חומבבה (מיתולוגיה)
חומבבה (Ḫumbaba; 𒄷𒌝𒁀𒁀, Ḫûmbaba), הידוע במקור בשם הוואוואה בשומרית (𒄷𒉿𒉿, Ḫuwawa), הוא דמות במיתולוגיה המסופוטמית. מקור שמו ומשמעותו אינם ידועים. הוא מוצג כדמות אנתרופומורפית המקבילה לעוג או לענק. הוא מוכר בעיקר מסיפורים שומריים ואכדיים המתמקדים בגיבור גילגמש ומתואר כשומר יער הארזים[1], שאליו יוצא גילגמש עם חברו אנכידו בכדי לכרות ארזים ולבניית מקדש בעירו ארך. המפגש מוביל למותו של חומבבה, מה שמעורר את זעמם של האלים.
דמותו של חומבבה השפיעה, ככל הנראה על המראה של הגורגונות ביוון[2], במיוחד בסצנות שבו פרסאוס הורג את מדוזה בעזרתה של אתנה. נגזרת מאוחרת של חומבבה נמצאת גם בגרסה היהודית והמניכאית של ספר הענקים, שם אחת הדמויות נושאות את השם מכונה Ḥôbabiš, Ḥôbabis או Ḥōbāīš[3].
חומבבה וגילגמש[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביצירות רבות של הספרות המסופוטמית, חומבבה משמש כיריב הנצחי של הגיבור גילגמש, במהלך מסעותיו להשיג עץ ארז מיער מרוחק.
גילגמש וחומבבה א' ו-ב'[עריכת קוד מקור | עריכה]
החיבור העתיק ביותר המתאר את העימות בין גילגמש לחומבבה הוא בעל שתי גרסאות, גילגמש השומרי וחומבבה א'[4] וגילגמש וחומבבה ב'[5]. תיאורים של גרסה א' נפוצים יותר מאשר אלה של גרסה ב' ותפוצתם הרחבה ממלמדת שגרסה זו שימשה כדוגמא לטקסט ללימוד מיומנויות הכתיבה[6].
בשירים המוקדמים מתואר חומבבה כ"איש הרים" מאיים ממקור לא ידוע, אך אין כל אינדיקציה לכך שמראה היה שונה מזה של אדם, והוא נבדל בעיקר מבני תמותה על ידי כוחותיו העל-טבעיים. מקור כוחו הן שבע ה"הילות" שלו. בעוד שהילה אחת הייתה תכונה נפוצה של ישויות אלוהויות, שבע הילות הן לרוב תכונה ייחודית לחומבבה.
מיקומו של היער שבו מתגורר חומבבה אינו מוגדר במדויק מלבד התייחסות ל"שבעה רכסים" שיש לחצות כדי להגיע אליו[7], אך מקובל להניח כי יעדם של הגיבורים היה הרמה האיראנית. ביטויים נוסחתיים דומים משמשים להתייחסות לאזור זה במיתוסים על לוגלבנדה ואנמרקר הידועים כמתרחשים בחלקם באזור זה. הוצע כי הפיכת מיקום מזרחי ליעד המשלחת נועדה לשקף באופן סמלי את הגיאופוליטיקה של תקופת ממלכת אור השלישית. עם זאת, לעתים מוצע גם מיקום מערבי, ובמיוחד לבנון.
