חברת הפירות קוימל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חברת הפירות קוימל
Cuyamel Fruit Company
ספינות החברה בנמל הבית ניו אורלינס, לואיזיאנה
ספינות החברה בנמל הבית ניו אורלינס, לואיזיאנה
נתונים כלליים
סוג תאגיד חקלאי אמריקאי
מייסדים סמואל זמוריי
תאריך הקמה 1010
תאריך פירוק 1929
תאריך מיזוג 1909
חברת אם Hubbard-Zemurray Steam Ship Company
חברות בנות Bluefields, SOLA
מיקום המטה פוארטו קורטס, הונדורס
15°8474′N 87°9334′W
משרד ראשי ניו אורלינס, לואיזיאנה
בעלות סמואל זמוריי
ענפי תעשייה חקלאות עריכת הנתון בוויקינתונים
מוצרים עיקריים בננות וקני סוכר
שווי שוק 3.97 מיליארד דולר במתואם לאינפלציה נכון למאי 2011
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
פוארטו קורטס (עיר נמל)
Puerto Cortés
גשר הכניסה לפוארטו קורטס
גשר הכניסה לפוארטו קורטס
מדינה הונדורסהונדורס  הונדורס
קואורדינטות 15°8474′N 87°9334′W
אזור זמן UTC -6

חברת הפירות קוימלאנגלית: Cuyamel Fruit Company) וחברת ספינות הקיטור האברד-זמוריי, היו ביחד תאגיד חקלאי אמריקאי שפעל בהונדורס משנת 1911 עד 1929, לפני שנרכש על ידי חברת הפירות המאוחדת.[1] סמואל זמוריי (1877–1961) שכינוייו "סם איש הבננות" או "מלך הבננות" (בפי הנשיא חיים וויצמן) או "אל אמיגו" או "Z" ו"גרינגו", בגיל 14 היגר לארצות הברית בשנת 1891, עם משפחתו הענייה ויתום מאב, הקים את חברת הפירות קוימל לייצוא בננות וסוכר באזור צפון קורטס (אנ') שבהונדורס, למדינות ארצות הברית ולשווקים בינלאומיים. זמוריי הפך עם הזמן לנשיא חברת הפירות המאוחדת. חברת הפירות קוימל וחברת הפירות המאוחדת הן תאגידי היסוד של החברה המודרנית שיקיטה (אנ').

השנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – סם זמוריי, חברת הפירות המאוחדת

זמוריי החל למכור בננות בשנת 1893[2] במובייל, אלבמה כנער שדחף עגלת ממכר, לפני שעבר לניו אורלינס, לואיזיאנה. בנמלים במובייל וניו אורלינס הוא גילה שחברת הפירות המאוחדת שהייתה היבואנית העיקרית של הבננות באותם ימים, פוסלת וזורקת לאשפה, ברציפי נמל מובייל וגם בנמל ניו אורלינס, את הבננות שהבשילו על סיפוני האניות, בדרכן ממדינות מרכז אמריקה. הוא מצא שאפשר למכור מהר את הבננות שנפסלו לציבור בהנחה. על כן, הוא דאג לקבל רישיונות לפעול כמתווך וסוחר פירות. הוא הקים רשת סוכנים באזור דרום ארצות הברית למכירת בננות, בתחנות הרכבת הגדולות. עם צמיחת הרשת הוא עבר ממובייל לניו אורלינס כדי להיות קרוב יותר לרציפי הנמל. לאחר כ-3 שנים כמשווק בננות ש"הבשילו" וכשרווחיו הגיעו ל-100,000 דולרים ממכירת בננות. בשנת 1905 זמוריי וחברו הטוב אשבל האברד (Ashbel Hubbard) רכשו את חברת ספינות הקיטור של האחים טאצ'ר והקימו קו ספינות קיטור לייבוא בננות, ממגדלים עצמאיים באזורים הטרופיים שבמדינות מרכז אמריקה, למכירה בערי ארצות הברית. חברה זו נודעה בשם חברת ספינות הקיטור Hubbard-Zemurray.[3] באותה שנה, זמוריי הפליג להונדורס כדי לבדוק אפשרות לגדל בננות בעצמו. בשנת 1910 הוא קנה 5,000 אקרים (20 קילומטרים רבועים) לאורך נהר קוימל (אנ') ובהמשך רכש עוד אדמות במחירים נמוכים ביותר אבל מהר מאוד מצא את עצמו בחובות כבדים כתוצאה מרכישות אלה.[4] זמוריי הצליח להרחיב את הכנסות החברה שלו על ידי הגברת מהירות השיוט של האניות החברה וצמצום פגמים וריקבונות של הבננות בשלב השינוע הימי.

