חוק רכישת מקרקעין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים) התשי"ג - 1953 (בקיצור: חר"ם) הוא חוק ששימש להכשיר בדיעבד הפקעה של קרקעות, ברובם הגדול של ערבים שלא היו נפקדים, שלאחר מלחמת העצמאות הוקצו ברובם לבסיסי צבא או ליישובים יהודיים.

תוכן החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק הסמיך את שר האוצר, למשך שנה אחת, להפקיע קרקעות שב-1 באפריל 1952 לא היו ברשות בעליהם, שימשו לצורכי ביטחון, התיישבות או פיתוח חיוניים בזמן כלשהו בין 14 במאי 1948 ל 1-באפריל 1952 ועדיין דרושים לצורך זה בעת ההפקעה. החוק קבע שאם הבעלים נמצאים בישראל בעת ההפקעה הם זכאים לפיצויים בכסף ואם הקרקע שימשה את הבעלים לחקלאות וזאת הייתה פרנסתו העיקרית, יש להציע לו פיצוי מלא או חלקי בקרקע, בין בבעלות ובין בחכירה. הפיצוי בכסף ניתן בהתאם להערכת שמאי ממשלתי בדבר שווי הקרקע ב-1 בינואר 1950 בתוספת של 3% ריבית שנתית. הקרקעות שהופקעו הועברו לידי רשות הפיתוח. החוק קבע שהוצאת צו הפקעה של קרקע אינה עדות לכך שהקרקע איננה כבר בבעלות הממשלה. החוק גם קבע בסעיף 9 שלו חסינות מתביעות על מעשים שעל פי הכרזת שר האוצר נעשו ברכוש המופקע קודם להפקעתו.

החוק לא דרש שתנתן לבעלים הודעה על ההפקעה ולחלק מהבעלים נודע על ההפקעה, לטענתם, רק שנים רבות אחרי ההפקעה‏[1].

פסיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במספר פסקי דין דן בית המשפט העליון במשמעות של הביטוי צרכי פיתוח והתיישבות חיוניים ופירש אותם במובן רחב ככוללים "פעולות לרוב הצריכות לפיתוחה של המדינה בכלל" ובין השאר שמורת טבע, מגורים, תעשייה, חקלאות, מרעה, כבישים ויער[2].

בית המשפט העליון, בתביעה יונס נגד שר האוצר, קבע שחתימת שר האוצר על צו הפקעה מהווה ראיה לכך שתנאי החוק מולאו ושאין חובה על שר האוצר לתת לבעל הקרקע הזדמנות לטעון את טענותיו. בנוסף, קבע בית המשפט שהחוק חל על מי שלא יכל לעבד את האדמה בגלל צו שניתן על ידי המדינה‏[3]. בית המשפט שב וקבע ש"ערכה ההוכחתי של התעודה שהוציא שר האוצר מכוח סמכותו שבחוק רכישת מקרקעים, הוא מוחלט, ולא ניתן לתקוף את האמור בה"[4]. עם זאת, בשנת 2010 פתח בג"ץ פתח לדיון לגופו של עניין בעתירה כנגד הפקעה על פי החוק, לאחר שנטען שבמשך 50 שנה לא נעשה דבר כדי לממש את ההפקעה‏[5].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מסוף 1950 החלו ערבים ישראלים להגיש תביעות לבתי משפט בישראל בדרישה להשיב להם קרקעות שהוחרמו מהם. באוגוסט 1951 הקים שר החוץ משה שרת ועדה לבחינת הבעיה והועדה המליצה לחוקק חוק שתכשיר באופן רטרואקטיבי את החרמת הקרקעות ללא קשר לשאלה אם הבעלים היו נפקדים.

החוק עבר בכנסת בקריאה שנייה ושלישית ב-10 במרץ 1953 ברוב של 22 ח"כים מסיעות הקואליציה, נגד 5 ממק"י, סיעת שמאל של משה סנה וג'בר מועדי מהרשימה הדמוקרטית לערביי ישראל. חברי חרות ואברהם כלפון ממפא"י נמנעו, ואילו חברי מפ"ם (שהייתה באופוזיציה) נעדרו מההצבעה‏[6]. הוא פורסם ברשומות ב-20 במרץ 1953. במשך השנה שהחוק חל הוציא שר האוצר 465 תעודות הפקעה שנגעו לקרקעות בשטח שמוערך ב-1,200,000 דונם. על פי ההערכות, כ-325,000 דונם היו קרקעות פרטיות של ערבים והשאר היו אדמות מדינה (כולל נכסי נפקדים) וקרקעות בנגב שהיו בשימוש של בדואים. החוק שימש בין השאר להפקעת קרקעות כפרי איקרית ובירעם. ערביי ישראל קיימו אסיפות מחאה כנגד החוק ברחבי המדינה. רבים מהערבים לא פנו לקבלת פיצוי. הסבר אחד שניתן לכך היה שהם סירבו לבקש פיצוי מכיוון שראו בכך הכרה בהפקעה. הסבר אחר שניתן לגבי חלק מבעלי הקרקעות היה שלאור עליית מחירי הקרקעות קיוו הבעלים לפיצויים יותר גבוהים אם ימתינו‏[7].

