חואן דיאס דה סוליס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חואן דיאס דה סוליס
אין תמונה חופשית
לידה 1470?
ספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
נרצח 20 בינואר 1516
אורוגוואי עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה כתר קסטיליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע חוקר ארצות עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חואן דיאס דה סוליס (1470 - 20 בינואר 1516, בספרדית: Juan Díaz de Solís) היה יורד ים, הנווט הראשי של האימפריה הספרדית והאירופאי הראשון שהתיישב באורוגוואי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאטרון הקרוי על שמו של חואן דיאס דה סוליס במונטווידאו, בירת אורוגוואי

מקום הולדתו שנוי במחלוקת. במסמכים מסוימים הוא מופיע כפורטוגזי בשירות ממלכת קסטיליה ולכן ייתכן שנולד בליסבון אשר בפורטוגל, או בקהילת סאו פדרו דה סוליס במרטולה של ימינו. אחרים טוענים כי נולד בלבריחה (Lebrija), כיום במחוז סביליה, ספרד. קיימים מסמכים המעידים כי חי בקסטיליה, כאדם חופשי ובעל נדל"ן.

את הקריירה הימית שלו החל בפורטוגל כז'ואאו דיאז דה סוליס, בבית הודו שם הפך לאחד הנווטים הנודעים בציי האוצר של הודו. לאחר שעזב את ביתו בליסבון, ביום שבו יצאה ספינת הצי מהטחו, עליה היה אמור לשמש כנווט (הספינה בפיקודו של אפונסו דה אלבוקרקי, בארמדה 1506 של טריסטאו דה קונה להודו), הואשם במות אשתו. אלבקרקי שלח צוות חיפוש לביתו, ובכך התעכבה הפלגת הספינה Cirne עד שנמצא נווט מחליף בשם דיוגו פרננדס פריירה. בהמשך דיאס די סוליס שימש כפריבטיר בצי הצרפתי למשך זמן קצר, ומאוחר יותר שירת תחת הכתר הספרדי.

דה סוליס שירת כנווט במשלחות לחצי האי יוקטן בין השנים 15061507 ולברזיל בשנת 1508 עם ויסנטה יאנייס פינסון, אחיו של מרטין אלונסו פינסון. הם הפליגו עם שתי ספינות במטרה למצוא מעבר לאסיה. המסלול הוביל אותם לחקור את מרכז אמריקה ולמצוא את היבשת שגילה קולומבוס במסעו הרביעי. די סוליס הוביל את הספינה 'מגדלנה', בליווי המאסטר גונזלו רואיז. לפי הרישומים, הוא הוביל את המשימה בים ופיזנון המשיך ביבשה. כאשר דה סוליס הגיע לסביליה ב-29 בנובמבר 1509, הוא נעצר מיד על ידי הקצינים של בית המסחר הספרדי (אנ'), בעקבות תככיו של פינסון.

כחלק משיקומו וכפיצוי על מעצרו הפך לנווט הראשי של ספרד בשנת 1512, לאחר מותו של אמריגו וספוצ'י. לאחר מכן, הוא הוזמן יחד עם אחיינו של אמריגו, חואן וספוצ'י, לעדכן את ה"ריאל פטרון" – המפה הסודית והרשמית של ספרד, אשר שימשה כמקור למפות אשר הציגו את כל הספינות הספרדיות במהלך המאה ה-16. באותה שנה, פרננדו השני, מלך אראגון, ביקש לארגן משלחת אשר שתקבע את תחומי השליטה פורטוגל וספרד באזור איי התבלינים (איי מאלוקו, אינדונזיה). על פי המפות של תלמי, האיים השתייכו לספרד, אך הפורטוגזים בראשות אפונסו דה אלבוקרקי הגיע למאלוקו באוגוסט 1511 וכבשו אותה. האירוע יצר סכסוך דיפלומטי ארוך בין שתי הממלכות, ולבסוף המשלחת של דיאס דה סוליס נטשה את האי.

הפורטוגזים המשיכו לחקור את האזורים הקסטיליאנים עד שהגיעו להסכמה בחוזה טורדסיאס. בשנים 1511–1512 הצי הפורטוגזי בפיקודו של ז'ואאו די ליסבואה חקר את הדלתה אליה נשפכים נהר אורוגוואי ונהר פרנה, הריו דה לה פלאטה. כאשר נודע לדיאס די סוליס על מסעו של לסיבואה, הוא הכין משלחת לצורך חקירת חלקו הדרומי של העולם החדש, דרום אמריקה. שלוש ספינות וצוות של 70 מלחים הפליגו מסאנלוקאר דה באראמדה, ספרד, ב-8 באוקטובר 1515. הוא שט לאורך חופה המזרחי של דרום אמריקה והמשיך דרומה עד שהגיע בשנת 1516 אל הריו דה לה פלאטה, ונתן לה את השם "מאר דולסה", כלומר, "הים המתוק". הוא הפליג במעלה הנהר, יחד עם שני קצינים ושבעה מלחים. הקבוצה הקטנה לא התקדמה הרבה עד שהותקפה על ידי אינדיאנים מקומיים, שם מצא דיאס דה סוליס את מותו. לטענת המלחים שנותרו על הסיפון, דיאס דה סוליס ואנשי הצוות שירדו מהאנייה עמו נאכלו על ידי האינדיאנים המקומיים. קיימת מחלוקת איזה שבט תקף את הספינה. תחילה נחשבו בני שבט הצ'ארואה לתוקפים[1] אך ישנן ראיות המצביעות על כך שאנשי שבט הגוארני הרגוהו, שכן הצ'ארואה, בשונה מהגוארני, לא היו קניבלים. אנשי הצוות ששרדו דיווחו כי דיאס דה סוליס ורוב הגברים האחרים נהרגו, ובכך הגיעה המשלחת אל קיצה. גיסו, פרנסיסקו דה טורס, לקח פיקוד על הספינות והשיבן לספרד, ובחזרתם אחד מכלי השיט נפרד מהאחרים והתרסק סמוך לאי סנטה קתרינה.

אחד הניצולים מהמשלחת של חואן דיאס דה סוליס היה נער שירות בן 14 בשם פרנסיסקו דל פורטו. במשך 10 שנים הוא חי בקרב האינדיאנים,עד ש נמצא על ידי המשלחת של סבסטיאן קבוט, אליהם העביר מידע בעל ערך רב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חואן דיאס דה סוליס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נדב יעקבי, לשם כבוד, באתר ynet, 12 בינואר 2012