משה פייגלין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משה פייגלין
Moshe Feiglin.jpg
תאריך לידה 31 ביולי 1962
כנסות 19
סיעה הליכוד ביתנו
תפקידים בולטים
עיסוק קודם פעיל פוליטי

משה זלמן פייגלין (נולד ב-31 ביולי 1962) הוא חבר הכנסת מטעם הליכוד, סגן יושב ראש הכנסת התשע עשרה, מייסד תנועת הימין זו ארצנו וראש חטיבת מנהיגות יהודית בליכוד.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה זלמן פייגלין, בנם של יעקב צבי ואסתר, נולד בחיפה, למשפחה ציונית שאבותיה עלו לישראל בעלייה הראשונה מרוסיה הלבנה נצר לאדמו"רי חב"ד. סבו היה הבן הראשון שנולד במטולה, אבות משפחתו היו ממייסדי המושבה משמר הירדן הישנה‏[1]. אביו יעקב צבי, שירת במשטרת היישובים העבריים והיה מראשוני תעשיית הטקסטיל בישראל. בילדותו עבר משה עם משפחתו לרחובות, שם למד בבית הספר "תחכמוני" ואחר כך בישיבה התיכונית אור עציון. שירת בצה"ל כקצין בהנדסה קרבית והשתחרר בדרגת סרן. לאחר שחרורו, הקים את חברת גלישת המצוקים הראשונה בישראל[דרוש מקור] שעסקה בתחזוקה חיצונית של בניינים גבוהים. במקביל הקים חברת הזנק, שאת הבעלות עליה העביר לחברו בזמן הסכמי אוסלו, עקב פעילותו בתנועת זו ארצנו.

פעילותו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

זו ארצנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1992 - 1995 פעל פייגלין נגד הסכם אוסלו ובמסגרת זו הקים עם בני אלון ועם שמואל סאקט את תנועת "זו ארצנו", כתגובה למה שכינה בספרו "בגידת ארגוני המתנחלים". תנועת זו ארצנו תמכה ונקטה במרי אזרחי בלתי אלים, ובכלל זאת ערכה, כפעולת מרי, הפגנות מבלי לבקש רישיון הפגנה מהמשטרה. במהלך הפגנות אלו התעמתו אנשי התנועה מספר פעמים עם משטרת ישראל. ב-6 באוגוסט 1995 נעצר פייגלין במהלך הפגנה, והוגש נגדו כתב אישום בעוון התקהלות אסורה. פייגלין הורשע בבית משפט השלום, והוטל עליו קנס בסך 10,000 ש"ח ומאסר על תנאי לששה חודשים. ערעורו לבית המשפט המחוזי נדחה‏‏‏[2].

בשנת 1997 הורשע פייגלין בגין פעילותו בתנועת "זו ארצנו" בעבירת המרדה ובפרסום דבר המרדה בעקבות קריאתו לציבור לבצע מעשים בלתי חוקיים, לתפוס מאחזים ביהודה ושומרון ולחסום צמתים מרכזיים במדינה כמחאה על הסכמי אוסלו‏[3]. פייגלין נדון ל-18 חודשי מאסר, מתוכם שישה חודשים בפועל. נוסף על כך, הופעל נגדו באופן חופף המאסר על תנאי לשישה חודשים שהיה תלוי נגדו. פייגלין ריצה את עונשו בעבודות שירות.

לאחר ריצוי עונשו, בשנת 2000, הקים פייגלין את חטיבת מנהיגות יהודית בליכוד.

ב-2 באוגוסט 2000 נעצר פייגלין פעם נוספת לאחר שניסה להיכנס להר הבית בכוונה להתפלל על ההר. הוא הורשע בעבירות של התקהלות אסורה ושל הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו[4].