בגרסה א', גילגמש פוגש את חומבבה לאחר שהבין שהארעיות של החיים מניעה אותו לצאת למסע להביא עץ ארז לעירו כדי לזכות בתהילה מתמשכת. כאשר חומבבה מבחין בגילגמש ובחברו אנכידו כורתים את אחד העצים, הוא משתמש באחת מההילות שלו כדי להמם אותם. לאחר התעוררותו, גילגמש נשבע שלא יחזור לפני שיגלה אם התוקף הוא אנושי או אלוהי. אנכידו מפקפק ביכולתם להביס אותו, אך בסופו של דבר הוא משתכנע מאומץ לבו של גילגמש. בשל הכוחות שההילות מעניקות לחומבבה, לא ניתן להביס אותו באמצעים קונבנציונליים, ואנכידו מציע להערים עליו ולגרום לו להשליך אותם. גילגמש משיג זאת בכך שהוא מציע לו מוצרים שאינם זמינים ביער הנידח כגון קמח משובח, מים במיכלי עור, סנדלים קטנים וגדולים, אבני חן ומתנות אחרות, וכן הבטחה שיוכל לשאת את אחיותיו:
"(אני נשבע) בחיי אמי נינסומונה ובחיי אבי, לוגלבנדה הקדוש: כי איש אינו מכיר את משכנך ההררי, כדי להפוך את משכנך ההררי למפורסם, אביא לך את אנמברגסי, אחותי הגדולה, להיות אשתך בהרים." שוב (גילגמש) דיבר אליו: "(אני נשבע) בחיי אמי נינסומונה ובחיי אבי, לוגלבנדה הקדוש: כי איש אינו יודע את משכנך ההררי, כדי להפוך את משכנך ההררי למפורסם, אביא לך את פשטור, אחותי הקטנה, להיות פילגשך בהרים; אז תן לי את הברק המגונן שלך; אני רוצה להיות בן משפחה שלך!"[8]
חומבבה מקבל את הצעתו של גילגמש, ומציע לו את ההילות שלו, המתוארות כדמויות ארז וניתנות לחיתוך כבולי עץ. על פי ג'ורג', צורתם עשויה להיות אינדיקציה לכך שבעוד שהוא לכאורה אנתרופומורפי, חומבבה עצמו נחזה כדמוי עץ בחלקו. ברגע שהוא מוותר על ההילה האחרונה ומאבד את חוסר פגיעותו, גילגמש מכה בו. לאחר שקיבל אגרוף בפניו, הוא מתחנן שישחררו אותו. תחילה הוא פונה אל אוּטוּ (שמאש) ומקונן על כך שמעולם לא הכיר את הוריו ובמקום זאת גדל על ידי אל השמש עצמו ועל ידי ההרים[9], ולאחר מכן אל גילגמש, שבתחילה מרחם עליו. גילגמש שואל את אנכידו אם הוא מסכים לשחרר את חומבבה, אך זה דוחה את ההצעה. חומבבה פונה אליו, ומתלונן שאין לו מקום לייעץ בעניינים כאלה משום שהוא רק משרת:
"הו אנכידו, אתה משתמש כלפי במילים מרושעות, אדם שכיר נשכר לזמן מוקצב, אחרי אדם כזה הוא עוקב. למה להשתמש במילים מרושעות כלפי?"[10]
בתגובה, אנכידו חותך את גרונו. מדובר בהיפוך, שכן בחלקים המוקדמים יותר של הסיפור, אנכידו שימש קול של היגיון, וייעץ לגילגמש לנהוג בזהירות. לאחר מכן הוא כורת את ראשו של חומבבה ומניח אותו בתיק עור. הגיבורים לוקחים את שללם לאנליל, מה שמכעיס אותו, אולי משום שהוא חושב שחומבבה הולך שולל בצורה בלתי הוגנת. הוא קובע כי גילגמש היה צריך להתייחס אליו ביותר כבוד.
אנליל מחלק ליצירי הטבע השונים את שבע ההילות של חומבבה[4][5]. הוא נותן את ההילה הראשונה לשדות, את השנייה לנהרות, את השלישית לערוגות הקנים, את הרביעית לאריות, את החמישית לארמון, את השישית ליערות ואת ההילה השביעית לאלה נונגל[11].
העלילה של גרסה ב' מקבילה במידה רבה. היא קצרה משמעותית מגרסה א', ולעתים קרובות נטען שהיא קדומה יותר. ההבדל בין העלילות של שתי הגרסאות מתרחש לאחר שהגיבורים מתעוררים לאחר שנפגעו מההילה של חומבבה: בגרסה ב' גילגמש מפקפק ביכולתו, ופונה לאל אנקי כדי שיעזור לו, מה שהאחרון עושה בכך שככל הנראה מספק את ההוראות להערים על חומבבה באמצעות אנכידו, מה שמאפשר לשאר האירועים להתפתח באופן דומה. עם זאת, רק הסנדלים מוזכרות בין המתנות המוצעות. סיומה של גרסה ב' לא השתמר, אך ייתכן כי הפעם חומבבה ניצל ממוות.
