זכות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

זכות היא מושג סוציולוגי, היסטורי, משפטי ופילוסופי, המציין יכולת אנושית פורמלית לביצוע פעולה מסוימת מבחינה מוסרית או נורמטיבית.

עקרונות המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכות היא תיאור מצב אנושי מופשט. הנחת היסוד המונחת בבסיסו של תיאור זה היא קיומם של רצונות בבעל הזכות, שאינם תלויים בסביבתו. הזכות מקיימת הפרדה בין רצון זה לכוחות חיצוניים לאדם, ומהווה הכרעה כי רצון מסוים הינו בר-הגשמה מבחינה מוסרית.

דוגמה: נתון אדם אשר במצב מסוים הוא בעל זכות למגורים בבית מסוים, בתנאי שלא ירעיש לשכניו. זכות זו היא מופשטת, כלומר - אינה נוגעת למעשיו בפועל (כל עוד הם במסגרת זכותו והוא אינו מרעיש), או למצב הבית. גם אילו לא הייתה לו אף סיבה רציונלית להיכנס לבית (לדוגמה - אילו היה לו בית טוב ממנו מכל בחינה), זכותו הייתה בתוקף, שכן היא אינה מתייחסת למצבו הממשי של הבית ביחס לאדם.

תיאור המצב המופשט אינו נוגע בעצם ההגשמה או אי-ההגשמה של הרצון, אלא אך ורק ביכולתו המוסרית של האדם לפעול בתוך המצב המתואר. המשמעות המוסרית של הגשמת רצון האדם, תלויה בהקשר הממשי של רצונו, וזאת לאור הקביעה המופשטת כי לבעל הזכות קיים אישור מוסרי לכל בחירה אותה יקיים במסגרת זכותו, במנותק מהקשרה המוסרי הממשי.

בדוגמה: משמעותה של זכות זו היא שלאדם אישור מוסרי (לכל הפחות - בעיני מי שמייחס לו את הזכות) לגור או לא לגור בבית. כלומר, כל פעולה בה יבחר, תאושר מבחינה מוסרית. קביעה זו מנותקת מההקשר הממשי, כך שגם אם מגוריו בבית יביאו לנזק לו עצמו (אם, לדוגמה, הבית היה רעוע) או של אדם אחר (אם, לדוגמה, הוא נותר ללא מגורים), בחירתו תהיה בעלת תוקף מוסרי.

כמו כן, מניח מושג הזכות כי מעשיו של האדם הם בגבולות בחירתו בלבד, וכי הוא בעל יכולת מימוש של רצונותיו, במסגרת זכותו. מושג הזכות אינו נוגע במקורות בחירתו של האדם ובסיבות למעשיו, אלא מקבל את רצונותיו כמוגמרים ומוחלטים, בלא חשיבות למקורותיהם.

מסיבות אילו, הזכות היא אובייקטיבית, כלומר - היא מייצגת התייחסות חיצונית לאדם כמנגנון שלם, אשר מעשיו, רצונותיו, ומוסרו הינם חטיבה אחת, בלתי-ניתנת לפירוק. גם כאשר עוסק אדם בזכותו שלו, התייחסות מסוג זה אינה עוסקת במורכבות נפשו, אלא אך ורק במצבו הפורמלי.

בדוגמה: זכותו על הבית אינה נוגעת במורכבויות נפשו. גם אילו לא היה מכיר, מבחינה סובייקטיבית, באפשרות נאותה אחרת מלבד לגור בבית, הייתה זו זכותו. לדוגמה, אין זה משנה אילו החינוך אותו קיבל מנעוריו מביא אותו להאמין כי המגורים בבית הם הבחירה הנכונה, או אילו שוכנע בכך מחוסר מידע אחר.

כל אדם המכיר בזכותו של אדם אחר לדבר מה, מחויב מבחינה מוסרית לאפשר את האפשרות הטכנית של מימוש הזכות. מחויבות זו תקיפה לגבי מעשים פסיביים ואקטיביים, אם כי לעתים תלויה בתפקיד, ואינה מוחלת על כל אדם.