אף על פי שמידע משפטי על החברות היה נדיר, רישומים מבתי המשפט מראים שקבוצת האברד-זמוריי הייתה מעורבת לפחות בתיק אחד בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית.[5]

הצמיחה בהונדורס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הישגיו הכלכליים ממכירת בננות בניו אורלינס ורכישת חברת אניות הקיטור, הוא יצא להונדורס כדי לבדוק אפשרות לגדל בננות בעצמו, במטרה להרחיב את פעילות החברה ולסחור בבננות ירוקה. הונדורס, היא מדינה במרכז אמריקה הקרובה לקו המשווה, מתאימה מאוד לגידול בננות. זמוריי רכש כ-5000 דונמים של אדמה לאורך נהר הקוימל שבקצה הצפון-מערבי של הונדורס, בסמוך לגבול גואטמלה, והחל בגידול בננות. השם החדש של החברה לקוח משמו של הנהר קוימל או משם העיירה קוימל הסמוכה. לאור השינויים בפעילויות החברה מחברה ספנות ושינוע בננות לחברה שגם מגדלת בננות זמוריי שינה את שם חברתו מחברת ספנות הקיטור האברד-זמוריי לחברת הפירות קוימל. בהמשך הוא רכש עוד אדמות במחירים נמוכים ביותר אבל מהר מאוד מצא את עצמו בחובות כבדים כתוצאה מרכישות אלה.[6]

תחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמוריי וחברתו קוימל, היו בתחרות לא קלה עם חברות אחרות בהונדורס. השחקן הראשי במאבק השליטה בשוק הבננות בהונדורס מלבד פירות קוימל הייתה חברה של 3 האחים בשם חברת האחים וואקארו. שהוקמה על ידי שלושה אחים אמריקאים ממוצא סיציליאני – ג'וזף, פליקס ולוקה וואקארו – וגיסם סלבדור ד'אנטוני. וואקארו שנתה את שמה עם השנים לחברת הפירות הסטנדרטית (אנ'), אשר נרכשה מאוחר יותר על ידי החברה המכונה כיום דול פודס (אנ').[7]

החברות הוואקארו וגם קוימל היו שחקניות מינוריות יחסית בשוק יצוא הבננות, שתיהן התגמדו מול חברת הפירות המאוחדת מבוסטון. לפני שחברת הפירות המאוחדת נכנסה להונדורס כיצרנית פירות ישירה בשנת 1910, החברה פעלה בהונדורס באמצעות פרוקסי, חברות מטעם באמצעות תוך כדי השקעות בחברות האלה. כגון בקוימל של זמוריי וגם בחברות האחים וואקארו. עוד לפני שחברת הפירות המאוחדת פיתחה מטעים משל עצמה בערים טרוחיו וטלה, היו בבעלותה 60% מקוימל ו-50% מוואקארו. למרות ששלושת החברות התחרו ביניהן, הן שמרו על שיתוף פעולה דמוי קרטל, תוך מאמצים משותפים בפרסום והגדלת התפוקות החקלאות של הבננות בהונדורס.[8]

הונדורס – "רפובליקת הבננות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיגואל דווילה
מנואל בונילה

