומר"‏‏[11]. במהלך המשפט שהתקיים מול שלושה שופטים, בחר פייגלין ליטול את מושכות הייצוג והפך את האולם לבמה אותה ניצל כדי לפרוס את משנתו‏‏[12]. מקץ חצי שנה הסתיים המשפט והשניים, פייגלין וסקט, נמצאו אשמים בהמרדה (בני אלון נבחר לכנסת במהלך המשפט וזכה בחסינות). גזר הדין חייב את פייגלין לרצות ששה חודשי מאסר‏‏[13].

גזר הדין אומנם קבע כי פייגלין וסקט אשמים בהמרדה אך הייתה בו גם ביקורת נגד הממשלה ונגד המשטרה. השופטים ציינו כי הממשלה הייתה צריכה להטות אוזן קשבת לאותן השקפות הסותרות את מדיניותה ולתת להן ביטוי שהרי בסירובה לנהוג כן דחקה את הנאשמים ואחרים לדרך הקלוקלת בה בחרו. בנוסף, השופטים ציינו כי המשטרה נהגה במפגינים באלימות מיותרת, בייחוד נוכח בחירת זו ארצנו במדיניות של מרי אזרחי בלתי אלים‏‏[14].

גלגולים מאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטיקר הבחירות של משה פייגלין

רצח רבין סימן את התמורה השנייה בהתייחסות ל"זו ארצנו". המשפט שהתנהל נגד מנהיגיה רק ליבה את ההסתייגות ממנה על ידי חלקים מהציבור. בנוסף, המהפך בשלטון בו זכה בנימין נתניהו בכס ראש הממשלה הקהה את חשש הציבור ממסירת שטחים לידי הרשות הפלסטינית והתחושה הייתה שהמשך המאבק מיותר.

מקץ חודשים אחדים התברר כי נתניהו חש מחויב להסכמי אוסלו אותם ירש מהממשלה הקודמת ואף מתכוון לכבד אותם בהסתייגויות קלות. משה פייגלין ושמואל סקט בחרו לזנוח את המרי האזרחי והתייצבו לצד מוטי קרפל ומיכאל פואה בקבוצת "מנהיגות יהודית" הדוגלת בקידום המנהיגות האמונית, זו השואבת את תפיסתה וסמכויותיה מהיהדות. המטרה המרכזית התחלפה. השאיפה ליצור מחאה נגד השלטון במסגרת זו ארצנו התחלפה בשאיפה ליצור חלופה לשלטון במסגרת "מנהיגות יהודית‏‏"‏[2].

מתוך הלקחים שהופקו מהתנהלות "זו ארצנו", היה ברור לשניים כי היכולת לשנות מדיניות הינה תוצר של כוח פוליטי בלבד. הנחת יסוד זו הובילה בשנת 2000 את חברי "מנהיגות יהודית" להתפקד בהמוניהם למפלגת הליכוד וליצור בה חטיבה מגובשת‏[2].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פייגלין, מ. (1997). במקום שאין אנשים. ירושלים : מצודה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏מיכאל פואה, "ציוני דרך, תשנ"ד - תשס"א", אתר מנהיגות יהודית
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 רון פרסלר, בחירות 2009: ליכוד: מסע הקסם המסתורי של משה פייגלין, באתר הארץ, 19 בדצמבר 2008
  3. ^ ‏דולב, מ. (1995). "העם זה אני". נקודה, 188, 40-36. עמ' 37 ‏
  4. ^ ‏פייגלין, מ. (1997). במקום שאין אנשים. ירושלים : מצודה. עמ' 107‏
  5. ^ ‏פייגלין, מ. (1997). במקום שאין אנשים. ירושלים : מצודה. עמ' 41‏
  6. ^ ‏פייגלין, מ. (1997). במקום שאין אנשים. ירושלים : מצודה. עמ' 59-60‏
  7. ^ ‏פייגלין, מ. (1997). במקום שאין אנשים. ירושלים : מצודה. עמ' 97‏
  8. ^ ‏דולב, מ. (1995). "העם זה אני". נקודה, 188, 40-36. עמ' ‏38
  9. ^ ‏"מדינה סתומה". (09.08.1995). ידיעות אחרונות, 1.‏
  10. ^ ‏"חופש הביטוי והזכות להפגין". (1996). האגודה לזכויות האזרח בישראל. כתובת האתר: http://www.acri.org.il/Story.aspx?id=161
  11. ^ ‏פייגלין, מ. (1997). במקום שאין אנשים. ירושלים : מצודה. עמ' 198‏
  12. ^ ‏פייגלין, מ. (1997). במקום שאין אנשים. ירושלים : מצודה. עמ' 212‏
  13. ^ ‏פייגלין, מ. (1997). במקום שאין אנשים. ירושלים : מצודה. עמ' 250‏
  14. ^ ‏ויס, ה. (1998). "להיות איש". נתיב, 65, 81-80. עמ' 80; ‏פייגלין, מ. (1997). במקום שאין אנשים. ירושלים : מצודה. עמ' 12‏ ‏