חטיבת מנהיגות יהודית בליכוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

פייגלין נואם במרכז הליכוד, דצמבר 2008

עם הצטרפותה לליכוד, פעלה חטיבת מנהיגות יהודית בליכוד להצבתו כמועמד לראשות הליכוד ולראשות הממשלה. אנשי מנהיגות יהודית כונו לעתים בשם "פייגלינים"‏[5]. בהתמודדות הראשונה מאז הצטרפותו על ראשות המפלגה לקראת הבחירות לכנסת השש עשרה, זכה בקולותיהם של 3.5% מהמצביעים בקרב מתפקדי הליכוד. מאז עמד פייגלין בראשות מנהיגות יהודית בכל מערכת בחירות, והצהיר בכל הזדמנות שימשיך לרוץ לראשות הליכוד עד שינצח, גם חרף לחצים של גורמים פוליטיים בימין, בתוך הליכוד ומחוצה לה.

הבחירות לכנסת השש עשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנפרד מריצתו לראשות הליכוד, בבחירות המקדימות במרכז הליכוד לכנסת השש עשרה, בשנת 2003, הגיע פייגלין למקום ה-39 ברשימת מועמדי הליכוד לכנסת. עקב הרשעתו הפלילית, היה פייגלין מחויב על פי חוק להצהיר על הרשעתו ולבקש כי יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית יחליט, לפני הגשת רשימת המועמדים, אם זו עבירה שיש עמה קלון. פייגלין לא פנה מיוזמתו, וגם הליכוד לא יזם פנייה כזו. יושב ראש הוועדה החליט לפסול את הכללתו של פייגלין ברשימת הליכוד גם משום שלא יזם את הפנייה וגם משום שיש קלון בהרשעתו. בעתירה של פייגלין לבג"ץ, קיבל בית המשפט את הטיעון הטכני (שפייגלין לא יזם את הפנייה ליושב ראש) ואישר את הוצאתו מהרשימה‏‏‏[6]. בג"ץ החזיר את הדיון בשאלת הקלון לוועדת הבחירות. משמונה השופט יעקב טירקל ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית קבע כי בהרשעה אין קלון‏[7]. היועץ המשפטי עתר בשל כך לבג"ץ, אך העתירה נדחתה בשל חוסר רלוונטיות (העתירה הוגשה מספר חודשים לפני תום 7 שנים ממועד ריצוי העונש ולא נראו בחירות מוקדמות באופק)‏[8].

הבחירות לראשות הליכוד 2005 - 2007[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-19 בדצמבר 2005 זכה פייגלין בכ-7,000 קולות, שהם 12.4% מהמצביעים של מתפקדי הליכוד, בבחירות המקדימות לראשות התנועה ובמקום השלישי, לאחר בנימין נתניהו וסילבן שלום. במקביל, החלו נסיונות של מקורבי נתניהו להדיחו מהליכוד ולמנוע את התמודדותו לכנסת ה-17. בעקבות הלחצים, ועל אף שיו"ר ועדת הבחירות של הליכוד קבע כי במעשיו של פייגלין אין קלון ושהוא כשיר להיבחר לכנסת, הסיר פייגלין את מועמדותו לכנסת. את הצעד הזה נימק בכך שבמתכונתה הנוכחית של הכנסת הוא מעדיף לפעול מחוצה לה, ושאינו רוצה להיות שותף למצג השווא של הדמוקרטיה בישראל; או כלשונו: "חושש להיכנס לבקבוק שבכיסו הקטן של אהרן ברק".

בעקבות החלטת מרכז הליכוד לקיים בחירות מקדימות ב-14 באוגוסט 2007, הודיע פייגלין כי יתמודד במירוץ לראשות הליכוד. לפני הבחירות הוגשה בקשה לוועדת הבחירות של הליכוד למנוע את התמודדותו, בנימוק שמשנתו נוגדת את ערכי הליכוד. בעוד לטענת פייגלין, ערכיו הם הקרובים יותר לערכי הליכוד. בקשה זו נדחתה. סיסמתו של פייגלין בהתמודדות זו הייתה: "משה פייגלין – כי יש לו א-לוהים". לבסוף הגיע פייגלין שני מבין שלושת המועמדים (השלישי היה דני דנון), עם קרוב ל-9,000 קולות שהיוו 23.4% מקולות הבוחרים (לעומת 72.8% לנתניהו)‏[9].