תבוסתו של חומבבה מוזכרת גם כאחד ממעשיו הגדולים של גילגמש ב"מותו של גילגמש"[12], עוד אחד מסיפורי גילגמש העצמאיים המוקדמים.
האפוס של גילגמש[עריכת קוד מקור | עריכה]
כמה מן היצירות המוקדמות על גילגמש עובדו בסופו של דבר לצורה של אפוס יחיד, אולי בתקופת שלטונם של רים-סין הראשון מלרסה או חמורבי ושמשו-אילונה מבבל. סיפור חומבבה היה ביניהם, אם כי הגרסה המוכרת מן האפוס של גילגמש אינה תרגום ישיר של הטקסטים השומריים, אלא חיבור מקורי שהושפע מהם.
גרסה בבלית עתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
יש עדויות על שילובה של חומבבה באפוס גילגמש כבר בתקופה הבבלית העתיקה[13]. עותקים רבים משמרים את הקטע המתמקד במסעו של גילגמש ליער הארזים ובמפגש עם יושביו. בניגוד לסיפורי חומבבה העתיקים יותר, שם הוא חי במזרח, בגרסה הבבלית העתיקה של האפוס הוא הופך לתושב המערב. עותקים בודדים מתייחסים ליער הארזים המצוי בצפון סוריה או בקרבתה, תוך התייחסות ישירה להר חרמון וללבנון[14], או לחילופין לאבלה, ולארצות המאוכלסות על ידי האמורי. יש להניח כי השינוי שיקף מצב גיאופוליטי שונה, עם קשרים הדוקים יותר שהתפתחו בין מסופוטמיה לבין עמים ומדינות מערביים באזורי הפרת התיכון וחבור. חומבבה מוזכר לראשונה כאשר גילגמש מציע משלחת ליער שלו כדי להאיר את מצב רוחו של אנכידו והוא ככל כנראה היה דמות מוכרת היטב לתושבי ארך. הוא מתואר ע"י זקני ארך כדמות מפחידה עם פנים מוזרות. עם זאת, אין כל אינדיקציה לכך שהוא היה בהכרח גדול יותר מאדם, וכוחו בדומה לטקסטים קודמים נובע מההילה שלו, הנקראת במילים האכדיות מֶלַאמוּ (melammū)[15]. בניגוד לסיפורים השומריים, הם אינם הופכים אותו לבלתי פגיע, אך הגרסה האכדית מספקת לו כוח חדש במקום: לקולו יש תכונות על-טבעיות, כאשר "קולו הוא המבול, פיו אש, נשימתו היא מוות"[16]. תוספת חדשה נוספת היא התייחסות לאפשרות להביסו בעזרת כוחות אלוהיים של שמאש ולוגלבנדה. הוא גם מזוהה במפורש כשומר היער, ונוכחותו מחייבת אמצעי זהירות ספציפיים. גם אנכידו כבר נתקל בו בעבר, ומספר לגילגמש כי הכיר אותו עוד בעודו משוטט במדבר. הוא מדגיש שהוא יריב מסוכן, ובנוסף מציין כי יער הארזים שבו הוא מתגורר נשמר גם הוא על ידי האל וֶור(אנ'):
"איך נוכל ללכת, ידידי, ליער הארזים? מי ששומר עליו הוא וור, הוא אדיר, אף פעם לא ישן. חומבבה מונה על ידי וור, הדד הוא הראשון, הוא השני! כדי להגן על הארז, הטיל עליו אנליל את שבעת האימים"[10].
אנדרו ר. ג'ורג' מניח כי וור היה להלכה שליט היער, ומינה את חומבבה כמפקדו השני[17], כאשר אנליל היה אחראי רק לאשר החלטה זו. דניאל פלמינג ושרה ג' מילשטיין טוענים במקום זאת כי יש לפרש את וור כדמות המזוהה ישירות עם חומבבה בהקשר זה.