בדוגמה: אם אדם אחר מכיר בזכותו של הראשון למגורים בבית, אזי הוא מחויב שלא לחסום לו את הכניסה לבית. אם הכניסה חסומה (על ידי גורם דומם או אדם שלישי שאינו מכיר בזכות), יהיה על האדם המכיר בזכות לפנות את הבית עבור בעל הזכות. ייתכן, כמובן, כי לא יהיה זה תפקידו אלא של בעל תפקיד מיוחד (כגון עובד עירייה), אך הוא בכל מקרה יעניק את האישור המוסרי לכך.

הבחנה בין מהויות שונות של הזכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכות תאורטית מול זכות ממשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לבחון את מושג הזכות בשתי גישות שונות:

  • מבחינה ממשית, הזכות מתארת את המצב הטכני בו נתון האדם, כך שעומדות בפניו שתי אפשרויות או יותר בתחום זכותו, אשר אף אחת מהן לא תפגע בו בצורה משמעותית. לדוגמה: בחירה בין מקצועות שונים אשר לכולם יכול האדם להתקבל.
  • מבחינה תאורטית, זכות הינה עצם הגדרת מצבו של האדם, בלא נגיעה למצב הטכני. זכות זו הינה פורמלית טהורה וקיימת במימד התאורטי בלבד, כבסיס תודעתי. הזכות התאורטית הינה, למעשה, הכרה תודעתית בלבד בצורה מסוימת של מושג הבחירה - כתיאור של מעשיו הממשיים של האדם בדיעבד.
דוגמה: דוגמה זו מתארת זכות תאורטית. לאדם זכות תאורטית לגור בבית, מעצם הרשות לגור בו. אילו הבית לא היה ראוי למגורים, אזי זכות הממשית לגור בבית הייתה מבוטלת.

לעתים אין שתי הגישות השונות סותרות. ניתן להתייחס אליהן כזוויות בחינה שונות של הקיום האנושי, כאשר הזכות התאורטית הינה תיאור הנפש האנושית, והזכות הממשית הינה תיאור החברה.

עם זאת, ניתן גם להתייחס אל שתי הזכויות כסותרות, כאשר הזכות התאורטית מהווה בסיס לתיאור החברה בה לא מתקיימת הזכות הממשית. במצב זה, השימוש במונח "זכות" לציון משמעויות נפרדות, עשוי להיות מקור לחילוקי דעות רבים סביב רעיון הזכות ומימושו.

באופן גס ניתן להכליל ולציין כי בעוד הזכות הממשית מחייבת התייחסות פעילה של אדם המכיר בה לקיום המצב בפועל והתערבות בחיי בעל הזכות, התייחסות תאורטית הינה אישור וחיוב מוסריים לאי-התערבות בחייו של בעל הזכות.

דוגמה: אדם אחר אשר היה מכיר בזכותו התאורטית של בעל הזכות בלבד, לא היה מתעניין במצבו של הבית, אלא מחויב שלא להתערב בו לרעה. אדם אשר היה מכיר בזכותו הממשית, היה מחויב לתיקון הבית במידה והוא אינו ראוי למגורים.

זכות טבעית מול זכות נרכשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכות טבעית הינה זכות המיוחסת לבעליה, לרוב מרגע לידתו, אשר אין האדם נצרך או יכול להשיגה בכל דרך. זכות טבעית היא בלתי-נפרדת מתכונה אישית הטבועה באדם, אשר כל פגיעה בה מכל סיבה שהיא מהווה עבירה על איסור מוסרי. מתיאור זה עולה כי זכות זו מתייחסת לעבר כמוקד ההתייחסות המגדיר את קיומה או אי-קיומה של הזכות.

זכות נרכשת הינה זכות המותנית בעשייה מסוימת מצד בעל הזכות, המקנה לו אותה. הזכות הנרכשת עשויה להינתן בעקבות תנאי מסוים אשר אותו מבצע בעל הזכות, שעשוי להיות שימוש בכוח (כיבוש, קנייה וכו'), או מוסרי (שימוש לטובה כתנאי, שיתוף פעולה וכו').