בלי קשר לשיתוף הפעולה בין שלושת החברות, אופי התחרות ביניהן הוביל לאי-הסכמה פוליטית במדינות מרכז אמריקה, בראשית המאה העשרים. זמוריי מילא תפקיד פעיל בפוליטיקה של הונדורס מאז הגיע לארץ לראשונה. בשנת 1910 העניק הממשל של הנשיא מיגואל רפאל דווילה (ספ') לחברת האחים וואקארו קרקעות לסלילת מסילות ברזל ואיסור על מתחרים לסלול מסילת רכבת מתחרה בטווח של 20 קילומטרים מהקו של וואקארו. זמוריי לא העריץ את ממשל דווילה, בשנת 1908 הוא העניק עידוד וסיוע כלכלי בניסיון הפיכה כושל נגד דווילה.

זמוריי מצא הזדמנות נוספת לעורר הפיכה נגד דווילה בפנייה לנשיא לשעבר מנואל בונילה (ספ'). זמוריי סיפק נשק ותחבורה לבונילה כדי לפתוח בהפיכה נגד דווילה. הנשיא דווילה נמלט, ובונילה שוב קיבל את הנשיאות בארצו. ההפיכה הפעם הצליחה במידה רבה מהתערבות ישירה של זמוריי.

עם עלייתו של בונילה לנשיאות, הוא העניק לזמוריי בתמורה לתמיכתו זיכיון להקמת מסילה בין העיירה קוימל, שעל שפת הים, לבין וראקרוס (Veracruz) שבפנים היבשת. המשרד הראשי של החברה בהונדורס היה בעיר החוף פוארטו קורטס (אנ').[9]

ההפיכה הכושלת ב-1908 והפיכה החוזרת של בונילה סימנה מסורת בהונדורס ובמדינות מרכז אמריקה האחרות, בה חברות בננות מתערבות בענייני הממשלות. נוהג זה נמשך עד שנות השבעים של המאה העשרים. ההתערבות המפורסמת ביותר בהתערבויות הייתה ההפיכה בגואטמלה המגובה על ידי ה-CIA בשנת 1954.

בשונה ממדינות אחרות הסובבות אותה, הונדורס לא הצליחה לגוון את כלכלתה מעבר לתעשיית הבננות. המדינה הפכה ללעג וקבלה את השם "רפובליקת בננות" עם כלכלה שנשלטת על ידי אוליגרכיים בעלי מטעי בננות המשתמשים בשטחי המדינה כמגרש משחקים שלהם.[10]

שנות העשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריונים מסווגים את התקופה שבין 1911 ל-1920 כתקופה של "יציבות יחסית" עבור חברת קוימל והונדורס.[11] לא היו עוד הפיכות במדינה בסוף העשור, אך חברת קוימל פירות של זמוריי הייתה בתחרות קשה עם ואקארו חברת הפירות המאוחדת. יתרה מזאת, פיתוח השטחים של קוימל ברצועת האדמה הריקה לאורך גבול גואטמלה–הונדורס כמעט והביא לפרוץ מלחמה בין שתי המדינות. המתח בין החברות הופסק בתיווך של ממשלת ארצות הברית.[12] המתח ותקרית זו של יחסים קרובים למלחמה כמעט, בין אזרחים שהיו בעד הונדורס וקוימל לבין אזרחים שהיו בעד גואטמלה וחברת הפירות המאוחדת, לא פג עד אשר ממשלת ארצות הברית חייבה את שתי החברות להתאחד לחברה אחת בשנת 1929.[13] למרות האתגרים של חברת קוימל היא הצליחה להתרחב לישות כמעט ריבונית. שגרירות אמריקה בהונדורס הרחיקה לכת ואמרה בשנת 1916 כי "השטח שנשלט על ידי חברת פירות קוימל הוא המדינה עצמה, במדינה שלה [...] היא מאכלסת את עובדיה, מטפחת מטעים, מפעילה מסילות ברזל, תחנות רכבת, נמל וקווי ספינות קיטור, מערכות מי שתייה, תחנות כוח". בשנות העשרים של המאה העשרים, הקרקעות שרכש והזיכיון לסלילת מסילות הרכבת שאתם התחיל זמוריי בהונדורס עזרו לו להגיע ולהיות לענק תעשייתי. בזכות מערכת היחסים הידידותית שלו עם ממשלת הונדורס ומכירת בננות בכמויות גדולות, החברה הצליחה להרחיב את החזקותיה בהונדורס.