זקני ארך מזהירים גם הם את גילגמש מפני חומבבה[18], אך הוא דוחה את התחינות ויוצא למסע אל יער הארזים לצד אנכידו. ישנם קטעים קצרים המצביעים על כך שבמהלך המסע היו לגילגמש מספר חלומות[19] המנבאים את העימות שלו עם חומבבה בהם מופיע שומר יער הארזים במסווה של סמליים שונים שאינם אנתרופומורפיים שנועדו להדגיש את כוחו: כמפולת שלגים, כסופת רעמים, כמפלצת אנזו וכשור בר. אמנם אין מקורות ידועים המתארים את הקרב בין חומבבה לגילגמש, אך קטע מתל הרמל מפרט לכאורה את הגשתו, ועשוי להצביע על כך שבגרסה זו הוא ידע על תבוסתו הצפויה בשל חזון חלום ששלח שמאש.
הגרסה הבבלית הסטנדרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר התקופה הבבלית העתיקה הופיעה גרסה חדשה של האפוס המכונה "בבלית סטנדרטית" או "מהדורת שנים עשר הלוחות"[20]. מקורות ניאו-אשוריים מייחסים גרסה זו של האפוס לסופר סינ-לקה-אוניני, שחי כנראה בתקופת כסית. תיארוך מדויק יותר קשה בשל מספר קטן של קטעים ידועים המתוארכים לתקופה שבין האפוס הבבלי הישן לבין המהדורה הקנונית החדשה, אם כי ניתן להניח שהוא אינו מאוחר יותר משנת 1150 לפנה"ס בשל היעדר אזכורים למרדוך או לאשור, האלים המסופוטמיים העיקריים באלף הראשון לפני הספירה. סיפור חומבבה תופס את הלוח החמישי, עם עותקים שנמצאו מנינוה (ניאו-אשורית) וארך (בבלית מאוחרת).
במהדורה הבבלית הסטנדרטית, חומבבה מוזכר לראשונה כאשר גילגמש מציע מסע ליער הארזים לאנכידו, בדומה לסיפורים ישנים יותר. אנכידו מסתייג בתחילה, ומתאר את חומבבה כיצור מפחיד שהוקצה לתפקידו על ידי אנליל:
"כדי לשמור על ביטחון הארזים, אנליל שם לו למטרה להיות אימת העם. המסע הזה הוא לא מסע ליצירה, האדם הזה הוא לא מסע לראייה. מי ששומר על יער ארזים, שלו (...) רחבים, חומבבה, קולו הוא המבול, דיבורו הוא אש, נשימתו היא מוות. הוא שומע את מלמול היער במשך שישים מיל; מי יש שם שיעז להיכנס ליער שלו?"[10]
עם זאת, בסופו של דבר שני הגיבורים מחליטים לצאת יחד. בעודו עוזב, גילגמש מזכיר את חומבבה המודיע על תוכניותיו לתושבי ארך:
"בימים אנו נוסעים לשם ובחזרה, עד שאנו מגיעים ליער ארזים, עד שאנו הורגים את חומבבה האכזר, ומשמידים מן הארץ את הדבר הרע[ה] ששאמאש שונא"[10]
לאחר מסע ארוך מגיעים גילגמש ואנכידו ליער הארזים. לאחר כניסתם אליו הם שומעים את שאגתו של חומבבה, הרועם כקולו של הדד, אל מזג האוויר המסופוטמי. תיאור מפורט של מקום מגוריו השתמר בעותק סולימאניה, ומהווה את אחד הקטעים היחידים הידועים בספרות המסופוטמית המתמקדים בנוף. הוא מדגיש את יופיים של העצים הסבוכים ומציין כי האזור כולו היה מבושם בשרף ארז. אל-ראווי וג'ורג' מציינים כי לאור הקטע הבא, חומבבה עצמו מתואר לא כ"ענק ברברי", אלא כשליט זר הנהנה ממוזיקה בחצרו בדומה למלך בבל, אם כי המוסיקאים המבדרים אותו הם בעלי חיים ולא בני אדם, דבר המשקף מוטיב המעיד היטב באמנות המסופוטמית:
"בכל היער החלה ציפור לשיר: [...] ענו זו לזו, דין תמידי היה הרעש, בודד(?) צרצר עצים[f] הפעיל מקהלה רועשת, [...] שרו שיר, והשמיעו את [...] המקטרת בקול רם. יונת עץ נאנחה, יונת צב קוראת בתשובה. לקריאת החסידה, היער צוהל, לזעקת הפרנקולין, היער צוהל בשפע. אמהות הקופים שרות בקול רם, קוף צעיר צווח: כמו להקה(?) של מוזיקאים ומתופפים(?), מדי יום הם משמיעים קצב בנוכחות חומבבה."[21]
חומבבה לומד על הגעתם של פולשים ליער שלו, מנחש לכאורה שאחד מהם חייב להיות אנכידו, שכבר פגש בעבר, ואולי מביע שמחה על האיחוד המחודש שלהם. חומבבה מבקר את גילגמש על כך שהגיע ליער שלו, ומצהיר שהוא פעל לפי "עצתו של אדם טיפש". הוא גם מעליב את אנכידו, מכנה אותו "שרץ של דג, שלא ידע אבא", מדגיש שהוא "לא ינק חלב אם", בהתייחסו לנסיבות יוצאות הדופן של לידתו וראשית חייו; העלבון השני מבהיר את תכליתו של הראשון, שכן בעלי החיים המוזכרים אינם יונקים ואינם צורכים חלב בינקות[22]. הוא שב ומעיר שכבר פגש את אנכידו בעבר[21], רומז שהבאת גילגמש ליער שלו מהווה בגידה, ומבטיח להרוג את האחרון ולהאכילו בציפורי נבלות. נתן וסרמן מציין כי מאחר שהעימות בין הגיבורים לחומבבה מתרחש לאחר שאנכידו כבר התקרב לגילגמש ואומץ על ידי נינסון, העלבונות, בנוסף לפגיעה במה שניתן להניח שהוא נקודת התורפה שלו, גם מערערים את מעמדו החדש שנרכש כבן משפחתו של גילגמש. לאחר נאומו של חומבבה, גילגמש מאבד את אומץ לבו ומפקפק ביכולתו להצליח, אך אנכידו מעודד אותו לא לוותר והקרב מתחיל, כאשר אכזריותם של שלושת המשתתפים קורעת את ההר לגזרים[10]. היא נמשכת עד ששמאש שולח שלוש עשרה רוחות להטות את הכף לטובת גילגמש. קודם לכן הכין אותם לבקשת אמו של גילגמש, נינסון. חומבבה משותק ומסונוור ומתחיל להתחנן על חייו. הוא משבח את גילגמש, מדגיש את מוצאו מנינסון, ומציע שאם יישאר בחיים, הוא ישמור על היער בשמו. עם זאת, אנכידו מפציר בו להתעלם מתחינותיו. חומבבה מנסה לבקש ממנו לשנות את דעתו, אך שוב מתעלמים ממנו. במקום זאת, אנכידו דוחק בגילגמש להרוג אותו במהירות כדי להימנע מזעמם של האלים שעלולים לשמוע על מעשיהם, ומציין במיוחד את אנליל ושמאש. תגובתו של חומבבה לא נשמרה במלואה, אך היא כנראה מכעיסה את אנכידו, ששוב אומר לגילגמש להרוג אותו. חומבבה מקלל את שוביו בתגובה:
"שלא [...] מי ייתן והצמד לא יזדקן לעולם, מלבד חברו גילגמש, מי ייתן ולאנכידו לא יהיה מי שיקבור אותו!"[10]
זה גורם לאנכידו לדחוק בגילגמש לפעול שוב, הפעם בהצלחה. גילגמש שולף פגיון ודוקר את חומבבה בצווארו. אנכידו עוקף אותו ועוקר את שיניו; הוצע כי הקטע שואב השראה מדימויים הקשורים לציד פילים, שבוצעו בעבר בסוריה על ידי שליטים מסופוטמיים ומצריים כאחד, וכי ייתכן שהשיניים הן דווקא ניבים דמויי פיל. אל-ראווי וג'ורג' מציינים כי בעוד שכבר לפני גילוי עותק סולימאניה היה ידוע כי הגיבורים מודעים לכך שהריגת חומבבה תהווה עלבון לאלים, מה שמצביע כנראה על כך שהיא הייתה בלתי מוסרית מנקודת מבטם של הכותבים, לאחר מותו של חומבבה, אנכידו מקונן לפתע על כך שמעשיהם "הפכו את היער לשממה", ומדמיין בפחד את אנליל חוקר אותם. אותו לוח מצביע על כך שלאחר מכן הגיבורים מחליטים להיפטר מהעדים היחידים לקרב, שבעת בניו של חומבבה, ככל הנראה התגלמות אחרת של ההילה שלו, בחלקה דמוית עץ ובחלקה דומה לשדים.