זכות וכוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

למושג הזכות יחס הדוק למושג הכוח, והם מגדירים זה את זה באופן הדדי. באופן גס ניתן לנסח כי זכות הינה מיסוד הכוחות הפועלים בחברה, והגדרה מוסרית של הכוחות המותרים והאסורים בה.

לדוגמה, זכות הירושה מגדירה את היכולת לשמר כוח מסוג מסוים (שהוא העובר בירושה) בין דורות, ומבטלת מבחינה מוסרית את השימוש בכוח נגדי, כגון אלימות.

מכיוון שכל זכות הינה בהכרח הפעלת כוח, ניתן להביא אדם שינהג בהתאם לזכות מסוימת גם בלא להכיר בה. לדוגמה, ניתן לחוקק חוק שבו תיקבע זכות הירושה, ולכונן משטרה אשר תכפה זכות זו על פרטים שאינם מכירים בה מבחינה מוסרית.

מבחינת ההבחנה בין זכות ממשית לזכות תאורטית בצורתן הסותרת, לרוב קיימת ההתאמה הבאה:

  • זכות ממשית מחלישה את כוחו של המכיר בה ביחס לבעליה, מבחינת יחסי הכוחות. הזכות הממשית מחייבת את המכיר בה ליצור את המצב הטכני עבור בעל הזכות, עניין אשר לרוב דורש השקעת אנרגיה או ויתור על כוח מסוים.
  • זכות תאורטית מקבעת את יחסי הכוחות הקיימים, שכן היא קובעת אי-התערבות פעילה בהם. אי ההתערבות זו הינה אישור מוסרי למצב כפי שהוא מתרחש בפועל.
בדוגמה: אילו הבית לא היה ראוי למגורים, ואדם אחר היה מכיר בזכותו הממשית של בעל הזכות למגורים, אזי היה האדם האחר מתקן את הבית, ובכך משקיע אנרגיה. אולם, אילו לא היה מכיר בזכות ממשית זו, היה מגדיר את המצב כמצב בו קיימת הזכות באופן מובן מאליו, והיה משאיר את המצב כמו שהוא.

סוגי זכויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ההיסטוריה התפתחו הזכויות ועברו שינויים רבים. הזכויות התפתחו הן במימד החברתי-משפטי, בצורת מוסדות משמרים וחוקים תואמים, והן מבחינה פילוסופית.

זכויות אצולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכויות אצולה הינן זכויות טבעיות ברובן אשר מוחלות על בני אדם מיוחסים בלבד, מתוקף מסורת או דת. זכות האצולה אינה ניתנת לניתוק מהאצולה עצמה, ומתקבלת עם התואר התואם (בירושה או במינוי).

זכות האצולה משמרת יחסי כוחות אריסטוקרטיים, ומשמעותה יחס סמלי וממשי של נתינים ואצילים אחרים כלפי האציל. האציל מסוגל לנהוג התנהגויות שאינן מותרות לאלו שאינם אצילים, וכן צפויה לו התנהגות ייחודית (מס, השתחוות וכו').

במקרים קיצוניים זכויות האצולה הוגדרו על ידי כוחו של האציל, כלומר - זכותו הייתה לכל התנהגות אשר הייתה בכוחו, מתוך הנחה כי הוא זכאי לציות מוחלט של נתיניו. במקרים מתונים יותר הוגבלו זכויות האצולה בחוקים או בנורמות שונות, אשר הכפיפו את האצילים לסמכות מוסרית, דתית או אחרת.