הרשומות מצביעות על כך שהחברה נוסדה ונרשמה בדלאוור, מאידך דירקטוריון החברה נפגש בניו אורלינס, העיר המאומצת של זמוריי. לחברה היו מספר חברות בנות. חברת הבת של קוימל המכונה "חברת קורטס" ניהלה את סניף החברה בהונדורס. חברות בנות מרכז אמריקאיות אחרות בשליטת קוימל כללו את "חברת Bluefields" בניקרגואה, "חברת התובלה" לניהול קווי הרכבת והקיטור התאגידי, ו"חברת הסוכר סולה" ניהלה את האינטרסים של קני הסוכר של החברה.

נתונים כלכליים משנת 1924 מראים שאם מחברים את הנכסים המשולבים של החברות הבנות יחד, מגיעים לשווי שוק של 3.97 מיליארד דולר במתואם לאינפלציה.[14] המניה של קוימל נפלה באותה שנה ב-20 נקודות.[15] בשנת 1925 הנפיקה החברה אג"ח בשווי 5 מיליון דולר בגיבוי החברות היוקרתיות כמו ליהמן ברדרס וגולדמן זקס, למימון רכישת האדמות של החברה לאורך נהר אולואה במערב הונדורס.[16] מנתוני המכירות משנת 1927 עולה כי קוימל פירות שיווקה כ-14% מהבננות שיובאו ונמכרו בארצות הברית באותה שנה.[17]

המכירה לחברת הפירות המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חברת הפירות המאוחדת

בשנת 1929, יום השלישי השחור הביא את המניות של קוימל לסחרור, ואילץ את זמוריי להתאחד עם חברת וואקארו. לאחר השילוב בין שתי החברות (וואקארו, הייתה ידועה עד שנת 1929 כחברת הפירות הסטנדרטית, שנותרה עצמאית) ולאחר ההתרסקות באוקטובר של השווקים הפיננסיים הבינלאומיים ובלחץ ממשלת ארצות הברית, מכר זמוריי את קוימל פירות לחברת הפירות המאוחדת בתמורה למניות. זמוריי קבל תמורת מכירת של חברת קוימל פירות, 300,000 מניות של חברת הפירות המאוחדת, בשווי שוק של 31.5 מיליון דולר, עם רכישת חברת הפירות קוימל, הבטיחה חברת הפירות המאוחדת את שליטתה בשוק הבננות בארצות הברית.[18]

זמוריי קיבל מושב בדירקטוריון של חברת הפירות המאוחדת לאחר מכירת חברת קוימל ופרש לביתו מהעסקים. אולם ניהול כושל של חברת הפירות המאוחדת לנוכח השפל הכלכלי בארצות הברית הוביל לצניחת הערך הכלכלי של החברה והערכת השווי של החברה. זמוריי ניצל את ההזדמנות ורכש מניות מוזלות של החברה עד שהצליח להשתלט עליה כבעל רוב מניות החברה. כולל השליטה בדירקטוריון ובהנהלת החברה, עצמה.

משנת 1933 זמוריי היה הנשיא והמנכ"ל של חברת הפירות המאוחדת. הוא ארגן מחדש את פעילות החברה והחזיר את הרווחיות והערך המניות של החברה. זמוריי היה נשיא ומנכ"ל החברה עד פרישתו בשנת 1951.[19]

לאחר פרישת זמוריי מניהול חברת הפירות המאוחדת, החברה הצליחה להניע את הממשלה הפדרלית בארצות הברית לגבות הפיכה כנגד נשיא גואטמלה, ג'ייקובו ארבנץ. הפיכה זו הובילה לשנים של מלחמת אזרחים ואי שקט בארצות מרכז אמריקה.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבית של זמוריי בו היום מתגוררים נשיאי אוניברסיטת טוליין