לאחר מכן, אנכידו מציע לגילגמש לעצב דלת גדולה מהארזים כדי להציע אותה לאנליל ולמנוע את זעמו. הם מחליטים להעביר את הדלת למקדשו של אנליל בניפור. הם לוקחים איתם גם את ראשו של חומבבה[23]. חומבבה מוזכר שוב כאשר אנכידו מספר את החלום שחלם בו האלים שפטו את מעשיו ולמרות תחנוניו, שמאש הכריז כי עליו למות בגלל התפקיד שמילא במותם של שומר יער הארזים ושור השמים. בכך מתגשמת קללת חומבבה.
עיבודים חיתיים וחוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיתוסים על גילגמש אומצו על ידי החורים והחיתים. העיבוד החיתי לאפוס גילגמש, המציג מידה מסוימת של השפעה חורית ומשתמש במספר שמות חוריים, ידוע בשם "שירת גילגמש"[24], למרות שהוא כתוב בפרוזה. יש לציין כי מחברו גילה לכאורה עניין מיוחד בנרטיב של חומבבה. הוא מוזכר לראשונה כאשר גילגמש מצהיר כי היה רוצה לראותו בעת פגישתו עם אנכידו וקבוצת חיילים, לכאורה כתחליף לאסיפת זקנים מהמקור המסופוטמי. גם בגרסה זו הגיבורים יוצאים למסע, חוצים את נהר מאלה (פרת), ולאחר שישה עשר יום מגיעים למשכנה של חומבבה. מסיבות לא ידועות הושמט החלק בסיפור שהתמקד בחלומותיו של גילגמש על חומבבה, למרות שהשתמר בגרסה האכדית של האפוס הידוע לחיתים. חומבבה מבחין בגילגמש ואנכידו מיד לאחר הגעתם, ותוהה מדוע נכנסו ליער. חומבבה מזהה את הגיבורים בפעם השנייה כאשר הם מתחילים לכרות את הארזים, ובכעס מתעמת איתם. לאחר מכן הם נקראים להרוג אותו על ידי אל השמש, שבניגוד למקבילו המסופוטמי מתקשר איתם ישירות. לאחר מכן jומבבה מאתגר רשמית את גילגמש ואנכידו:
אמר להם: "אני אעשה [...] אתה למעלה, ואני אשא אותך לגן עדן! אני ארסק את גולגולתך, ואני אוריד אותך אל האדמה החשוכה!"[25]
הקטע אינו מוצא מקבילה ישירה בגרסאות אחרות, אך גארי בקמן מציין כי סצנות דומות אופייניות למיתוסים המוכרים מארכיונים חיתיים המתוארכים לתקופה הקיסרית, ומשווה אותם לענק האבן אוליקומי המתגרה ביריבו, אל מזג האוויר החורי טשוב, באחד המיתוסים השייכים למחזור קומרבי.
לאחר שתפסו אותו, אומר חומבבה לגילגמש: "שחרר אותי, הו גילגמש! אתה תהיה אדוני ואני אהיה עבדך. קחו(?) את הארזים שגידלתי עבורכם. אני אפול לך אלומות אדירות(?) ב [...] וארמון [...]"[25]
עם זאת, אנכידו מייעץ לו לא לגלות רחמים. מותו של חומבבה אינו מתואר ישירות בקטעים ששרדו, אך מוסכם כי כמו בגרסאות אחרות של הסיפור, הוא נהרג, כפי שהאירוע מוזכר בהמשך. כאשר האלים דנים במעשיהם של גילגמש ואנכידו וקובעים כי יש להרוג את האחרון, אל השמש של השמים טוען שיש לחוס עליו כפי שפעל למענו במהלך העימות עם חומבבה, בעוד אנו רואה במעשה זה בלתי נסלח[26].