החל משנת 1956 הפעילה הממשלה לחצים על ערבים כדי שיסכימו לקחת פיצוי על קרקעות שהופקעו. בין השאר הותנו החכרת קרקעות מהמדינה, מתן היתרי בנייה וסיוע בבניית בתים בהסכמה לקבל את הפיצויים‏[8].

עד שנת 1959 ניתן פיצוי עבור 64,500 דונם, עד שנת 1962 עבור 132,036 דונם‏[9] ועד שנת 1970 עבור 170,000 דונם. מתוך זה ניתנו 55,629 דונם קרקעות חילופיות כפיצוי. החוק תוקן בשנת 1973 כדי לעדכן את גובה הפיצויים, ושינויים נוספים בנוסחת הפיצוי נעשו בשנים 1979, ו-1989‏[10].

הפיצוי שניתן בהתאם לערך הקרקע בתחילת 1950 היה נמוך משמעותית מהערך בעת מתן הפיצוי שכן בעת כניסת החוק לתוקפו כבר איבדה הלירה ישראלית 80% מערכה‏[11]. על פי הערכות, ערך הקרקע ב-1953 היה פי 14-16 מערכו בשנת 1950, בין השאר בגלל ירידת ערך הלירה‏[12]. בשנת 1959 הועלה הפיצוי על סמך מסקנות ועדת הערכה מיוחדת שרוב חבריה היו ערבים והפיצוי הגיע קרוב למחיר השוק בגליל, הגם שבמשולש הפיצוי עדיין היה נמוך משמעותית. בשנת 1961 הועלה הפיצוי בעוד 15%‏[7]. במקרה ספציפי בסוף 1999, הוצע למערערים שהביאו הערכת שמאי שקרקע שווה 92,000 דולר אמריקאי, פיצוי בסך 32,406 ש"ח‏[13].

פולמוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההצדקה שניתנה לחוק הייתה שהוא פועל בהתאם לחוק המחלול הכלול בחוק הקרקעות העותמאני על פיו מי שקיבל קרקע מכוח חזקה ונטש אותה למשך שלוש שנים איבד את זכותו בקרקע. נטען שמכיוון שבעלי הקרקעות זכו בקרקע מכוח חזקה הרי שאם אינם משתמשים בה הם איבדו את זכותם, כמו שדייר מוגן מאבד את זכותו אם אינו גר בדירה.

אגודת "איחוד" שהייתה מעין המשך לברית שלום יצאה במכתב גלוי לועדת חוקה, חוק ומשפט נגד החוק בו נכתב: "לא על רכישת מקרקעין – כאילו מרצונם הטוב של כל הצדדים — מדובר בו אלא על הפקעת מקרקעין, אשר נתפסו באופן שרירותי ובלתי חוקי ... החוק הזה נותן גושפנקא חוקית למעשים פליליים". בנוסף טענה האגודה כנגד חקיקת חוק המפקיע רכוש במליונים בלי לתת לנפגעים זכות ערעור‏[14].

על חוק רכישת מקרקעין כתבה השופטת דורית ביניש את הדברים הבאים‏[15]:

"הנה כי כן, קשה לנתק את החקיקה החריגה מהרקע ומהתקופה שבה נחקק חוק הרכישה, ואין ספק כי מדובר בחקיקה חד-פעמית שיש להשקיף עליה על רקע הנסיבות ההיסטוריות ששררו בתקופת הקמת המדינה. חוק הרכישה הביא לפגיעה משמעותית ביותר בזכות הקניין של בעלי המקרקעין שקרקעותיהם הוקנו לרשות הפיתוח מכוח החוק הנ"ל. פגיעתו של החוק הייתה ללא ספק קשה עוד יותר מהפגיעה ממנה נפגע, בדרך כלל, בעל מקרקעין שמקרקעיו מופקעים על-פי פקודת הקרקעות. זאת, משום שחוק הרכישה אִפשר את הכשרתה הרטרואקטיבית של תפיסת חזקה במקרקעין על ידי המדינה, שככל הנראה נעשתה (לפחות בחלקה) בהיעדר הסמכה בדין ... את אופיין החמור של הוראות חוק הרכישה ואת אי השימוש בהסדרי הפקעת המקרקעין הקבועים בפקודת הקרקעות ניתן להבין רק באספקלריה של הנסיבות ההיסטוריות הייחודיות של ראשית ימיה של המדינה; על רקע צרכי התקופה ובעת שקרקעות ננטשו על ידי בעליהן עקב אירועי המלחמה. נסיבות היסטוריות אלה הביאו לחקיקתו של חוק הרכישה שהוראותיו פוגעות פגיעה ניכרת בזכות הקניין, ואין ספק כי כיום חקיקה מעין זו לא הייתה עומדת במבחן החוקתיות"

– ע"א 3535/04 דינר נ' מדינת ישראל - שר האוצר, סעיף 7

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אברהם הללי, הזכויות במקרקעין: רקע היסטורי כלכלי של התפתחות הקניין בארץ בתוך ארצות הגליל, כרך ב', ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1983, עמודים 594-596

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]