זמוריי ניצל את ההכנסות ואת ההשפעה שהעניקה לו הבעלות על קוימל ובהמשך על חברת הפירות המאוחדת כדי לתמוך במספר פרויקטים פילנתרופיים. הוא תמך בתנועות פוליטיות שמאלניות בארצות הברית כמו של הנשיא פרנקלין רוזוולט. הוא גם תמך במגזין בעל נטייה שמאלנית, האומה. כאיש עסקים יהודי, זמוריי תרם להצלת יהודים במלחמת העולם השנייה, להעפלה, ופעל להקמת מדינת ישראל באו"ם וברכש אמל"ח לצה"ל תוך כדי מלחמת העצמאות.

לאחר מותו ביתו נתרם לאוניברסיטת טוליין שבניו אורלינס להיות משכן של נשיאי אוניברסיטת טוליין בניו אורלינס.[20]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Chronology". United Fruit Historical Society. אורכב מ-המקור ב-July 27, 2011. 
  2. ^ Cohen, Rich. The Fish that Ate the Whale (p. 11). Random House.
  3. ^ Cohen, Rich. The Fish that Ate the Whale (p. 28). Random House
  4. ^ Rich Cohen, The Fish That Ate the Whale: The Life and Times of America's Banana King
  5. ^ "Hubbard-Zemurray S S Co V. Aktieselskabet Stavangeren U.S. Supreme Court Transcript Of Record With Supporting Pleadings". Barnes & Noble. 
  6. ^ Rich Cohen, The Fish That Ate the Whale: The Life and Times of America's Banana King
  7. ^ "Chronology". United Fruit Historical Society. אורכב מ-המקור ב-July 27, 2011. 
  8. ^ Jr, Ralph Lee Woodward (1999). Central America, a nation divided (מהדורה 3rd). New York: Oxford University Press. ISBN 0195083768. 
  9. ^ Jr, Ralph Lee Woodward (1999). Central America, a nation divided (מהדורה 3rd). New York: Oxford University Press. ISBN 978-0-19-508376-7. 
  10. ^ Barry, Kent Norsworth with Tom (1994). Inside Honduras (מהדורה שנייה). Albuquerque, N.M: Inter-Hemispheric Education Resource Center. ISBN 978-0-911213-41-6. 
  11. ^ Merrill, Federal Research Division, Library of Congress ; edited by Tim L. (1995). Honduras : a country study (מהדורה 3rd). Washington, D.C.: For Sale by the Supt. of Docs., U.S. G.P.O.. ISBN 0844408360. 
  12. ^ Munro, Dana G. (1980). Intervention and dollar diplomacy in the Caribbean : 1900-1921 (מהדורה Reprint). Westport, Conn.: Greenwood Pr. ISBN 0313225109. 
  13. ^ Merrill, Federal Research Division, Library of Congress ; edited by Tim L. (1995). Honduras : a country study (מהדורה 3rd). Washington, D.C.: For Sale by the Supt. of Docs., U.S. G.P.O.. ISBN 0844408360. 
  14. ^ "Cuyamel Fruit Company". Harvard Business School. 
  15. ^ "Some Bananas". TIME Magazine. 
  16. ^ "Cuyamel Fruit Company". Harvard Business School. 
  17. ^ "Cuyamel Fruit Company". Harvard Business School. 
  18. ^ Jr, Ralph Lee Woodward (1999). Central America, a nation divided (מהדורה 3rd). New York: Oxford University Press. ISBN 0195083768. 
  19. ^ Cohen, Rich (5 ביוני 2012). The fish that ate the whale : the life and times of America's banana king (מהדורה ראשונה). New York: Farrar, Straus and Giroux. ISBN 9780374299279. 
  20. ^ Cohen, Rich (5 ביוני 2012). The fish that ate the whale : the life and times of America's banana king (מהדורה ראשונה). New York: Farrar, Straus and Giroux. ISBN 9780374299279.