חומבבה ופזוזו[עריכת קוד מקור | עריכה]
לדברי וויגרמן, ייתכן כי השד המסופוטמי פזוזו, יכול להיחשב כ"יורש" מטאפורי של חומבבה, שכן שניהם תוארו בדרך כלל בצורה של ראשים חסרי גוף והיו להם תפקידים אפוטרופאיים דומים[27]. ניתן למצוא קשר אמנותי בין ראשו של חומבבה לבין הרוח המערבית, שהיא התגלמות נוספת של פזוזו, באמנות, כאשר השניים מופיעים לעתים יחד; אקהרט פראהם נוקט עמדה זהירה יותר, ומציין כי בעוד שראשי חומבבה ופזוזו אכן מילאו לכאורה את אותו תפקיד, אין כמעט חפיפה איקונוגרפית ישירה בין השניים[28]. יורש אפשרי נוסף של חומבבה הוא דמות דמוית לאמו המוצגת כיריב מובס של האלים על חותמות מהאלף הראשון לפני הספירה.
מקורות יווניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההנחה היא כי האיקונוגרפיה של חומבבה השפיעה על דמותם של הגורגונים היווניים[29]. תפקודים אפוטרופאיים מעידים באופן דומה על תיאורי ראשיהם. בנוסף, יצירות אמנות המציגות את פרסאוס הורג את מדוזה בעזרתה של אתנה נחשבות לעיבוד יווני למוטיב המסופוטמי של חומבבה שנהרג על ידי גילגמש ואנכידו. יש מחלוקת אם המוטיב האמנותי הועבר לצד המיתוס בו השתרש. כמו כן, לא ידוע אם היוונים אימצו מוטיב זר כדי לייצג מיתוס מקומי קיים, או שמא מוטיב האמנות המיובא או המיתוס שממנו נגזר השפיעו על היווצרות סיפורו של פרסאוס[29].
ספר הענקים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחד הענקים הידועים ב"ספר הענקים", המכונה בשמות שונים Ḥôbabiš, Ḥôbabis או Ḥōbāīš[3], הוא כנראה נגזר מחומבבה המסופוטמית. עדות לכך היא הן בגרסה הארמית מקומראן, המשקפת מסורת יהודית קדומה יותר, והן בעיבוד מנכאי מאוחר יותר שנכתב בפרסית תיכונה, שנמצא בטורפאן. בעוד שאותם מקורות משמרים גם את שמו של גילגמש, אין כל אינדיקציה לכך שהכותבים הכירו את האפוס של גילגמש, וייתכן שהם היו מודעים לשמותיהם הודות לכתבי יתדות אחרים שעדיין היו בתפוצה באלף הראשון לפני הספירה או ממסורות שבעל-פה נגזרות. נגזרת שמו של חומבבה שנשתמרה ב"ספר הענקים" הייתה ידועה גם למספר סופרים ערבים מאוחרים יותר, כפי שעולה מהתייחסות ל"רוח חושך" מניכאית בשם חומאמה בפולמוס אסלאמי ולנוכחותן של צורות שונות של השם בלחשים מהמאה החמש-עשרה המראים מידה מסוימת של השפעה מהמניכאיזם[30].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חומבבה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
- חומבבה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ד"ר אילן אבקסיס, גילגמש ואנקידו פוגשים את חומבבה, שומר יער הארזים, באתר דברי הימים - על התנך והמזרח הקדום, פרק 38 – קריאה
- ^ Miriam Robbins Dexter, Medusa: Ferocious and Beautiful, Petrifying and Healing: Through the words of the Ancients, Journal of Feminist Studies in Religion 26.1, 2010, עמ' 25-41
- ^ 1 2 W. B. HENNING, The Book of the Giants, sacred-texts.com, Bulletin of the School of Oriental and African Studies, University of London, 1943
- ^ 1 2 Gilgamesh and Huwawa, version A: translation, ETCSL - Electronic Text Corpus of Sumerian Literature
- ^ 1 2 Gilgamesh und Huwawa, Version B: translation, ETCSL - Electronic Text Corpus of Sumerian Literature
- ^ Ira Spar, Gilgamesh, Department of Ancient Near Eastern Art, The Metropolitan Museum of Art, 2009
- ^ J. Hansman, Gilgamesh, Humbaba and the land of the Erin-Trees, Iraq Volume 38, No.1, 1976, עמ' 24
