טיוטה:אמת (יהדות)

*אמת* – בעולם המושגים המקראי – זאת מידה שבין אדם לחברו ובין האדם למקום. 'איש האמת' פיו וליבו שווים, מעיד כדבעי ושומר את הבטחותיו. בניגוד לחשיבה פרסונלית זו, במחשבה המערבית, האמת היא תכונה אובייקטיבית המיוחסת לטענה, המתארת את העולם הסובב. המגע הרציף בין התרבויות וכן נאמנות כפולה להגות היהודית ולהגות המערבית, יצרו בקרב הוגים יהודים גישות בהן משתלבים או באים לידי ניגוד זרמים אובייקטיביים ופרסונליים.

ההגות היהודית האובייקטיביסטית

ערך מורחב – אמת

האובייקטיביסטים מבין העולם היהודי זיהו את העולם הנברא המקראי עם הקוסמוס היווני, ואת מאמרות האל בבריאה עם חוקי הטבע – ואלו נתפסו כחלים גם על המצוות שבין אדם לחברו. לפני זמנו של דיקרט, הגותו של אריסטו – שלטה בכיפה בעולם המערבי וכן השפיעה רבות על עולם המחשבה היהודי.

- על פי ר' סעדיה גאון לא באה הנבואה אלא כדי ללמד את המצוות השכליות של התורה. לדידו האמת הדתית היא ההתגלות ותוכנה של ההתגלות זהה עם השכל, השכל יכול להכיר את תוכנה ואמיתותה של ההתגלות. ישנה מצווה דתית להשיג בשכלנו את מה שבא לנו בנבואה. וכל זה אחר שנקבל את תוכנה האמיתי של ההתגלות כבסיס לאמונה.

- רמב"ם אף הקדים הוגים פוסט-דיקרטיים, בכך שהוא הדגיש את הפער שבין כללי המוסר לבין חוקי הטבע. הוא טוען כי לאדם הראשון הייתה בעצם תובנה מדעית -והיה בעל יכולת להבחין בין אמת לשקר. כושר זה התנוון בעטיים של יצרי הגוף – והומר באבחנה המוסרית בין טוב לרע, שהיא למעשה במדרגה פחותה. מכאן שייתכן שבעיני הרמב"ם המצוות שבין אדם לחברו נופלות בערכן מחוקי הטבע.

- שפינוזה החדיר את המודרניות למחשבה המודרנית בזהותו את התורה עם הדת. לשיטתו, התורה ממלאה תפקיד כפול: 'התנהגותי-מסורתי' מחד גיסא, וערך מוסף 'מדעי-מודרני', מאידך גיסא. המודרניות למעשה מטילה את הכורח להוכיח שביהדות קיים פן זה.

ההגות היהודית הפרסונליסטית

ערך מורחב – יהודה הלוי

הפרסונליסטים, בניגוד ל-אובייקטיביסטים, טוענים כי האמת היא התואם לא בין האמירה לעולם, אלא בין האמירה לבין כוונותיו של האומר.

רבי יהודה הלוי פרש מהשכלתנות האריסטוטלית של חכמי ישראל שקדמו לו. בהשפעת הפילוסוף המוסלמי אל-ע'זאלי, הוא מציג משנה נאופלטונית באופייה. הוא מערער על הדעה שהשכל מאפשר להגיע לאמת אחת. הוא בכך דוחה את המטאפיזיקה של השתלשלות השכלים, מכוח מה שהם חושבים על אלוהים, והשתלשלות הספירות ממחשבת עצמם. הוא גם דוחה את התפיסה האריסטוטלית בתורת אלמותיותו של השכל מכוח מספר ידיעות שכליות. גם את האמת של האריסטוטליות הוא מקבל מכוח ההתגלות ולא מכוח דרכי ההוכחה שלה. הוא מודה באמת המוסרית כשכלית, אבל רק מתוך תועלתה בלבד. לדידו, מקור האמת הדתית היא אך ורק ההתגלות (בהר סיני). השכל לבדו אינו יכול להגיע להתחברות או לדרך המחברת לאלוהים. רק אלוהים יודע את הדרך אליו, והודיע זאת בהתגלות במראות של חושים -והיא יסוד האהבה. בדומה לנאו-אפלטוניים, הוא מגלה חוסר אימון בידע המושג בדרך של תיווך – ולגביו, אין התורה יכולה לסתור את השכל הישר. יחד עם זאת, לעם ישראל יש כושר דתי להשגה, שמעל לשכל; וכושר זה יוצא מהכול אל הפועל על ידי חוקי התורה. ביהודי יש מעלה אימננטית, שמבדילה אותו משאר בני האדם – ורק לו הכושר לנבא. הדת יכולה להתפרש בשעת הצורך גם עם הנחת "חומר קדמון" בלתי נברא. על פי רבי יהודה הלוי, האמיתות של החקירה הפילוסופית הן אפוא אלא הנחות בלבד, ותלויות במצבו ובתנאיו של הידע שהוליד אותן. אמיתות אלו הן קבועות ומוסכמות; ורק הפילוסוף שולט בתנאיו - למשל המתמטיקה. לידיעה בטוחה אמנם ניתן להגיע במדעי הטבע ובענייני מוסר, באמצעות הניסיון והחושים. אבל בסופו של דבר, ניתן להגיע אליהן באמת אלא רק דרך ההתנסות הישירה באלוהים, דהיינו החוויה המיסטית או הנבואית היהודית, כפי שהיא נודעת במסורת היהודית.

ראו גם

• שם ערך

לקריאה נוספת

• שם סופר, שם ספר, שם הוצאה, תאריך הוצאה

קישורים חיצוניים

• התוכן בקישור, באתר (שם האתר)