הבחירות לכנסת השמונה עשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה פתח פייגלין בקמפיין תחת הסיסמה "פייגלין, אפשר להאמין". על אף שנתניהו פעל בדרכים שונות להקטנת כוחו, נבחר פייגלין למקום ה-20 ברשימת מועמדי הליכוד לכנסת, מקום הנחשב ריאלי ברשימה, בקבלו 12,270 קולות שהן כ-25.3% מקולות המצביעים. ב-11 בדצמבר 2008 התקבלה עתירה לוועדת הבחירות של הליכוד שהגיש אופיר אקוניס, שבעקבותיה נדחק פייגלין למקום ה-36. פייגלין החליט שלא לערער על ההחלטה באמרו שאין לו אמון במערכת המשפט בישראל[10]. בבחירות עצמן זכה הליכוד ב-27 מנדטים, נתניהו נבחר בשנית לראש ממשלה, ופייגלין נותר מחוץ לכנסת.

הבחירות לראשות הליכוד 2012 ולכנסת התשע עשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות לראשות הליכוד בינואר 2012, התמודד שוב פייגלין מול נתניהו, וזכה לכ-23.2% מקולות הבוחרים.

ב-26 בנובמבר 2012, בפריימריס לקראת הכנסת התשע עשרה, זכה פייגלין בהישג השיא שלו ונבחר במקום ה-15 ברשימה, לאחר שקיבל 26,472 קולות. ברשימה המאוחדת עם מפלגת ישראל ביתנו פייגלין מוקם במקום ה-23, ובעקבות זאת נבחר כחבר כנסת בכנסת התשע עשרה ומעט לאחר מכן הפך לסגן יושב ראשה.

השקפותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

את תפיסותיו פורס פייגלין בהרחבה במאמריו וספריו ובראיונות בכלי התקשורת. לפייגלין תפיסות מדיניות ימניות מובהקות, כולל התנגדות נחרצת לכל ניסיון של הקמת ישות פלסטינית אוטונומית. הוא שולל את השימוש במושג "פלסטיני" ורואה בנוכחות הערבית בארץ ישראל כיבוש שהחל לפני 1,370 שנים. לדבריו יש לסיים כיבוש זה בהקדם, בדגש על סיום השלטון הערבי בהר הבית, שיביא לדבריו לסיום הכיבוש הערבי בארץ ישראל, יביא קץ לטרור ושלום לאזור. לאור זאת, הוא ביקר בחריפות את הסכמי אוסלו ואת תוכנית ההתנתקות, שאותה השווה לחוקי נירנברג[11]. פייגלין מצדד בהחלה חד-צדדית של החוק הישראלי על כל שטחי ארץ ישראל, תוך עידוד הגירתה מרצון של האוכלוסייה הערבית למדינות ערב, שתכלול קבלת אזרחות מלאה במדינות שאליהן יהגרו. עם זאת, לדבריו, כל עוד לא ניטשת מלחמה שיזם האויב יש להתנגד לטרנספר כפוי, של יהודים או ערבים.

לדברי פייגלין הוא מייצג את ערכי הליברליזם. כחלק מכך, הוא טען כי חלה חובה ערכית על המדינה לגלות סובלנות כלפי כל מרי אזרחי בלתי אלים ובפרט כלפי כל סרבנות מצפון, מימין ומשמאל. הוא מתנגד לקיומן של מפלגות דתיות ושל חקיקה דתית, קל וחומר לכל אפשרות של מדינת הלכה. הוא קרא לתמוך בקנאביס כתרופת מרשם שתימכר בבתי המרקחת. בנושא המשפחה עמדותיו של פייגלין שמרניות. הוא טוען שחלק מחוליי החברה נובעים מהתפרקות התא המשפחתי המסורתי‏[12]. בדף הפייסבוק שלו התבטא נגד מצעד הגאווה בירושלים[13].

פייגלין קרא למדינת ישראל לנתק את הקשרים הדיפלומטיים שלה עם סין העממית עקב טענות הפאלון גונג בנוגע לקצירת איברים המתרחשת בסין כנגד מתרגלי השיטה.