- ^ Literatur, Politik und Recht in Mesopotamien: Festschrift für Claus Wilcke, Wiesbaden: Harrassowitz, 2003, Orientalia Biblica et Christiana, ISBN 978-3-447-04659-6
- ^ Humbaba, mosterpedia.com
- ^ 1 2 3 4 5 6 A. R. George, The Babylonian Gilgamesh epic: introduction, critical edition, and cuneiform texts, Oxford ; New York: Oxford University Press, 2003, ISBN 978-0-19-814922-4
- ^ Jeremy A. Black, The Literature of Ancient Sumer, Oxford University Press, 2004
- ^ The death of Gilgamesh: translation, The Electronic Text Corpus of Sumerian Literature
- ^ Edited by Morris Jastrow, Translated by Albert T. Clay, The Project Gutenberg eBook, An Old Babylonian Version of the Gilgamesh Epic, gutenberg.org, 1920
- ^ The Epic of Gilgamesh - Tablet V, University of North Carolina Wilmington
- ^ A. L. Oppenheim, Akkadian pul(u)ḫ(t)u and melammu, JSTOR, 1943
- ^ Translated by Maureen Gallery Kovacs Electronic Edition by Wolf Carnahan, ;Humbaba's roar is a Flood, his mouth is Fire, and his breath is Death!, Epic of Gilgamesh, Tablet II, ancienttexts.org, 1998
- ^ Sarah B. Graff, Humbaba/Huwawa, A dissertation submitted in partial fulfillment of the requirements for the degree of Doctor of Philosophy Institute of Fine Arts New York University, 2012, עמ' 80
- ^ De Villiers, G, THE STANDARD BABYLONIAN GILGAMESH EPIC, University of Pretoria, South-Africa, 2005
- ^ The epic adventures of the Gilgamesh Dream tablet, BBC
- ^ Stephen Langdon, The Epic Of Gilgamish, Penn Museum, 1917
- ^ 1 2 F. N. H. Al-Rawi, A. R. George, Back to the Cedar Forest: The Beginning and End of Tablet V of the Standard Babylonian Epic of Gilgameš, Journal of Cuneiform Studies 66, 2014-01, עמ' 69–90 doi: 10.5615/jcunestud.66.2014.0069
- ^ An experienced scribe who neglects nothing: ancient Near Eastern studies in honor of Jacob Klein, Bethesda (MD): CDL press, 2005, ISBN 978-1-883053-83-3
- ^ F. A. M. WIGGERMANN, Babylonian Protective Spirits, Humbaba, Internet Archive/Dictionary of Deities and Demons in the Bible, (Groningen 1992)
- ^ Gary Beckman, Gilgamesh in Hatti, University of Michigan, 2003
- ^ 1 2 Gary M. Beckman, The Hittite Gilgamesh, Atlanta: Lockwood Press, 2019, Journal of cuneiform studies. Supplemental series, ISBN 978-1-948488-06-8
- ^ Mary R. Bachvarova, From Hittite to Homer: The Anatolian Background of Ancient Greek Epic, 1, Cambridge University Press, 2016-03-10, ISBN 978-1-139-04873-6
- ^ Frans A.M. Wiggermann, The Four Winds and the Origins of Pazuzu, academia.edu, 2007
- ^ Eckart Frahm, [https://www.academia.edu/39730790 A Tale of Two Lands and Two Thousand Years: The Origins of Pazuzu], academia.edu, 2018
- ^ 1 2 J. S. McKenzie, A. T. Reyes, A. Schmidt-Colinet, Faces in the Rock at Petra and Medain Saleh, Palestine Exploration Quarterly 130, 1998-01, עמ' 35–50 doi: 10.1179/peq.1998.130.1.35
- ^ Andrew R. George, The Gilgameš epic at Ugarit, eprints.soas.ac.uk, 2007