זכויות אצולה עשויות לכלול את הגורמים הבאים:

  • זכות לאחוזה
  • זכות לבעלות על צמיתים ולציותם
  • זכות למס (עשוי לכלול גם מס עובד)
  • זכות לתנאי מחיה מסוימים: מגורים, תחבורה וכו' (בהתאם לכוחו או לתארו)
  • זכות לסמלי אצולה (בהתאם לתוארו)
  • זכות לשירותים ייחודיים מנתיניו (ביניהם זכות הראשונים המפורסמת)

זכות הקניין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זכות הקניין

זכות הקניין הינה זכות אשר צמחה מתוך זכויות האצולה, אך הוחלה על צורות אחרות של קניין. בתחילתה היוותה זכות על קרקע, אך עם התפתחות המהפכה התעשייתית הושתתה גם על קניין מסוגים אחרים, כדוגמת הון.

זכות הקניין היא זכות הממוקדת בעבר. כלומר - זכות לקניין מסוים הינה מתוקף בעלות קודמת על קניין זה. מסיבה זו, זכות קניין הינה זכות בעלת אופי משפטי מובהק, שכן קביעת קיומה או אי-קיומה של זכות זו, מתייחסת לתיאור מדויק ככל הניתן של ההיסטוריה, כפי שמתחייב מהמערכת המשפטית.

במדינות קפיטליסטיות מודרניות זכות הקניין קיימת באופן תאורטי עבור כל בני האדם, ומייצגת את מנגנוני שינוי ושימור הכוח בחברה.

זכויות אזרחיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התפתחות המדינה, נוסד דפוס זכויות מתוקף הסדר אזרחי-רציונלי. זכויות אלו מגדירות את יחסי השליטה במדינה מתוך עצמם, כאשר העיקרית שבהן היא זכות ההצבעה בבחירות.

במהלך השנים התרחבו הזכויות האזרחיות למעגלים רחבים של החברה, כך שבתחילת המאה ה-21 זכאים רוב תושבי המדינות המערביות לזכויות אזרח.

זכויות אזרחיות עשויות לכלול את הגורמים הבאים:

  • זכות בחירה (במובן של הצבעה).
  • זכות להיבחר למוסד ממשלתי.
  • זכות לשירותים ממלכתיים שונים המוצעים במדינה.
  • זכות להתמנות לתפקיד ציבורי, בהתאם לגורמים הנוגעים ישירות לתפקיד זה.

זכויות האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זכויות האדם

זכויות האדם הן זכויות מאוחרות יחסית, מבחינה היסטורית, אשר מוחלות על כל אדם באשר הוא. למרות שעצם קיומן ומידתן תלוי באדם המכיל את הזכות, קיימת הסכמה כללית בעולם המערבי על מספר זכויות בסיסיות.

התורה העוסקת בזכויות האדם, מתוך הנחה פילוסופית כי לכל אדם קיימות זכויות שוות וכי על החברה לאפשר את מאבקי הכוח המוגדרים על-פיהן, הינה הליברליזם.

זכויות אלו נקבעו במספר אמנות שנקבעו כאבני דרך בציון התפתחות הזכויות. בין האמנות החשובות ניתן לציין את:

בשנת 1989 אישררה העצרת הכללית של האומות המאוחדות את אמנת זכויות הילד.

זכויות לאומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכויות אלו התפתחו עם התפתחותם של הלאומים, וקיבלו חיזוק משמעותי בעזרת תנועות הפאשיזם השונות. זכויות לאומיות הינן ברובן זכות על שטח מסוים, אשר מבחינה היסטורית או תרבותית הוא קניינו של הלאום.

זכות לאומית עשויה להיות זכות טבעית (בתוקף העבר) או זכות נרכשת (מתוקף ההווה). כך, לדוגמה, עשויה זכותו של עם מסוים על ארץ כלשהי להיות מתוקף התיישבות שלו בארץ זו בעבר, או מתוקף מצב בהווה. המצב בהווה עשוי להיות מצב של כיבוש או החזקה בכוח, לדוגמה, שמתוקפו ניתנת הזכות, או מצב של שימוש מפתח בשטח, שמתוקפו היא ניתנת.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Gad Barzilai, Communities and Law: Politics and Cultures of Legal Identities. Michigan University Press, 2003 - תאוריה המצדיקה זכויות קיבוציות למיעוטים, בצד זכויות פרט

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]