פייגלין הוא יו"ר "השדולה לצבא מקצועי" בכנסת. לדעתו גיוס החובה נוגד את ערך החירות שצריך להיות מרכזי במדינה יהודית. לכן יש לגייס רק את מי שבוחר בכך ושלצבא יש צורך בו. כל צעיר שיתגייס יקבל משכורת מעל הממוצע במשק, לימודים אקדמיים והכשרה מקצועית. כתוצאה מכך החיילים יהיו מקצועיים יותר, יצומצם תקציב הביטחון ויימנעו החיכוכים בנושא "השוויון בנטל"‏[14].

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פייגלין הוא תושב קרני שומרון, נשוי לציפורה, ואב לחמישה.

ספריו וכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התפרקות זו ארצנו החל פייגלין לפרסם מאמרים רבים כחלק מפעילותו הציבורית. משנת 1996 ועד 2007 הוציא שני ספרים, שתורגמו לשלוש שפות, וכן פרסם מספר חוברות ומאות מאמרים.

  • במקום שאין אנשים, הוצאת מצודה, 1996. סיפורה של תנועת זו ארצנו וניתוח התהליך שהביא לחתימת הסכם אוסלו והמסקנות מכך. הספר תורגם לאנגלית, רוסית וצרפתית, ויצא במספר מהדורות.
  • מלחמת החלומות, הוצאת מנהיגות יהודית, תשס"ו 2005. אסופת מאמרים של פייגלין בנושאים שונים. מחולק לשלושה חלקים: "עבר", "הווה" ו"עתיד". תורגם לרוסית ואנגלית.
  • המהלך המדיני, הוצאת מנהיגות יהודית, 2004. חוברת המהווה מעין בסיס למצע של תנועת מנהיגות יהודית בתחום יחסי החוץ של מדינת ישראל, ובפרט ביחסי ישראל-פלסטינים.
  • שנה לגירוש יהודי גוש קטיף וצפון השומרון - מסקנות והפקת לקחים, הוצאת מנהיגות יהודית, 2006. בחוברת זו מנתח פייגלין את הסיבות שהובילו ליישומה של תוכנית ההתנתקות, ואת הסיבות לכישלון המאבק בתוכנית זו, לצד ניסיון להפיק לקחים לקראת מאבקים נגד תוכניות דומות אפשריות בעתיד ביהודה ושומרון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נאום הבכורה של חה"כ משה פייגלין בכנסת ה-19
  2. ^ ע"פ 1427/95 משה פייגלין נגד מדינת ישראל, ניתן ב-3.3.97‏
  3. ^ טל רוזנר, מזוז לבג"ץ: למה אין קלון בעבירות של פייגלין?, באתר ynet‏, 21 בפברואר 2005
  4. ^ ‏פ 3406/00 לשכת תביעות ירושלים נגד משה פייגלין, ניתן ב-15.7.2001‏
  5. ^ כינוי זה נטבע לראשונה על ידי פרשן קול ישראל, חנן קריסטל, במוצאי יום הבחירות המקדימות לראשות הליכוד של שנת 2002
  6. ^ בג"ץ 11243/02, משה פייגלין נגד מישאל חשין יו"ר ועדת הבחירות, ניתן ב-15.5.2003
  7. ^ משה פייגלין נגד ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השבע-עשרה, ניתן ב-6.1.2005‏‏
  8. ^ בג"ץ 1768/05 היועץ המשפטי לממשלה נגד יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, ניתן ב-6.2.2006‏
  9. ^ [1]
  10. ^ ‏מזל מועלם, בחירות 2009: עתירת מקורבי נתניהו התקבלה: משה פייגלין נדחק למקום 36 ברשימת הליכוד‏, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2008
  11. ^ [2]
  12. ^ תומר קרן משה פייגלין שלא הכרתם, מעריב, 2012
  13. ^ אריק בנדר, פייגלין נגד מצעד הגאווה: "תחזרו לארון", באתר nrg-מעריב, 2 באוגוסט 2012
  14. ^ [3]